2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש

2012 היתה השנה בה שמתי לב שאני ואלבומים רשמיים זה כבר לא לגמרי זה. האלבום לא מת יחד עם הדיסק וחנויות הדיסקים, הוא מת עוד קודם- כאסופת שירים. לדעתי רובה המוחלט של המוזיקה שיוצאת בפורמט אלבום כיום אפשר לפרק ולהרכיב מחדש באמצעות פונקציית הראנדום באייפוד או בווינאמפ וזה יהיה בסדר גמור. אם אני רוצה לשמוע יצירה מוזיקלית שלמה אני כנראה אבדוק מיקסטייפים, פודקאסטים ודי ג'יי סטים של אמנים שאני יכול לסמוך עליהם. עם כל הכבוד לאלבומים שהוזכרו פה בשבוע שעבר, כל אחד מהם נמצא בתהליך סלקציה טבעית שבו במוקדם או במאוחר הוא נחתך לחתיכות ומשנה את צורתו המקורית. קצת כמו כפתור ה-skip על השלט של המערכת סטריאו בניינטיז, אבל יותר אכזרי.
לא נעים להודות, אבל הפורמט הקבוע של אלבום גרם להרבה מאוד מוזיקאים להיות קמצנים בשאיפות האמנותיות שלהם, כמעט מתוכנתים לפי גריד קבוע של 'נקליט כמה קטעים ונוציא אלבום' כשהם חושבים לאן אפשר לקחת את הקריירה שלהם יותר משהם חושבים לאן אפשר לקחת את המוזיקה שלהם. אם מסתכלים על זה בצורה מסוימת, זו גישה שנוקטים בה יותר מוזיקאים מאמנים או אפילו בדרנים, וזה בסדר גמור. אבל כל עוד רוב המוזיקה שיוצאת באלבומים בכלל לא מכוונת להאזנה רציפה, מה הפלא שהאלבום מת?  מצד שני, אני לא מקנא בסינגר סונגרייטר ישראלי שרוצה לכתוב יצירה מוזיקלית שלמה ונאלץ לברוח מהצל של 'רישומי פחם', הרכב פופ אל מול 'רדיו בלה בלה' או בג'אזיסט שחומק מ'Earth Rot', אבל אני די בטוח שאני אתן להם צ'אנס. למזלינו, לא חייבים לעבור בדרך המתישה של אלבום קונספט כדי להגיש יצירה מוזיקלית שלמה ומשמעותית, אפשר ליצור משהו אחר. השנה בהחלט יצאו כמה מיקסטייפים\ די ג'יי סטים מוצלחים ומעוררי השראה, שמגיעה להם רשימה משלהם. הטובים שבהם הצליחו לברוא עולם עם קונספט מהודק, חופשיים מחוקים מגבילים כמו זכויות יוצרים והצורך ליצור להיט, בלי לוותר לרגע על תחושת הכיף והקלילות. הפתיחה הזאת היא הדרך הכי מתומצתת ולא פלצנית שמצאתי להסביר את התחושות שלי בזמן האחרון. מצטער אם לא הייתי ברור,עכשיו אפשר להתחיל:

עטיפת מיקס המחווה המוגזם לפול'ז בוטיק

עטיפת מיקס המחווה המוגזם לפול'ז בוטיק

די ג'יי פוד שביקר אותנו לא מזמן, השתתף במיקס מחווה מוגזם שמשחזר את פולז בוטיק של הביסטי בויז יחד עם די ג'יי צ'יבה ומאנישוט. במקביל למותו של חבר ההרכב MCA הסט קיבל מימד נוסף של הצדעה וחשיבות. הסט חוגג את המקורות והסימפולים שהרכיבו את אחד האלבומים החשובים בהסטוריית המוזיקה המסומפלת, למרות שבאופן אישי אני מוצא את האלבום יותר מעניין וחשוב מאשר מהנה. הסט הזה בא לי ממש בהפתעה, הזדמנות ליהנות מהאלבום מנקודת מבטם של כמה די ג'יים בגדולתם. בהתאם למורכבות של החומרים שמרכיבים את פולז בוטיק, כך גם הסט מחבר בטבעיות ג'אז, פ'אנק, פסיכדליה, בלוז וכמובן היפ הופ. אבל בגלל שלא מדובר באלבום היפ הופ מהודק, החבר'ה משחררים את הקצוות של הדגימות, ובגלל שמדובר בחבורה כל כך מוכשרת של מסובבי תקליטים זה עדיין יציב ולא מפסיק לעניין. החלק האהוב עלי באלבום והיחיד שאני עדיין חוזר אליו, הסיום האפי בן 12 הדקות שמתאר לילה ניו-יורקי קופצני ולחלוטין הקדים את זמנו מבחינת מורכבות מוזיקלית וקונספטואלית, זוכה לטיפול פסיכדלי מידיו המסורות של פוד. מי שאוהב את האלבום המקורי- אסור לו לפספס את המחווה המושקעת הזאת, שכנראה היתה זקוקה לכמה שנים טובות של עבודת עורכי דין כדי שתוכלו לרכוש אותה בחנות דיסקים. וכמו שאני יכול להעיד, גם מי שלא מת על האלבום המקורי צפוי ליהנות.

סטריקטלי קו, הבחור שמאחורי די ג'יי פוד, שיחרר השנה גם מיקס מחווה מופלא לדי ג'יי שאדוו, יוצר ענק שבשנים האחרונות הפך ללא כל כך רלוונטי מבחינתי בעיקר בגלל שנדמה שאיבד את היכולת ליצור יצירה משובחת רציפה כמו שאפיינה את העבודות הטובות ביותר שלו. הסט מהודק ומוצלח, מכניס אנרגיה חדשה לקטעים שכבר שמעתי עשרות אם לא מאות פעמים קודם, אבל ההפתעה הגדולה היתה דווקא המיקס של בחור עלום בשם Ill Chemist, שהסט שלו שודר מיד אחרי המיקס של די ג'יי פוד בתכנית האגדית 'סוליד סטיל'. איל קמיסט ערבב פ'אנק ואובסקיור לכדי תערובת ייחודית שמזכירה מצד אחד את הנשמה ומשחקי הפטיפונים המדויקים של ג'יי רוק (מי שלא מכיר שיוריד מיד את שני חלקי סדרת ה-Syndromes, לא מצאתי לינק) ומצד שני את התקליטיה הרבגונית והיכולת הממזרית של סקולמאסטר הישראלי (מתהילת 'רדיוטריפ', 'התפוחים' וחבר טוב באופן כללי). התוצאה הסופית מענגת.

אותם רדיוטריפ שיחררו השנה מיקס ישראלי משובח עבור הסניף היפני של מגזין המוזיקה השחורה הגבוהה הנחשב Wax Poetics. החיבור הזה, שקרה בזכות הפעילות של הפופ-אפ רדיו 'תדר' (שגם הביאו את די ג'יי פוד לא מזמן) מזכיר קצת את הציפיה שלי ממוזיקה בצד ההפקתי. כמו שמוזיקאים מסרבים ברובם להשתחרר מההגדרה הקלאסית של אלבום, סינגל או קליפ, כך פועלות רוב ההפקות שנשארות במקום המוגדר מאוד של אירועים: 'מסיבה', 'הופעה' או 'פסטיבל'. החברים ב'תדר' (גילוי נאות: הם חברים) השתמשו באופציות הנתונות והמוכרות (רדיו-אינטרנט, חלל, אורך חיים של עסק, קשרי חוץ אישיים\ עסקיים\ ממשלתיים) שיחקו איתם קצת, ויצרו פלטפורמה חדשה לבילוי ולצריכת מוזיקה. כמו כל דבר חדש גם 'תדר' לא חף מפגמים, ולא תמיד היה ברור אם הקהל מגיע כי הוא מוכן לגיוון מוזיקלי ורעיונות חדשים או שסתם בא לו להתפנן במקום הכי נכון לקיץ 2012. כך או כך, 'תדר' הם דוגמא מעולה למה שאפשר לעשות מתוך ערבוב של אופציות ומשחק בהם (כמו הקשר הדו כיווני עם יפן, השינויים בחלל ושינוי החלל עצמו, הארכיון האינטרנטי המפואר, תנומת החורף הארוכה). אני מאמין ומקווה שככל שמוזיקאים יכירו את האופציות והפלטפורמות שעומדות ברשותם (הפצה, איחסון, הקלטה, וידיאו, קהילה, משחקיות, תכנות…) ושילוב של כולם בקונספט מוזיקלי אמנותי- היצירה תהיה רק יותר משובחת וחסרת גבולות.

כבר אפשר לראות את זה, גם אם זה מטפטף. 'עוזי נבון ומכרים' היתה יכולה להיות להקת פופ-פ'אנק טובה גם בלי כל הסיפור מסביב, אבל אין ספק שההקפדה על העיצוב בהופעות, הפלאיירים והסרטונים הפיקטיביים (וגם תכנית הרדיו ב'תדר') מוסיפה מהות ליצירה הכוללת, וממש נותנת נפח לדמות הפיקטיבית ולחלל שבה היא מתקיימת. מארקי פ'אנק ידוע כדיג'יי שנוטה להגזים, ואפשר לפעמים לתפוס אותו מנגן סטים שלמים באותו סולם, לכן לא מפתיע שכשהוציא השנה יחד עם הראל שרייבר את הפרויקט המושקע 'מורדי ליי', הוא דאג לקדם אותו בהרצאות ובסדרת די ג'יי סטים שמקיפה את הנושא מכמה זוויות. הדוגמא המקומית החדשה ביותר באה ממיכאל כהן, לתהילת 'כהן את מושון' ומפיק מוכשר בפני עצמו, שהוציא ממש עכשיו מיקסטייפ געגועים לישראל מלוס אנג'לס הרחוקה. כמי שמכיר אותו כבר תקופה ועוקב אחריו ומודע לכישרון שלו אני חייב להגיד שממש התרגשתי להקשיב למיקסטייפ הזה, שהוא ללא ספק היצירה המוזיקלית שלו שהכי קרובה לטעם שלי, ובטח הכי שלמה. כהן (כהן ביטס בשבילכם) דחס כמעט 30 קטעים לארבעים דקות של מוזיקה ישראלית חתוכה וקצוצה, עמוסת סימפולים ומשחקי קצב. המיקס מלא בסימפולים מוצלחים, שבור במקומות הנכונים כדי ליצור מתח, ומספיק מגוון כדי שכל אחד ימצא בו מקום משלו, בלי לוותר על החוט המקשר. כחובב לכלוך הכי התחברתי לMNH ו Cedars, אבל יש כל כך הרבה קטעים טובים אחרים ובאווירות שונות, שאין טעם לפרט ולבזבז זמן בלשכנע. הנה לינק להורדה חינם.

מתוך הוידיאו-מיקסטייפ של קפטן מרפי

מתוך הוידיאו-מיקסטייפ של קפטן מרפי

אחי הצעיר אוהב להגיד בצחוק שפליינג לוטוס הרס את המוזיקה. הוא אומר את זה כל פעם שאנחנו שומעים ביחד מוזיקת ביטים כאילו עתידנית משעממת, שבשנים האחרונות חוותה אינפלציה עם הרבה מאוד שיט משעמם ודי מעט יציאות לא רעות בכלל. אני לגמרי בעד פליינג לוטוס, שהאלבום הקודם שלו היה אחד האהובים עלי באותה שנה. המוזיקה של פליינג לוטוס נופלת בדיוק לאייפוד שלי, ותמיד נחמד כשקטע שלו מופיע בראנדום. אני יכול לשמוע קטעים שאני אוהב שלו ברצף, אבל בגדול, קשה לי לומר שפורמט האלבום מחמיא לו. ברוב המקרים אין ממש סיבה להקשיב דווקא לאלבום שלו ולא, נניח, סתם כמה קטעים אהובים מכל מיני מקורות. אולי בגלל זה האלבום האחרון שלו, שבמוצהר אמור להיות יחידה אחת רציפה, שעמם לי את התחת. ואז נתקלתי בCaptain Murphy, מיקסטייפ ויזואלי של ראפר אלמוני, שבערך יום אחרי שגיליתי אותו התברר שבעצם מדובר בפליינג לוטוס. ההבדלים בין שתי היצירות, שיצאו באותה שנה ונוצרו כמעט לגמרי ע"י אותו אמן (באלבום של פליינג לוטוס מתארחים אמנים אבל הכל תחת הפקתו הבלעדית, במיקסטייפ הוא אחראי על הרוב אבל יש גם הפקות של אחרים) מדהימים. לא רק מבחינת אווירה, קונספט ולדעתי גם איכות, אלא גם השיווק והפורמט: האלבום נמכר באופן פיזי או דיגיטלי וקודם דרך כל הדרכים הרשמיות והמקובלות, ואילו המיקסטייפ שוחרר להורדה חינם בשתי גרסאות (רגילה ואינסטרומנטלית), אבל רק אחרי שגרסת וידיאו בת חצי שעה היתה הדבר היחיד שהוצג באתר של קפטן מרפי. שלוש הדקות הראשונות של הוידיאו, שהגעתי אליהן במקרה, לא כללו דברים שלא ראיתי קודם: קטע וידיאו ישן ממוקסס בשנינות א לה קאסט בוי, שמוביל מהר מאוד לקטע היפ הופ פסיכדלי א לה מאדוויליאן, אבל הן פשוט ממש ממש טובות, ועושות חשק לעוד. לא ברור למי יש סבלנות היום לצפות ולהאזין ל35 דקות של וידיאו פסיכדלי ומוזיקה טובה ככל שתהיה, אבל בטח קל היום יותר מאשר אי פעם לתת את האופציה הזאת לקהל.

באתר של פליינג לוטוס אין שום אזכור לקפטן, ובאתר של קפטן מרפי הקשר מסתכם בכפתור שמזמין לעקוב אחרי פליינג לוטוס בטוויטר. סטיבן אליסון, האיש מאחורי הלוטוס והקפטן, הוא לא הראשון שבוחר כמה כינויים כדי להפיץ את המוזיקה שלו, או שומר על הפרדה ברורה בין העיסוקים שלו. קולדקאט התחילו את די ג'יי פוד כדי להוציא דברים שלא יכלו להוציא תחת 'קולדקאט' בגלל שהיו תחת חוזה, מאות אמנים אחרים לובשים כמה מסיכות כדי להפריד בין סגנונות מוזיקליים וקונספטים אמנותיים. אי אפשר להוציא את החופשיות האמנותית שמאפשר פורמט המיקסטייפ כשרוצים להוציא מוזיקה שמצריכה לערב עורך דין לענייני זכויות יוצרים (כי אם החומר לא מודפס על דיסק או נרשם באקו"ם ומקביליהם, הערך המשפטי, הנזק הפוטנציאלי ובכלל הכדאיות של תביעה מתגמדים). ביום שפרצופו של קפטן מרפי נחשף עלה לאוויר קליפ חדש לסינגל מהאלבום האחרון של פליינג לוטוס. זה קליפ יפה ויקר בכיכוב אלייז'ה ווד, שכנראה עלה יותר מכל מכל הרפתקאת קפטן מרפי. המוזיקה של קפטן מרפי לעומת זאת, הרבה יותר מעניינת, ולפחות לפי הטוויטר שלו, פליילו הרבה פחות מודאג אם הוא יראה רווח כספי מהפרויקט הזה לעומת האלבום שלו.

זו כמובן צורת מחשבה של 'העולם הישן' , זה שחובב סיכומי שנה מסודרים עם הגדרות ברורות- שיר\ להקה\ קליפ\ אלבום\ זמר\ זמרת- שיותר ויותר מגמיש את החוקים של עצמו. כש'תדר' זכו לאחרונה בתואר 'פאב השנה' של טיים אאוט, כשבעצם הם הרבה מעבר לפאב והם בכלל לא פתוחים כל השנה, זה קצת כמו שעידן רייכל זכה בתואר 'זמר העשור' של מעריב, כשברור שהוא מפיק וכותב שירים הרבה לפני שהוא זמר. לכן כששואלים על עתידו של האלבום והמוות האיטי שלו השאלה צריכה להיות מופנית לא רק לבעלי חנויות הדיסקים ולנגישות שירותי הסטרימינג, אלא גם למוזיקאים עצמם ולתקשורת, שכדאי שיתחילו לחשוב קצת יותר מחוץ לקופסת הדיסקים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Markey Funk  On דצמבר 16, 2012 at 19:23

    I think that you're missing something in your theory of death of the album.

    I'd like to remind you the fact that it was actually "Sgt. Pepper" that turned an album, into a complete piece of music in its own right. Until then LP was only a compilation of singles or a compilation of songs, hence the format allowed it. Before "Sgt. Pepper" the single was the center of industry. This is one of the reasons, why so many bands did release a 45 or two back then and only 5% actually managed to survive to record an album, because album became more of a serious self-statement.

    Now, what we're facing today is more of a return into that pre-album age, when artists release tunes or bits of music through SoundCloud or Bandcamp and sometimes they manage to gather those into an EP or a beat-tape… only if they want. We consume music in the form of a feed (SoundCloud updates, YouTube updates, Newsletters) and the content of the feed is mashed up all together. This is how the need of album started to disappear.

    Indeed, many of the new artists don't think in the form of an album. But that's probably because today's artist combines a number of roles in one – producer, recording engineer, arranger, performer, composer and sometimes – even designer. And in many cases the "composer" component is what fades away. Because this is where you tend to use more sophisticated forms. This where the tune format is not enough to express your vision.

    As an example, you're actually missing the point of "Until the Quiet Comes" as a concept album, in which track separation has less importance than the whole album as one-piece continuous journey.

    There are so many nice tunes, but going beyond just making a bunch of nice tunes has become very rare. I think the blame is on dance music mostly. The 12" and later – the 2-3-tune single format has killed the creativity of an artist as a composer. You don't need to think of an entire building, if you can create a popular design for a kitchen and a bathroom. You don't even have to design them two – someone else will take your kitchen idea and reinterpret it in the bathroom form (remix). And this is what sadly many producers do – they create great rooms that will never fit together in one building. I understand that not everyone has this ability of seeing things in their golbal complexity, like Goldie with his epic "Mother", but I think that this ability only makes a good artist better.

    And actually, I think that this is what you have missed this year and it's a real shame. Two "buildings" of this rare kind: DJ Food's "The Search Engine" and DJ Format's "Statement of Intent".

  • librowski  On דצמבר 16, 2012 at 21:20

    מארקי, אני אוהב אותך ושמח שהגבת. אני די מסכים עם כל מה שאמרת, חוץ מהאלבום של פליינג לוטוס שפשוט לא עובד בשבילי וממש משעמם אותי, וגם לא עם הפסקה השלישית, כי זה לא ממש עניין של הקומפוזר כמו של מישהו עם חזון. אני לגמרי בעד טפטופי טיונים וביטים ושינויי פורמטים. רק נראה לי הגיוני לנצל את האופציות שיש היום כדי ליצור דברים יותר מורכבים או שלמים או מעניינים. לא במקום, אלא בנוסף. ברור שלא לכולם יש את העומק או הסבלנות לנסות, אבל זה אפשרי ואני מאמין (רוצה להאמין) שזה יקרה יותר ויותר.
    ואני אבדוק את ההמלצות שלך, לגמרי.

  • David  On דצמבר 17, 2012 at 0:25

    סיכום מעניין מאוד.

    אני לא הייתי מספיד את הקונספט של האלבום כל כך מהר, אבל יש לא מעט אלבומים שהייתי מספיד בשמחה, ומקווה שיוולדו מחדש בתור אי.פי מהודק, או סינגל ללא שכבות שומן מיותרות מסביב. כשהאלבום הוא לא רק אסופת שירים שנכתבו במקרה בפרק זמן מסוים, אלא יצירה בפני עצמה – אין לו תחליף. בשאר המקרים – לגזור, לשמור ולערבב!

  • אייתולה  On דצמבר 21, 2012 at 2:33

    יופי של סיכום שי, בישראלי ובלועזי

  • תומר ברוך  On דצמבר 21, 2012 at 15:39

    חומר מעניין למחשבה. עד עכשיו הייתי בדעה שבעידן הפייסבוק/שאפל אין משמעות ל"אלבום" מעבר לאוסף של קטעים, עכשיו אצטרך לחשוב על זה שוב.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: