האוסף הזה בא להקל לא רק על הקהל שלו שאיבד עניין, אלא גם עלי והוא מככב בנגן הנייד שלי כבר שנתיים. אם בילי היה חובר למפיק על כמו ג'יימס בלייק ומקליט איתו את A New Poetry, אם הוא היה הולך לזאק קונדון או בון איוור ונעזר בו בהוצאת שירי שיקגו, או סתם מקליט שירים כמו Cast a Stone עם בוץ' ויג או פלוד – שהרי אז לא היה צורך לדמיין ולנחש אם עדיין יש לו את זה. אני לא מכיר את בילי קורגן אישית ואני לא יודע איך זה להיות מוזיקאי במעמדו ועם יכולת כתיבת שירים כמו שלו, ככה שקטונתי מכדי לבוא בטענות לדרך שבה הוא משווק את המוזיקה שלו.

אם כך, כדי להצליח להעביר את הנקודה, הצבתי כמה חוקים בהכנת האוסף הזה. אף שיר פה לא יצא באופן רשמי בשום מסגרת. אפילו לא בתור בי סייד. כל השירים הוקלטו (לפי מיטב ידיעתי) אחרי שנת 2000, אז יצא האלבום האחרון של הפמפקינס – משינה, והאלבום המשלים לו, משינה 2. הוא כולל הקלטות סולו של בילי קורגן, של הסמשינג פמפקינס מודל 2007 והלאה, והקלטות של זוואן שלא ראו אור. מבחינת איך שאני תופס את הדברים, אין שום סיבה שהאלבום הבא של הסמשינג פמפקינס לא יכיל כמה שירים מפה. יש גם הגיון מאחורי הסידור, שאינו כרונולגי. זה מתחיל בשירים האקוסטים האהובים עלי, לקראת האמצע חותך לשני שירי רוק (אחד מהם מעל חצי שעה…), ואז חוזר לשירים שקטים אחרים. בסוף, כבונוס, שני שירים שכבר הופיעו אבל בביצועים אחרים. האוסף קצת ארוך, כמעט שעתיים, אז אל תתביישו להקפיץ מדי פעם קדימה, או להקשיב לזה בחלקים. זה בכל זאת די מקיף.

———[           להורדת האוסף                                  ]———-

[שימו לב, בעמוד ההורדה יש באנר מבלבל, אז שימו לב שאתם משתמשים בקישור השני כדי להוריד את הקובץ.  הוא מופיע אחרי שם הקובץ. תהנו]

———[ פרטי טריוויה על הנמצא באוסף. למתמידים בלבד]———-

זוואן היה הפרויקט הראשון של בילי קורגן אחרי פירוק הפמפקינס, בתחילת שנות האלפיים. הוא הכיל אמנים מ'טורטויז' ומ'א פרפקט סירקל' ונחשב למין סופר גרופ. האלבום שלהם לא היה מדהים, אבל היה אמור להיות יריית פתיחה לפעילות קולקטיבית מאומצת בכמה פורמטים מבלבלים (כמו 'דאליג'זוואן', למשל) שבסוף לא ממש קרו. אחד הדברים המרשימים הוא שגוף העבודה שלהם הכיל עשרות שירים שמעולם לא שוחררו, כמה מהם ממש טובים.

1 – משום מה הייתי בטוח שזה מתוך הסרט spun, שהוא לא באמת מעניין, אבל מסתבר שזה בכלל לקוח מאיזה אירוח בתכנית רדיו, ואולי גם זה לא נכון. בכל מקרה, הקרדיט שייך לזוואן, או לדאליג'זוואן. מה זה משנה? בילי שר ומנגן פה לבד, וזה אחלה שיר.

5, 6 ,7, 17 – מתוך הופעה אקוסטית מצוינת של זוואן בפריז, מוקלטת באיכות מופלאה ומכילה כמה ביצועים מדהימים. פה כאמור, מוצעים ביצועים לשירים שלא יצאו באופן רשמי, כמו Love Lies In ruin המעולה (שמבצבץ לדקה וחצי בגרסא אחרת בבונוס די וי די של האלבום).

9 – הקלטה באיכות איומה לשיר שאני מאוד אוהב של זוואן, ושאני עדיין מקווה שיום אחד אמצא אותו באיכות נורמלית.

13, 14 – שני קטעי שירה (!) מאוסף בשם The Hideout Compilation One, שלפי הבנתי זה שם של מקום בשיקגו, והאוסף עצמו כולל גם שירים של שאר חברי זוואן מנגנים סולו.

עד כאן זוואן בצורה זו או אחרת.

12, 15 – שירי שיקגו בשיקגו - שירי שיקגו בוצעו באופן כמעט חד פעמי בסתיו 2004 במועדון המטרו בשיקגו, מה שנחשב למועדון הבית של הפמפקינס. משום מה אני לא כל כך מוצא פרטים על מה שזכה לכינוי 'Chicago Songs', אבל ממה שאני זוכר ויודע, זה פרויקט אישי של בילי והוא היה מאוד מושקע בו מבחינה רגשית. הוא פונה פה לכיוונים יותר פולקיים ממה שאפשר לצפות ממנו, עם שירים שמשרטטים את האהבה שלו לשיקגו עירו. לא ברור למה הפרויקט בוצע כל כך מעט בהופעות ולא הוקלט ושוחרר באופן כזה או אחר. אפשר לקרוא על ההופעה פה, משם גם לקוחה התמונה החמודה שלמעלה.

2, 3, 4, 18 –  ב2005, קצת לפני שיצא אלבום הסולו הבינוני שלו, יצא לי לראות הופעה של בילי בבלגיה. ההופעה לא היתה מדהימה, ומה שבעיקר אזכור ממנה זה שכמה אנשים בקהל צעקו לו לאורך כל ההופעה שיבצע כבר שירים של הסמשינג פמפקינס, ושבתגובה בילי נתן נאום על המקום הרוחני והמוזיקלי שהוא נמצא בו. שבועות ספורים מאוחר יותר הוא הגיע לאוסטרליה, הופיע את אותה הופעה וקיבל פחות או יותר את אותן תגובות. הפעם הוא החליט שנמאס לו והוא התחפף מהבמה בלי לתת הדרן, או משהו פרימדוני בסגנון. מאוחר יותר הוא התחרט והחליט לפצות את הקהל האוסטרלי הנאמן שלו ועשה הופעת חינם אקוסטית כפולה (!), באורך של כנעט שלוש שעות. בחלק הראשון הוא התמקד בשירים מהאלבום החדש , ובחלק השני בשירים אחרים, מכל תקופה שהיא רק לא של הפמפקינס: זוואן, שירי שיקגו, קאברים וגם שירים אחרים שלא זוהו. חלק מהכיף הוא שההקלטה המקורית היא באיכות מעולה, ואפילו עלתה בפורמט פלאק במקור, ככה ששירי שיקגו שבוצעו שם מופיעים פה באיכות טובה יותר מאשר אותה הופעה בשיקגו.

8, 10, 11, 16 – מתוך הדי וי די שיצא לסמשינג פמפקינס המחודשים ב2008 – If All Goes Wrong, שהוכיח שעדיין יש להם את זה. השירים האקוסטיים האלה לא מתוחכמים מדי, בטח לא בהשוואה לשירי שיקגו, אבל הם עדיין עושים לי את זה. מצחיק כמה בילי מזכיר את אביב גפן, לא רק באיפור, בקול וביכולת ההלחנה, אלא שגם הוא מגיע לפומפוזיות מודעת\ לא מודעת בדמות 'Doing the Best I Can', שמזכיר לי את 'מחוץ לתחרות' של אביב גפן. שניהם כמובן לא שוחררו באופן רשמי, ושניהם כמו מפרטים באופן ישיר את יחסם למעמדם. כמה מילים על Gossamer? בכל זאת קטע פרוג בן חצי שעה. לא, אין לי מה לומר על זה.

לאחרונה הופץ פרופיל פייסבוק של 'אדם ברק', המשתמש ב'טיים ליין' החדש של פייסבוק כדי לעשות השוואה בין בחור שמעשן במשך שנה לבין בחור שלא מעשן במשך שנה. 'שנה עם' אל מול 'שנה בלי'. 'מקאן דיגיטל' שאחראים על הקמפיין עשו עבודה קריאייטיבית כמעט מבריקה: הם השתמשו בתחום שנפוץ בקרב קהל היעד של הקמפיין, הפייסבוק, עשו שימוש מהיר בשינוי הגרפי האחרון של האתר – ה'טיים ליין'- ורתמו אותו להעברת המסר. הבעיה היא שהמסר הוא מגוחך. וחוץ מזה, כמעט לכל אספקט בחיים המודרניים אפשר ליצור קמפיין מרתיע שמציג תופעות לוואי של שימוש מוגזם: קפה, פייסבוק, פיתוח גוף או פורנו. גם הימורים ואלכוהול בטח יכולים להסב נזק.

אמנם הקמפיין מתמקד במילה 'סמים' ולא מתייחס במפורש לגראס, אבל בתמונות רואים רק מאפרות ובאנגים ולא, נניח, מזרקים וכפיות כך שברור שהכוונה היא לגראס. אם כך – הרשות למלחמה בסמים משקרת לי. אני יודע וגם אתם יודעים שגראס לא יגרום לכם להתעורר ברחוב, או לדפוק את הראש במראה שבורה. זה שקר גס. אדם שמגיע למצב כזה קיצוני צריך לקחת על עצמו אחריות ולהודות שהוא הגיע למצב הזה כי הוא אדיוט, לא כי הוא מעשן. כשמשרד התחבורה יוצא בקמפיין שמנסה למנוע שתייה ונהיגה, יש הגיון וסטטיסטיקה מאחוריו. כשהעמותה למלחמה בסרטן מבקשת למרוח קרם שיזוף על חוף הים, זה מסתמך על מחקרים. הרשות למלחמה בסמים, לעומת זאת, בוחרת לשקר, והיא עושה את זה על חשבון משלם המסים.

כך יצא שבערב אחד עם חברים, נטע שמעוני ואדם בורד, התפתח הרעיון לעשות סאטירה לעמוד הפייסבוק הפיקטיבי של 'אדם ברק'. היה לנו ברור שהתשובה הצפויה היא להראות את הבחור שלא מעשן חי חיים בנאליים ושומע ריטה, ומולו הבחור שמעשן עושה דברים מעניינים ומקוריים. אבל זה הרי קל מדי וגם מגמתי. החלטנו לשמור על הומור ולעשות השוואה שאמנם משתמשת בסטיראוטיפים האלה, אבל לא מציגה באופן ברור מי יותר מגניב. זה שטס ללונדון בשביל משחק כדורגל או זה שמצלם רק קירות מכוסים גרפיטי. בסה"כ ההבדל בין אלה שמעשנים לאלה שלא מעשנים הוא מינורי. ברור שיש כאלה שמגזימים והעישון או ההמנעות מהעישון הופכים לסממן בולט באישיות שלהם, אבל את זה אפשר להגיד על כל דבר.

אם אני הייתי צריך לחשוב על קמפיין עבור הרשות למלחמה בסמים, הייתי מנסה לחשוב על הצד החיובי- אכפתי, ולא על דרך השלילה- הפחדה. קודם כל לפרסם את מספר הטלפון למקרי חירום, לכל מיני ילדים לחוצים שחושבים שהם הולכים למות כי הם עישנו קצת (נחשו מאיפה בא להם הרעיון הזה?). בקמפיין עצמו להפחיד את הילד מלקיחת סמים לא מוכרים כשהוא נמצא במקום לא מוכר, כלומר מחוץ לבית. אם ילד מעשן בבית והוא לא מצליח להתמודד טוב עם הסטלה, הוא לפחות יכול ללכת לישון. אם הוא נכנס להתקף חרדה מחוץ לבית, זה יכול להיות הרבה פחות נעים. יש לי רעיון איך לפתח את זה לקמפיין שלם, אבל אחסוך זאת מכם. בכל מקרה, עדיף לשקר כמה שפחות.

אדם ברק

שי ברק

[עמוד הפייסבוק של 'אדם ברק' הוסר בימים האחרונים, אולי בגלל הפוסט הזה]

קרדיטים:

בפרק השני המוזיקה כבר יותר רבגונית:

(1) ביט – גיל ליברובסקי  \ הפקה ומיקס- שי ליברובסקי \  קולות אורן מרקוביץ' ואדם בורד | (2) מילים, לחן, גיטרה ושירה – אורן מרקוביץ' \ הפקה ואפקטים – שי ליברובסקי | (3)  באס – יפתח דור \ סמפלר – שי ליברובסקי | (4)+(8) הכל –  גיל ליברובסקי \ קולות – שי ואדם | (5) סמפלר וקולות – שי ליברובסקי \ קולות – אורן מרקוביץ' \ טקסט – אדם בורד | (6) הכל – שי ליברובסקי | (7) ביט – גיל ליברובסקי\ ראפ מעפן – שי ליברובסקי.

ה'שחקנים': קפטן פרקטיקון – שי ליברובסקי \ הזבן עם הסרבל – אדם בורד. דמויות נוספות – אורן מרקוביץ', יפתח דור וחברים אקראיים.

העלילה (זהירות, ספוילר! – מומלץ לקריאה אחרי האזנה ראשונה, או תוך כדי):

הפרק השני מתחיל כששני הסיירים חווים 'שגעת חלל', 'Space Madness', עם סמפולים ורפרנס ברור לפרק בעל אותו שם של 'רן וסטימפי'. הקטע מורכב באופן כזה: הביט\ לחן הם פרי יצירתו של אחי הצעיר גיל ליברובסקי, כשעוד חטא ביצירת מוזיקה תחת הכינוי 'גמש'. קטעים נוספים שלו, בעיקר לופים, מופיעים בעוד חלקים בסקיצות. מעניין לציין שאת רוב הקטעים שלו פה הוא בכלל לא אהב כשיצר אותם, ואפילו זרקתי פעם באוויר לעשות לו רמיקסים. פעם אחת באמת עשיתי את זה, מה שנכנס לאי פי הראשון שלי שיצא באק דאק ב2003, 'דראם אנד סטאף'.

 כל הצלילים החיים, הגיטרה, הצחקוקים והסימפולים הלא ריתמיים הוצמדו על ידי מאוחר יותר. את הקלטת הקולות עשיתי 'על עיוור'. זה היה באותו יום הקלטות בהוד השרון, בו הבאתי ציוד הקלטה. בגלל הרגישות של המיקרופון לא יכולנו להשמיע את המוזיקה שאנחנו מנגנים לרמקולים, אז הצטיידנו בזוג אזניות. בזמן ההקלטה הזאת אדם ואורן ישבו עם האזניות ואני עשיתי להם אפקטים מוזרים  (דרך הסמפלר החדש שאליו מחובר המיקרופון) כדי לשגע אותם. לא היה לי מושג מה הם שומעים, רק ידעתי שזה עובד.

הקטע השני, 'יא סאלם', אולתר במקום ע"י אורן מרקוביץ' ששר ומנגן על גיטרה קלאסית, ואני מקליט אותו דרך המיקרופון והסמפלר. מהר מאוד השיר הרגיש לי קצת ניו-אייג'-שוטי- הנבואה מדי והתחלתי להעמיס באפקטים קיצוניים. אם מתאמצים אפשר גם לשמוע את אדם מדבר עם חבר נוסף ברקע, להב, ואחד מהם יצטרף באמצע עם מפוחית. זה אחד הקטעים האהובים עלי בסקיצות. אני ואורן חשבנו לאורך השנים איך להפוך אותו ליצירה גמורה, ועד היום אנחנו לא מבינים מאיפה להתחיל ולאן אנחנו מכוונים, רק ברור לנו שיש כאן משהו מעניין שיהיה לנו מאוד קשה לשחזר.

 הקטע השלישי דומה לקטע הפותח את הפרק הראשון, רק ללא סימפולים נוספים: יפתח דור מנגן על באס ואני על הסמפלר. בקטע הרביעי סיירי החלל מבקשים להשתמש באיזה שהוא מכשיר אצל הדיירים כדי לאתר אותות מהברווז [ברקע: גמש]. הדיירים מציעים את הרדיו שלהם (פיתול עלילה מבריק!) ואז אנחנו שומעים שני קטעים ברדיו, הם הקטעים החמישי והשישי.

 קטע חמש הוא 'זה מטורף' שהופיע ב'סמבוסק 2005' בגרסא טובה יותר. אני מנגן שם על שני סמפלרים, ומקריא בהתחלה טקסט של אדם. אורן עושה קולות. הקטע השישי הוא הגרסא הראשונה של 'מתעלם מהצרכים', מה שיהפוך שלוש שנים מאוחר יותר לשיר הנושא מאלבום הבכורה שלי, שיצא בלייבל 'אודיו מונטאז". הטקסט דומה, אבל שונה. בוצע עם סמפלר אחד למקצב, אני חושב, וסמפלר אחר למיקרופון. כמו כן השתמשתי בפטיפון דפוק עם מחט שבורה על תקליט של יוסי בנאי.

 בקטע השביעי יש ראפ שאמור להזכיר תכנית יעוץ גרועה ברדיו. זה המקום לציין שאחד הדברים היחידים שהברווז יודע להגיד הוא המשפט 'מה הבעיה, אז מה הבעיה?', שבאותה תקופה הצחיק אותנו בהיסטריה. היתה לנו בדיחה פרטית בחבר'ה שאם היה ויכוח היינו פותרים אותו ב'מה הבעיה, אז מה הבעיה?', שבניתוח אגבי גורס בטיפשות שאם אתה לא מבין את הבעיה, אז אין שום בעיה. משום מה זה בערך המקום היחיד בסקיצות שבו המשפט מופיע, למרות שזה בבירור היה אמור להיות הקאץ' פרייז של הפרויקט. על המוזיקה אחראי גמש ועל הראפ האובדני שדי מחרבן את הכל אחראי אני, בטייק אחד ולא מושקע שעדיין מביך אותי שאני מקשיב לו.

 בסצינה האחרונה של הפרק הסיירים נחרדים לגלות שהברווז מנחה תכנית רדיו. זה המקום להזכיר שהסקיצות נועדו בעיקר כדי להעביר את רוח הפורמט ואת החזון שלי, ולא כדי לתאר קווי עלילה מורכבים\ הגיוניים\ חכמים. על המוזיקה אחראי גמש בעוד לופ משגע. היתה תקופה שזה היה הרינגטון שלי כשהוא צלצל אלי (בגרסא אינסטרומנטלית אקסקלוסיבית, כמובן).

כמו שכתבתי כאן לפני שנה, מהאלבום האחרון והמשולש שלה אהבתי רק שלושה שירים, ובהופעה היא לא ביצעה אף אחד מהם. השירים שכן בוצעו ממנו, ובראשם In California המרטיט, כאילו נחשפו בפניי לראשונה באותה הופעה. פתאום הבנתי אותם, וזה דבר שלא קרה לי בחיים. קרה שהייתי בהופעה שגרמה לי לחזור ולהקשיב לאלבום שזנחתי, אבל אף הופעה לא החזירה אותי לגלות דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. עד אז.

בשלב מוקדם של ההופעה היא התנצלה שהיא לא מגיעה עם הרגל לפדל של הנבל שלה, ושאם אנחנו שמים לב שהיא מפספסת אותו אז שנצעק לה משהו. אח"כ היא ניסתה לכוון את הנבל וויתרה די במהירות, מובכת מהשקט ששרר. זאת היתה הופעת סולו ראשונה שלה בשנתיים האחרונות, וברגעים כאלה היא בדרך כלל סומכת על הלהקה שלה שתגבה אותה. על כל התנצלות כזו חייכתי לעצמי. אני מחשיב את ג'ואנה לגאונה מוזיקלית, וככזו היא אמורה לדעת להתמודד עם כל בעיה ולאלתר את דרכה לרגעים עוצמתיים. הרי מהו גאון מוזיקלי? היום יש אלגוריתמים שמבשלים את שיר הפופ המושלם, ווירטואוזים אף פעם לא היה חסר. אז בשבילי גאון מוזיקלי הוא זה שיכול, בין השאר, לצאת מכל פדיחה מוזיקלית וכשל הפקתי כשידו על העליונה (בביצוע הזה למשל, כשהיא טיפה יצאה מהסולם וניסתה לאלתר עד שויתרה, הייתי מוקסם לגמרי).

אפילו שכחתי להביא מצלמה, והייתי צריך להוריד תמונות מהאינטרנט

אבל זה היה הסוף המופלא של חוויותיי מהפסטיבל. החלק הפחות כיפי היה ביומו הראשון: בשבע בבוקר גיליתי שהטרמפ הבריז לי בדקה התשעים, ובמקום נסיעה קלה של שעתיים מלונדון לגן לארמר טריז, החל מרדף מטורף של 12 שעות בתחבורה הציבורית. כל טעות אפשרית קרתה בדרך: התבלבלנו ברציפים, אוטובוס סגר לנו את הדלת בפנים, רכבות תחתיות היו מפוצצות באנשים, איחרו והתעכבו. ההסעה הבין עירונית הראשונה לא אפשרה לנו לקנות כרטיס למרות שהגענו שלוש דקות שלמות לפני היציאה שלה, והיינו צריכים לחכות עד ארבע, במקום לצאת בשתיים עשרה וחצי. כשהגענו לעיירה הסמוכה בשבע ורבע פספסנו את ההסעה האחרונה לפסטיבל, ואז סידרנו לנו מונית עם מאחרים נוספים. כשכבר הגענו, סידרנו את האוהל (שקנינו במיוחד) ויצאנו להסתובב ולבדוק מה הפסדנו ומה נשאר (ביירות מתחילים עוד חצי שעה, אבל הפסדנו את דה ווקמן, טיון יארדס ובסט קואסט). איך שהוא חטפתי מכה שעיקמה לי את המשקפיים, ולא הבאתי איתי עדשות. לא היה לי נעים באותו רגע.

זה בקלות היה יכול להיות אחד הימים הגרועים בחיים שלי, אבל מהרגע שזאק קונדון וחבורתו עלו וניגנו השתפר לי מצב הרוח. זו לא היתה הופעה מדהימה כמו שציפיתי, הם בסך הכל ניגנו הרבה שירים בואריאציות לא יותר מדי מפתיעות, ובכל זאת נהניתי עד טירוף קל. חוץ מהפרס האדיר הזה עבור כל התלאות של אותו יום, הלהקה דאגה לורסטיליות מרשימה, ועיטרה את השירים המוכרים והאהובים בשינויים קלים. באותו לילה, להקה בשם 'סקיני ליסטר' נינגה בכניסה לאחד אוהלי ההופעות. ההרכב כלל שני אקורדיוניסטים, קונטרה בסיסט וגיטריסט, וליד מדורה וערימת עצים הם ניגנו שירי שיכורים שמחים. רקדתי איתם וצעקתי איתם והייתי כל כך מאושר, וזו תחושה שלעולם לא אצליח לשחזר באמת, אבל גם סתם להיזכר בה ולספר עליה זה מספיק.

ביירות היתה הסיבה העיקרית שבגללה רציתי ללכת לפסטיבל הזה, ויש פה סוג של אבסורד. לא מזמן הגעתי למסקנה שזה טיפשי ללכת להופעות של הרכבים שאני אוהב את האלבומים שלהם, ולצפות שהם ינגנו את השירים האלה בהופעה. אולי יש כמות מסוימת של הופעות שחובב מוזיקה צריך לעבור כדי להגיע למקום הזה? ברור לי שגם לציניות ולסנוביות שלי יש תפקיד בתחושה הזאת. כשהייתי בן 17 לא היה אכפת לי באיזו צורה אקבל את 'אין קץ לילדות' – שזה יהיה ברי סחרוף סולו, רמי פורטיס סולו, פורטיסחרוף, פורטיסברכה או סחרופרסקו. העיקר תנו לי רחבה צפופה לקפוץ בה לצלילים של השיר שאני אוהב בווליום מוגזם, ואם הקהל יקפוץ בקצב שלי זה בכלל יהיה מדהים. לעומת זאת, אני זוכר חבר שאמר לי אחרי שהתאכזב מהופעה בין לאומית, ש'הם רק ניגנו שירים בשביל שמעריצים ישירו איתם את המילים ויגעו בעצמם', והסכמתי איתו לגמרי.

אני אוהב להיות בהופעה שאני יכול לסמוך על המוזיקאים שיתנו לי משהו מיוחד שיעניין אותי. הג'ירפות ידועים בג'אמים המוזיקליים והורבליים שמרכיבים חצי מההופעות שלהם. מרייסקינדר אני יכול ליהנות כמעט בכל מצב, ובכל מצב רוח שלו ההופעה תשמע אחרת לגמרי. כאילו, אני עדיין מצפה שינגנו את השירים שאני אוהב, אבל אני רוצה שיעשו משהו טוב ומעניין, לאו דווקא משהו שאוכל להצטרף אליו. חלאס, יש לי אייפוד, יש לי סולסיק ויוטיוב. אני לא צריך שהלהקה שאני כל כך אוהב ושבמקרה הטוב והמוגזם אראה פעם בשנה, תנגן לי העתק מדויק של אותו שיר. כשאני שואל חבר איך היה בהופעה שפספסתי, זה לא באמת מעניין איזה שירים הם עשו. אני רוצה לדעת איך זה הרגיש לראות ולשמוע אותם מנגנים. כן, נו, זה מבולבל ומשתנה מהרכב להרכב. אני כבר לא לגמרי יודע בשביל מה אני הולך להופעות חיות.

יש עלים על חתול, וחתול בכניסה לבית

היום השני של הפסטיבל היה היום היחיד שבו לא היתה אפילו הופעה אחת שחיכינו לה באופן מיוחד, ולא באמת היה אכפת לנו. מזג האוויר היה מעולה, היו ארבע במות שונות, קולנוע, במת סטנד-אפ ואזורי גנים מלאים בקיפולי נייר, משחקים (פינג-פונג, בדמינגטון ושטויות) … והנה, אני מוצא את עצמי שוכב על הגב ומקשיב לדן מנגן (שאין לי מושג מי הוא) שר את אחד הפזמונים הדביליים ששמעתי בחיים שלי: 'יש עלים על העצים\ ויש עצים ביער', ואני מבסוט באופן קיצוני. לא משנה כמה שהשיר הזה לא מתוחכם, ושבכל הזדמנות אחרת הייתי שוחט אותו, באותה דקה זה היה מושלם. הוא הודה שזו היתה הפעם הראשונה שהוא ניגן עם ההרכב הזה, עם שני נשפנים ושתי כנריות, וזה היה יותר טוב מכל ביצוע שמצאתי ביו טיוב.

באותו יום הסתובבנו בין הבמות ונתנו צ'אנסים להרכבים. טימבר טימבר היו אחלה אחלה אבל אחרי כמה שירים הרגשנו שזה בסדר להמשיך הלאה. כל מיני הרכבים שנשמעו כמו משהו שהמליצו לי: וודן שיפס, טווין שאדווז, אוקרביל ריבר, בלאק אנג'לס, אם ווארד… כמה הופעות תפסו אותי ליותר מחצי שעה, הרוב לא. שום דבר לא הדהים אותי, וזה בכלל לא עצבן אותי, ודברים כאלה מעצבנים אותי ממש. לפעמים דברים כאלה יכולים לייאש אותי ולהכניס אותי לתוגה קלה ולמחשבות רעות. הוצאתי על הפסטיבל הזה כל כך הרבה כסף (כל הנסיעות, האוכל, הכרטיס שעלה 900 שקל), פספסתי כמעט שליש ממנו, עד ההופעה של ג'ואנה ניוסם לא קיבלתי את הבומבה שקיבלתי בפסטיבלים אחרים שהייתי בהם – ווואללה אני מבסוט. אולי זה מזג האוויר, אולי זה הלוקיישן המדהים, הדשא, הסאונד. אולי זה הפסטיבל עצמו, עם טווח גילאים שנע בין תינוקות קטנטנים לכאלה שאולי הכירו בוודסטוק הראשון.

זה מוזר. יש פה לינקים לקטעי וידיאו להמחשה, אבל הם אפילו לא קרובים לזה. גם אם תורידו את המוזיקה (אם אתם מוצאים איזה בוטלג, נא לעדכן בתגובות בבקשה), זה לא לגמרי יהיה זה. כמה שאנסה לפרט במילים לא אצליח לחזור אל התחושה העילאית ההיא, אל הכיף האדיר ההוא. וזה בסדר גמור. זו כנראה הסיבה שאני עדיין הולך להופעות חיות.

אז למה אני כל כך אוהב את ברלין? גם לשאלה הזו הרבה תשובות. יש לי שם חברים, אני כבר מכיר הרבה מקומות, אני אוהב את הקיץ הגרמני… פעם בכמה חודשים מתפרסמת איזו כתבה שסוקרת את הסיבות לקהילה ההולכת וגדלה של ישראלים שחיים בבירה הגרמנית. על אלה שמקבלים דמי אבטלה של כמעט שבע-מאות יורו אין מה להרחיב, ולי אין את האפשרות לקבל הטבות כאלה. השורשים שלי אמנם מרחיקים עד לפולין, ליטא, רומניה וצ'כיה, אבל יש לי רק דרכון אחד. אפשר בקלות לשים אותי במשבצת של 'האמן האיזוטרי שלעולם לא יהיה לו מספיק קהל בארץ ושרוצה לפרוץ', אבל זה לא רק זה.

יש שם ברבורים

אני בחור עירוני שאוהב מרחב, ויש לי רק אזרחות ישראלית. תחזרו ותקראו את המשפט הקודם שוב בבקשה. תל-אביב, מולדתי אהובתי חביבתי, לא משנה כמה ערבים ולילות אעביר בשיטוטים על החוף ובפארק הירקון, לא יכולה לה, לברלין. עד שהגעתי לשם לא הבנתי את כוחן של מדרכות רחבות ומסלולי אופניים הוגנים. אני לא מנסה להשוות, אסור להשוות. תל אביב היא תל אביב וברלין היא ברלין, וכל ניסיון להשוות מגוחך מיסודו. כמה שפארק הירקון מכוער, עם גושי בטון לא דקורטיביים מתחת לגשרים\ ממטרות עקומות\ שימוש בחול ים במקום דשא (!) באזורי המשחקים– זה הפארק שבו ביליתי את רוב ילדותי, והוא אחד הדברים החשובים לי במדינה הזאת. בהזנהיידה ובטירגרטן מעולם לא שיחקתי ולא אשחק 'חפש את המטמון', ובגרוליצר פארק אפילו לא בדקתי אם יש עצים ששווה לטפס עליהם.

בברלין יש שקט עירוני שהיה לי זר בהתחלה, ופתאום הבנתי כמה הוא טוב לי. במציאות השחורה\ לבנה שלי בישראל המשוואה ברורה: 'רוצה שקט? סע לצפון. רוצה אקשן? סע לתל אביב'. עיר עם פארקים עצומים? מאות אנשים ברחוב שלא נתקעים זה בזה? בברלין זה אפשרי. יש שם רחובות צדדים שעובר בהם נחל, ואין שום רעש של מכוניות כשיושבים שם. באופן אישי אני מת על האקלים שם בקיץ, עם ממוצע של פחות מעשרים מעלות, ושימים חמים במיוחד מסתיימים בדרך כלל בגשם. למזלי עוד לא הייתי שם בחורף, כי מי בכלל רוצה לצאת מתל אביב בחורף? זה מזג האוויר שאני הכי אוהב.

בברלין מוכרים את משקה האנרגיה שאני הכי אוהב, 'קלוב מאטה', ששמועות אומרות שיש זכיין שמנסה לייבא אותו ומשרד הבריאות עושה לו בעיות. בעצם, אם לוקחים את העובדה שאני לא מת על אלכוהול ושיש גבול לכמויות הקולה שכדאי להזמין בפאב, אז מדובר בעניין בעל משקל וערך. אם נשארים שם מספיק זמן, אפשר לראות הופעות של כמעט כל הרכב שנמצא בסיבוב הופעות. ראיתי שם את אם אף דום, אחד מגיבורי התרבות שלי שנתן את אחת ההופעות הגרועות שראיתי בחיי. הוא היה עייף וחסר אוויר, והבחור השמן שהציג אותו ונתן לו כבוד התאמץ הרבה יותר ממנו, ורק חשף את הבלוף. מדי פעם צצות שמועות שדום בכלל לא מגיע להופעות שלו ושולח כפילים עם מסכות. אחרי הנסיון החד פעמי הזה אני יכול להבין מאיפה זה בא. הוא פשוט שחט את הרפרטואר שלו.

אחד הדברים שאני הכי אוהב בחיים המזורגגים האלה זה לרכב על אופניים ולשמוע מוזיקה באותו זמן. יכול להיות שזו הדרך המועדפת עלי לצרוך מוזיקה, בשילוב מקסימלי של תנועה ואיכות צליל. אחרי שנים של פיתוח טכניקות רפלקסים ותמרון בכבישים המיוזעים והמפחידים של תל אביב ,שבילי האופניים של ברלין הם כמו לחתוך חמאה עם חרב גינזו בשבילי. לחזור ולרכב עליהם אחרי שנה של צפירות וסלאלומים מהגיהנום פינת אלנבי משתווה להתרגשות של ילד שמקבל משחק וידיאו חדש-ישן. נכון שהתחבורה הציבורית יקרה יחסית, אבל אין יותר מדי סיבות להשתמש בה כשיש אופניים (וכשידוע שבלילות אין כרטיסנים).

הא, ויש גם אחלה אמנות רחוב

כשנדפקו לי האזניות לקחתי את זה קשה כמובן, ובגלל שזה היה לקראת סוף השהות שלי שם לא היתה האופציה להזמין כאבל חלופי, והייתי צריך לקנות חדשות. בערך שבוע אחרי שקניתי אזניות חדשות גנבו לי את האייפוד (אל תשאלו. סיפורים על המשטרה הגרמנית בהזדמנות אחרת), מה שהשאיר אותי עם שני זוגות אזניות בלי נגן. למזלי החוק הגרמני מאפשר לי להחזיר תוך חודש (או קצת פחות) מוצר שאני לא מרוצה ממנו תמורת החזר מלא, לא משנה מה הסיבה. הלכתי לחנות בה קניתי את זה, ובלי לדעת גרמנית קיבלתי את הכסף שלי בחזרה תוך עשר דקות. אני משוכנע שאתם לא מכירים את התחושה הזאת.

וכמובן, בברלין יש אחלה סצינה מוזיקלית, שאני עדיין חוקר. זו היתה השנה השניה שלי בפסטיבל פיוז'ן, שהיה מדהים. זה אחד הפסטיבלים הלא מסחריים הגדולים באירופה, עם בערך עשרים במות, והיתה לי חוויה מדהימה. אני מעדיף לא לספר יותר מדי על ההופעות הטובות שהיו לי, כי אז ארגיש מחויב לספר גם על ההופעות המחורבנות, ואני עדיין לא בשל לזה. לכל הופעה יש סיפור, וסה"כ היו לי כמה וכמה הופעות, תקלוטים, מסיבות בית ותכניות רדיו בטיול הזה. לפני שנתיים ברלין נראתה לי כמו מסיבת טכנו בלתי נגמרת, מנצלת עד תום את העובדה שבקיץ השמש שוקעת בעשר וזורחת בארבע. השנה היא נראתה לי הרבה יותר פתוחה לשלל סגנונות, ושצריך להשקיע זמן כדי להגיע לדברים השווים באמת. טוב, את זה אפשר להגיד על כל דבר.

כל המוזיקאים הישראלים האלה שבברלין, זה די מצחיק לנתח איך נוצרים הקשרים האלה שם. יהיה מיותר לזרוק סתם שמות באוויר, אבל בחודש וחצי שהייתי שם הגעתי והגיעו אלי מוזיקאים ישראלים במערכת קשרים שלא היתה מביישת פטריית יער מעובשת. לא שיצא מזה משהו יותר מדי פרודוקטיבי (עזרתי לחבר חדש עם הקלטות), אבל למזלנו צצה יוזמה ליצור כתובת למוזיקאי הישראלי בברלין: פולינג סטרינגס (כאן תגיעו לעמוד פייסבוק שלהם).

רק מה, רובם משתינים בישיבה

אלה הסיבות הסובייקטיביות המיידיות, אלה שנדמה לי שנעלמות תמיד בכתבות ההן, למה יש כל כך הרבה ישראלים בברלין. תמיד מתייחסים שם למחירים של הדברים (וואו, אתם לא מבינים כמה זול שם), או לחלום הציוני ושברו. אני לא רוצה להשתמש במילים כבדות כמו 'שואה', 'אנטישמיות', 'זרות', 'מיעוט', כמו שאני לא רוצה להשתמש ב'כיבוש', 'לחץ', 'תרבות בינונית', 'שמרנות' או 'ליברמן'. ברור שלמוזיקאי שמרגיש חסר גבולות יש ערך מוסף כביר לגור במדינה עצומה שגובלת במדינות מתקדמות אחרות, ושאף אחת מהן היא לא מדינת אויב. עכשיו אני חי בתל אביב, אבל פוזל לברלין. ברור שלא על זה חלמו הסבים והסבתות שלי, אבל גם את זה אפשר להגיד על כל דבר.

אסיים בטיפ קטן: ליד הרמן פלאץ, על קאטבוסר דם, יש דונר קבב מעולה, שעולה בסה"כ שניים וחצי יורו (פחות מ13 שקל). זו טורטיה עם שווארמה (דורום), בתוספת ירקות טריים וירקות קלויים (תערובת משתנה מיום ליום. בד"כ יש תפו"א, וגם כרוביות, ברוקולי, חצילים ופלפלים מתוקים), יוגורט וזרזיף של גבינה מלוחה. זו מנה ענקית, טעימה מאוד ומשביעה, ובה מגולגלת אחת הסיבות להנאה הגדולה שלי מהעיר הזו.

אחד הדברים הראשונים וההכרחיים שהייתי צריך לטפל בהם הוא החזרת המכשיר הסלולרי שלי למצבו הטבעי. לא לקחתי איתי טלפון נייד לחו"ל, ואת המכשיר שנותר בארץ השארתי במצב בסיסי (30 שקל לחודש)כשאני משלם מחיר מופקע על שיחות יוצאות.  במהלך השהות באירופה היו לא מעט מקרים שבהם קיללתי את הבחירה להשאיר את המכשיר בישראל, אבל מנסיון של בערך כל אדם שאני מכיר שנסע לחו"ל עם מכשיר סלולרי – לא משנה באיזו חברה – עדיף להסתדר איכשהו בלי, אחרת הם כבר ימצאו דרך לחייב אותי על הרבה מאוד כסף. חשבתי שזו אחלה הזדמנות לחזור לימים שאפשר היה לקבוע תכניות מראש ('יום שלישי בחמש אתה עושה משהו? יאללה קבענו'), אבל זה לא לגמרי עבד.

לפני שהתקשרתי לחברת פלאפון בבקשה שיחזירו אותי למסלול הקודם, כדי שאוכל להתחיל לפטפט עם החברים שהתגעגעתי אליהם, הצצתי בחשבונית שלי וגיליתי הפתעה: חיוב נוסף ע"ס 25 שקל בחודש על חבילת אס אם אס. התקשרתי אליהם כדי לבדוק מה ולמה, וענתה לי בחורה בשם דפנה (מס' פניה 32347280). התווכחנו בעיקר על תשלומים על מכשיר ישן שהיו אמורים להתבטל, ושאף אחד לא אמר לי שבגלל שאני מחליף עכשיו מסלול אז התשלומים האלה חוזרים. זאת היתה חצי שעה די מעייפת, שנותקה בפתאומיות, בלי שדפנה חזרה אלי להמשיך את השיחה. בשלב הזה הבנתי שכנראה העובדה שאני לקוח של פלאפון מאז הגיוס שלי (בפברואר זה יהיה עשור) לא ממש תורמת למעמדי וליחס כלפיי, והתחלתי לבדוק מה החברות האחרות מציעות. האתר של סלקום היה מסורבל ואחרי שמצאתי את המספר סוף סוף נאלצתי להמתין עד שעבר לי החשק. אורנג' היו קלים ומהירים, וסיכמנו שיתקשרו אלי ביום שלישי (נתתי לפלאפון יומיים להתאפס על עצמם).

התקשרתי שוב לפלאפון והפעם ענתה לי בחורה הרבה יותר נינוחה וחביבה. אבישג (מס' פניה 323457114) היתה כל כך יסודית שהיא מצאה שאני משלם על חבילת האס אם אסים ההיא עוד מ2009. ההנחה שלה היתה שאם אני משלם על משהו כבר שנתיים זה אומר שאני מסכים לעסקה הזו, ואני מבחינתי הבהרתי לה שאני רואה את זה אחרת. הרי החלפתי כמה פעמים מסלולים מאז, ובכל פעם נציג המכירות הבטיח לי שזה המסלול שמותאם לצרכים ולהרגלים שלי. שתבינו: באותם מסלולים היתה כבר כלולה חבילת אס אם אסים שלא חרגתי ממנה. כל נציג מכירות שבא להחליף לי מסלול ראה את זה, והשאיר את ההתחייבות שלי ל95 אס אם אסים בחודש, למרות שבכלל לא הייתי צריך אותה! פשוט המשיכו לחייב אותי על משהו שידעו שאין לי בו צורך, כשהחיוב מופיע בשורות הקטנות של החשבון החודשי, בין מספרים ושמות של חבילות, שירותים ומיני תשלומים קבועים וארעים. אפשר להגיד שאני אדיוט שלא שמתי לב לזה קודם, ושלא הבנתי שהחיוב הזה הוא לא חלק מהחיוב ההוא, וכיו"ב.

השיחה עם אבישג ערכה כשעה בשני חלקים סוחפים ומלאי אמוציות. דקה אחרי ששלפה לי את פרטי ההסכם מ2009 שלפתי את העותק שברשותי, ועמדתי על שלי. אני לא רק אספן תקליטים וג'אנק – אני שומר קבלות וחוזים בקלסר מבולגן ועבה, וכשמגיע יום הדין אני מוכן. אז מבחינתם, חבילת האס אם אסים היא 'חבילה' ולא 'מסלול', או שזה בכלל 'שירות' או 'הטבה' או 'אונס פיננסי בהסכמה חלקית'. מהבחינה הזאת, אין להם שום סיבה לבטל את זה כשאני מחליף מסלול, כי הרי אלה שני דברים שונים לגמרי, ובכלל לא קשורים. אז אם הכל ברור, מעבר להבעת העלבון וזמני ההמתנה המביכים, למה ארכה השיחה כשעה?

כי הצבתי בפניהם כמה נקודות שהם לא הצליחו לענות עליהם. הראשונה היא שכל החבילה המחורבנת הזאת של האס אם אסים בכלל לא מופיעה בחוזה המקורי בן תשעת העמודים. החוזה כתוב בלשונו, ובעמוד הראשון נציג המכירות כתב 'חבילת אס אם אס 25 שח'. אין שום סיכוי שהקשקוש הטפשי הזה קביל משפטית, ורוב הסיכויים שאלך לצינורות המקובלים לבדוק כמה פיצויים מגיע לי על זה. אין פירוט על תדירות התשלום, על ההטבה עצמה, על תנאי היציאה.. כלום. בחיפוש קצר באינטרנט מצאתי את תיקון 23 לחוק הגנת הצרכן, ובו מסופר על 'חובת גילוי: פירוט התשלומים בהם יחוייב הצרכן במקרה של ביטול ודרך חישובם'. התיקון הזה תקף גם לסאגת האס אם אסים הדבילית הזאת וגם לחיובים על המכשיר שהיו אמורים להתבטל. מבחינתי, גם אם החוק הזה לא יעזור לי להוכיח שפלאפון ביצעה עבירה פלילית (ואני כנראה הולך לבדוק את זה), אני הרגשתי שהחברה שאני לקוח שלה כמעט עשור משתינה לי בפה ועוד באה אלי בטענות שאני מכסה את השיניים. הלכתי לסניף של החברה הכתומה בדיזנגוף סנטר, תוך חצי שעה יצאתי עם התחייבות לחבילה זולה ומשתלמת, ואני מקווה שיעברו לפחות עשר שנים עד שאצא בהרגשה דומה מאורנג' (דמיינו איזה עולם של צדק חברתי מצפה לנו עוד עשור!). מי שיכול לייעץ\ לקשר לעמודים רלוונטים משפטית: הו, כמה שאשמח.

אחותך אולי

דבר נוסף שהיה לי ברור שאני צריך לעשות עם חזרתי ארצה הוא למצוא פרנסה קבועה. אני אמנם עושה כסף מדברים שקשורים למוזיקה, אבל זו לא פרנסה קבועה. כדי להביע רצינות החלטתי לקנות יומן, ואחרי שהחלטתי שהשנה סוף סוף יהיה לי יומן של 'סלון מזל', הגעתי ל'אחותי – חנות לסחר הוגן' שנמצאת סמוך לקינג ג'ורג' בתל אביב. הופתעתי לגלות שהיומן כל כך קטן וכל כך יקר (35 שקל) וכמובן שהתפלפלתי עם המוכרת באשר להגינות העסקה. מהר מאוד השיחה הפכה ליעני דיון כלכלי חברתי, שבמהלכו התגאתה במשכורת שהיא מרוויחה במסגרת עבודתה בחנות. מיד שאלתי אותה אם הם צריכים עובדים, והיא בתמורה עיקמה פרצוף והסבירה לי שהמקום בעל אג'נדה פמיניסטית, ובגלל שנשים הן ציבור מוחלש הם מקדמים אותן על חשבון גברים ובעצם ניקזה את כל תחלואי העולם המודרני לפתח החנות.

הבעתי את הזעזוע שלי והמשכנו להתווכח בנעימות, עד שצלצל שם הטלפון והמשכתי לדרכי בתחושה מזופתת. לא הצלחתי להבין איך הן לא רואות שגישה כזו מוציאה שם רע לפמיניזם? מאיפה יש להן את החוצפה לקרוא לחנות עם תנאי תעסוקה לא הוגנים 'חנות לסחר הוגן'? הן לא מודעות לעובדה שזה פוגעני ולא חוקי?  שהמקום לשאוף אליו הוא שוויון הזדמנויות, ופעולות כאלה שמות אותן בקו אחד עם אנשים שלא משכירים דירות לערבים, או כאלה שמתגאים בעובדה שערבים לא עובדים אצלם? ברור לי שאני אתרחק מהחנות ואמליץ לחברים שלי גם לעשות כך, כמו שאתנהג ביחס לכל מה שקשור לחברת פלאפון. בכלל, אני שואל את עצמי למה אני שש לתגרה משפטית עם פלאפון ולא עם 'אחותי', למרות ששניהם התנהגו אלי בבוטות. בטח בגלל שהייתי לקוח של 'אחותי' בערך עשר דקות ושל פלאפון בערך עשר שנים. וגם כי אני נכנס לאתר של הארגון ומרגיש שהכוונות שלהן יותר טובות משל פלאפון, רק חבל שמשהו התעוות בדרך.

קרדיטים:

כל המוזיקה בפרק הראשון הולחנה, הופקה, ובוצעה ע"י שי ליברובסקי (אני), מלבד  (1)- לחן וגיטרה בס ע"י יפתח דור. (4), (5) – כינור – יפתח דור.

ה'שחקנים': קפטן פרקטיקון – שי ליברובסקי \ הזבן עם הסרבל – אדם בורד. דמויות נוספות – אדם בורד ושי ליברובסקי, שירה וינקלר, אורן מרקוביץ', יפתח דור וחברים אקראיים.

העלילה (זהירות, ספוילר! – מומלץ לקריאה אחרי האזנה ראשונה, או תוך כדי):

עלילת הפרק הראשון של 'קלצונה בחלל' נפתחת ביומן הקפטן. זה אחד הקטעים האהובים עלי בפרויקט, שלמזלי מכיל לפחות קטע טוב אחד בכל פרק. מושפע מ'רן וסטימפי' (שיאוזכרו גם בפרק הבא), הסצינה הראשונה היא יומן חללי של הקפטן (בגילומי) שמספר על התלאות שהביאו אותו, את סייר החלל\ הזבן עם הסרבל (אדם בורד) והברווז (יפתח דור) לכדור הארץ, משהו שקשור למלחמה בין כוכבית ומחסור חמור בברווזים. בסיום הסצינה שומעים את אורן אומר 'שיט.. מה קורה? מה אנחנו עושים פה?'.

בסצינה השניה שני סיירי החלל מנסים להחליט מה לעשות לאחר נחיתת הפתע, ובוחרים להכנס לאחד הבתים (בשכונה שמזכירה את הוד השרון, ששמה הזמני הוא 'כמו הוד השרון' ), ולשאול את היושבים בו אם הם מכירים מקום שאפשר למצוא בו ברווזים. הסצינה השלישית מתארת את המפגש על סף הדלת.

הסצינה הרביעית מתארת את הדירה, בה יושבים אנשים ומעשנים סמים קלים. אחריה מתוארת סצינה בה אחת מיושבי הדירה לא מתמודדת טוב עם הסמים, ויוצאת מהדירה. הסצינה מתחברת לקטע השישי, שאמור להעביר באופן סינמטי די פרימיטיבי מעין טריפ של בחורה. מאוד התלהבתי מהרעיון להחליף סצינות ולעשות זומים פנימה והחוצה, ממש ברמה של גוף ראשון, מה שעוזר טכנית לסצינה האחרונה של הפרק. בסך הכל עשרים שניות של דיאלוג על גבי מקצב ששאלתי מאיזה תקליט דאנס שאני לא זוכר את זהותו, בו צמד הסיירים מגלים שהברווז נעלם. חשבתי שבגלל שאני יוצא עם הסצינה מהמתרחש בדירה, העובדה שהברווז פתאום נעלם לא תיתפס כחור בעלילה. מצד שני לקרוא למתרחש בהקלטות האלה 'עלילה' זו מחמאה.

טכניקה:

המוזיקה של 'יומן הקפטן' מורכבת מאילתור שלי ושל יפתח דור שהוקלט באחד הג'אמים הראשונים שלנו ביחד, בשנת 2002 או 2003. מה שהתפתח מהנגינה המשותפת שלנו מאוחר יותר הוא ההרכב 'תרגיל המאוורר' יחד עם זהר קרפ, שהיה קיים כמעט שנה. בהקלטה הזאת יפתח מנגן על גיטרה בס שמחוברת לסמפלר של קורג מדגם אלקטרייב אי אס 1, עליו אני מנגן (ועושה אפקטים על הבס). מאוחר יותר הוספתי דיבור שלי וסצינות קרב מתכניות אנימציה מדובבות ישנות (מקרון 1 וסופר בן), שהוקלטו ממכשיר וידיאו.

את הקטע השישי יצרתי על מחשב באזור שנת אלפיים, אולי קצת קודם. השם המקורי שלו הוא 'באבל', ויצרתי אותו על תוכנה בשם 'אימפולס טראקר' שעבדה בעיקר על דוס. לא ברור מה תכננתי להוסיף או לשפר כדי שאפשר יהיה להבין את תחושת האובדנות והלחץ של הדמות הנשית מהאזנה בלבד, כמו דברים אחרים בסקיצות, אבל יחסית לרמה שלי באותה תקופה הייתי די מרוצה מהקטע. כל החלקים שמתארים את היציאה שלה מהדירה, הירידה במעלית והיציאה לרחוב הוקלטו ע"י מיקרופון של לפ טופ בהזדמנויות שונות עקב מחסור באמצעי הקלטה נורמליים.

כל שאר הקטעים בסקיצות מורכבים מביטים שעשיתי עם הסמפלר שאיתו אני משתמש כיום, Korg Esx-1. השתמשתי בו ובמיקרופון עם אפקטים ועשיתי כל מיני רעשים כמו קולות עם הפה וצעקות, זרקתי מטבעות, מחאתי כפיים וכו'. אלה היו הקטעים הראשונים ממש שיצרתי על המכשיר. הקטע הקצרצר האחרון מורכב מתקליט דאנס שהאטתי את המהירות שלו, וחתכתי אותו מעט עם המחשב. בסקיצות לפרקים הבאים כבר השתמשתי בקטעים של אחרים.

זו היתה שנת 2004, כמדומני, ואני בתקופת שיא היצירה של קבוצת 'קלצונה'. לא היינו מספיק רציניים כדי לקרוא לעצמנו 'לייבל', אבל בהחלט היינו קבוצה. הוצאנו שלושה דיסקים, כמה אלבומים להורדה חינם, היתה לנו להקה והיה לנו כיף. ואז צץ לי הרעיון של 'קלצונה בחלל', אופרת היפ הופ חללית. הקונספט היה לספר עלילה בנוסח תכנית אנימציה הרפתקנית המחולקת לפרקים, באמצעות מוזיקה וטקסט. טכנית, תכננתי לשמש תפקיד של במאי ועורך, זה שמרכיב את הפאזל שבנוי ממוזיקה של אחרים, משפטים מוקלטים וכל סוג של צליל שיכול לשרת את האווירה.

כינסתי את חברי קבוצת יקלצונה', וניסיתי להסביר להם למה אני מתכוון, אבל לא הייתי מספיק ברור, והיה לי ברור שלפחות את הסקיצה הראשונית אני חייב להכין לבד, ולו כדי שיבינו למה אני מתכוון. החבר הקרוב שהתנדב מיד להרפתקה (אדם בורד) דווקא לא היה קשור במיוחד ליצירה בקבוצה (חוץ מהתארחות בדיסק שהוצאתי), אבל כן למעגל החברים. גם הוא לא הבין בדיוק מה אני רוצה, מה שלא מנע מאיתנו להקליט המחזות של 'סצינות' תוך כדי משחקי שח מט ומחסור כבד במוזה. אלתרנו שיחות שלא היה לנו ברור איך הן ישתלבו ועם מה, אבל הקלטנו, שיהיה.

ביום נורא אחד לקראת סוף אותה שנה, אזרתי אומץ וסידרתי את הסקיצה הראשונה לפרויקט היומרני. הפרק הראשון הוא היחיד שקו העלילה הסבוך שלו מכיל מספיק חומר בשביל ליצור מתח, אם באמת אפשר לקרוא לזה ככה. השני והשלישי אמנם מתארים רצף עלילתי מסוים, אבל הם נוצרו בראש ובראשונה כדי שבכלל יהיו לי שלושה פרקים, שיהיה לי משהו להשמיע ולהדגים לכל מי שרק ירצה לקחת חלק בפרויקט. כשצרבתי את התוצאה על דיסק עם הוראות הפעלה, חילקתי אותו לחברים והתגובות עוררו דחף עשייה. אפילו ארגנתי אירוע בו תקלטתי מוזיקה חללית וחילקתי את הסקיצות בחינם.

מסיבות רבות מספור – טיולים, שינויים ביחסים בין החברים ובקבוצה, פרויקטים מוזיקליים אחרים, מוזה, חוסר עניין, עניין רב בדברים אחרים ועוד – 'קלצונה בחלל' מעולם לא נשלם. היו כמה גלים שבהם כבר חשבתי שבאמת נעשה אותו, אבל לא הצלחנו לכתוב עלילה שתהיה שווה את המאמץ. זה אמנם גרוע באופן מצחיק, או סתם אינפנטילי, אבל זה מסובך מדי לעשייה ולאחרונה נזכרתי בזה שוב, והשלמתי עם העובדה שזה כבר לא יקרה. מצד אחד ציפיתי שתהיה היענות מצד החברים והאנשים הרנדומאליים שנחשפו לפרויקט ושיוכלו להפוך אותו ליצירה קהילתית רחבה, שתאפשר לי לקחת כמה צעדים אחורה ולהתמקד בהפקה ובעריכת חומרי הגלם, ולא בהפקה הכוללת של כל המוזיקה וההקלטות. מצד שני לא הצלחתי לחשוב על עלילה מספיק טובה כדי שזה יקרה מעצמו. ואולי זה בכלל עניין של תזמון. היום אני בטח לא אתעסק בזה.

עופר (סקול מאסטר) היה החבר הראשון שאמר לי כבר מההתחלה שאפשר להוציא את זה כמו שזה. שזה אמנם לא גמור אבל זה מספיק מעניין, ואין סיבה להתמהמה ולהסתבך. מוזיקלית יש פה באמת חומרים מעניינים: דברים ישנים מאוד שלי (אפילו הגרסא הראשונה ל'מתעלם מהצרכים'), סקיצות של 'תרגיל המאוורר', של אחי הצעיר גיל (גמש), שלי ושל אורן מרקוביץ', אמן וחבר יקר, ועוד.

בהתחלה היססתי מלשחרר את ההקלטות. זה מביך, זה לא גמור, ולא ראיתי בזה שום טעם. תמיד היה לי ברור שמתישהו אסיים את זה. לאחרונה הבנתי שיש לי כבר רעיונות אחרים שמעניינים אותי יותר, והקונספט של אוסף מוזיקלי קצר שמעביר עלילה מעסיק אותי בפרויקטים אחרים, שלדעתי אמורים להיות מוצלחים הרבה יותר. 'קלצונה בחלל' הוא טיפשי ותובעני מדי, ולמען האמת הסיפור שלו כבר לא מצחיק אותי. מה שהיה נראה לי קורע בגיל 21 נראה לי מפגר פלוס בגיל 27.

אבל זה רעיון מעולה באופן כללי, וקשה לי עם המחשבה שזה יישאר גנוז לעד. זה לכל הפחות מעניין, ועשוי אפילו לעורר השראה. אני מאמין שיש אנשים שיוכלו לשאת את ההומור הגרוע וליהנות מהיצירתיות ומהחזון, ושזה ראוי לדף אינטרנט עם קישורים והסברים. יש דברים הרבה יותר גרועים שזוכים ליותר התיחסות. אז החלטתי להעלות את שלושת הפרקים הראשונים (מתוך ארבע. הרביעי מעולם לא נכתב) כפי שהוקלטו בסקיצות המקוריות מ2004 (?). אעלה אותן בהפרשי זמן מסוימים, כי זה מרגיש לי נכון לעשות את זה ככה. בטח עד סוף השבוע יעלה כבר הפרק הראשון. תחזרו לבדוק.

אחד מימי ההקלטות האינטנסיביים של הפרויקט הוליד אסופת סקיצות אחרת, לא קשורה, בשם 'סמבוסק 2005'. ברביעי ליולי 2005 הגעתי לדירה של אדם בורד ויפתח דור בהוד השרון עם שני סמפלרים, מיקסר, מחשב ומיקרופון במטרה להקליט דיאלוגים ומוזיקה להקלטות, וגם לבלות עם חברים. רוב ההקלטות מאותו יום היו שלי ושל אורן מרקוביץ' (שלדעתי זו היתה הפעם הראשונה שניגנו ביחד), ומתוכן אפשר להקשיב לשיר 'ברווזון' שאורן המציא באותו רגע ממש, ובטח היה נכנס גם ל'קלצונה בחלל' באיזה שהוא שלב אם רק היה מתפתח משלב הסקיצות.

\'ברווזון\', שיר הנושא שאפילו לא נכנס לסקיצות, בביצוע אורן מרקוביץ\' ושי ליברובסקי

כדי לפצות על כך שקראתם עד כאן ועוד לא העליתי את הפרק הראשון, אסיים בסיפור אמיתי. בשתיים עשרה לפברואר 2005, התקיימה הופעה (שבדיעבד הסתברה שהיא היתה האחרונה) של 'תרגיל המאוורר'. היא התקימה במסגרת שוק-תרבות במועדון הקולטורה. הופעתי עם חולצה של 'סטיות של פינגוינים', וכשעברתי בין דוכני הקומיקס ראיתי את דודו גבע, אליל נעוריי, מביט אלי במבט שפירשתי כ'סחטיין על החולצה'. התקרבתי אליו ובגמגום ניסיתי לפתח שיחה אבל כל מה שיצא לי זה 'אתה גאון, שינית לי את החיים', ואחרים באותו הז'אנר. כשהתחלתי להרגיש יותר בנוח, התחלתי לספר לו על 'קלצונה בחלל'. אמרתי לו שאני מתכנן פרויקט עם דמות ברווז, ולפני שסיימתי להסביר לו הוא אמר לי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, כאילו מרשה לי להשתמש בדמות שלו או במשהו דומה. הסברתי לו שאין קשר בין הברווזים, ושבכלל מה שהיה עושה אותי המאושר באדם זה אם יעניין אותו לקחת איזה שהוא חלק, ובפרט עטיפה (סיפרתי לו גם שרמיקס שלי הופיע באי. פי של צ'יקי שאת עטיפתו הוא אייר). הוא הביע נכונות בלי להסס ונתן לי את הטלפון שלו. הייתי מאושר באופן קיצוני והרגשתי שעכשיו זה חייב לקרות. כמה ימים מאוחר יותר הוא נפטר מהתקף לב. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכיתי מול צג מחשב.

—————-

עדכון: אפשר כבר להאזין לחלק הראשון, וגם לחלק השני!

ובכל זאת אני שומע רחשים מכל מיני כיוונים שזו היתה שנה לא משהו למוזיקה, ואני חייב לתרום את הסנטים הבודדים שלי לדיון. אם יש דברים שאני יכול לשים עליהם אצבע כמשמעותיים, אז יש שלושה כאלה.

אמינם וליל וויין – אין אהבה (שיר השנה?)

מאמינם התייאשתי מזמן, וכשיצא לו 'רילפס' בשנה שעברה התחלתי להאזין לו מתוך כבוד, ותוך שני שירים הבנתי שאני ממש סובל. ההפקות של ד"ר דרה ברובן המוחלט מביאות לי את הקריזה, ובאופן כללי לא הבנתי מה החרא ההוא אמור היה להביע. לאורך השנים אמינם הוציא לא מעט דברים טובים עד גאוניים מבחינתי, אבל אף פעם לא מושלם. כן, בגלל Guilty Conscience התחלתי להאזין לו, סטאן היה מבריק בשעתו, וגם שיט אחר. אבל כמעט אף אחד מהם לא שרד את מבחן הזמן שלי.

כששמעתי שבאלבום החדש שלו יש קטע שמסמפל את 'What is Love' של האדאוויי, לא יכולתי להימנע מלבדוק את זה באותו רגע ממש. צריך ביצים של שור כדי לגשת לקטע הזה, שמצד אחד הוא טראשי לחלוטין ומצד שני הוא להיט טחון, ועוד לצפות שייקחו אותך ברצינות. זה לקח לי כמה האזנות, ועכשיו אני כמעט ולא יכול להקשיב לזה בלי להצטמרר ולו במעט. וזה חתיכת הישג.

נתחיל מהסימפול: אני חושב ש'What is Love' הוא שיר טוב. יש לו לחן קליט וטוב, יש לו ליין מוצלח ורגעים מרגשים, אבל אני לא סובל את העיבוד הדאנסי שלו. כבר תקופה שאני מסתובב עם הרעיון להפיק לו גרסת רגאיי אפלה, ואין לי באמת חשק להיכנס לזה. יש מבחר רחב של להיטי יורו טראש דאנס מהניינטיז שאני חושב שצריך לקחת אותם מחדש כחומר גלם על מנת להוציא מהם את המיטב, וזה מה שאמינם עשה פה (בעזרתו האדיבה של המפיק ג'אסט בלייז וריפרופ אורח של ליל וויין). כשהישראלי לשעבר ההוא הוציא אלבום קאברים אקוסטיים לשירים מהתקופה ההיא, זה היה כל כך גרוע שאני אפילו לא מחפש את השם שלו בגוגל. הוא שחט שם את 'וואט איז לוב', 'רית'ם איז א דאנסר', 'שואו מי לוב' ואחרים, ורק גרם לי לרצות לפעול בכיוון הזה.

אז יש לי רעיונות ותכנונים לכל מיני פרוייקטים שקשורים למוזיקה מהתקופה ההיא (תלחצו פליי פה למעלה להאזנה חטופה), שכוללים שירים של קאפלה, אורבן קוקי קולקטיב, קאלצ'ר ביט, סנאפ, טכנוטרוניק, קפטן הוליווד פרוג'קט ואחרים. מהצד ההפוך אני יכול לגלות שנדלקתי על חוזה גונזלס כי שני השירים האהובים עלי שלו ממש מזכירים לי יורודאנס-ניינטיז. קחו את הגיטרה הרפטטיבית ב'Crosses' ו'Hints' ותחליפו בסינתים כבדים, וזה יהיה מושלם. אם גם תשימו איזו זמרת כושית (זה בסדר להגיד כושית?) ושמנה (זה בסדר להגיד שמנה?), זה בכלל יהיה נפלא.

אני קצת חושב בקול רם, אבל לא בטוח שעירבוב הנוסטלגיה עם הטעם המוזיקלי שלי במקרה הזה שונה ממה שאני מרגיש כלפי המוזיקה של פורטיסחרוף, אתניקס או כמעט כל מוזיקה ישראלית קליטה מאותה תקופה, בעצם. אני צריך לחשוב על זה. בינתיים אתם תחשבו על איך הלהיטים הגדולים של משינה היו יכולים להישמע בעיבוד הרפתקני כיום. לאו דווקא דאנסי, אלא עם קצת קרנות יער ואקורדיונים, או באסים שמנים וקלידים, או סתם אקוסטי אינטימי מוצלח. קצת מוזר, אבל הסימפול אצל אמינם לקוח משיר שיצא לפני 17 שנה. הגיע הזמן לבדוק מחדש את המאובנים של התקופה ההיא, ולגשת אליהם מזווית חדשה.

בכל מקרה, אמינם חזר והוא עצבני, והפלואו שלו הוא אחד הפלואים הרוצחים בתולדות הראפ. הוא יורה משפטים ארוכים ומפזר את המילים בורסטיליות סופר מקצועית בטון סוחף כאילו הוא יורק אש. בשיחות פנימיות אני מספר למקורבים שהוא מגלה יכולת שווה לפרסי פי, הראפר האהוב עלי. רוב הפקות האלבום לא מעניינות אותי בכלל, אבל זה לא משנה כל עוד הוא יושב ככה על ביט כזה, ועוד מארח את הראפר הגדול והמוזר של התקופה ועושה לו בית ספר. זה מצחיק, כי בהתחלה הייתי שם את השיר הזה כדאחקה בערבים בהם אני די ג'יי, ומהר מאוד הבנתי שזה בכלל לא מצחיק. זה פאקין מבריק.

אז לא רק שהוא מסמפל שיר כל כך מוכר ומצליח, הוא בוחר לשיר מעליו פזמון משל עצמו, זה עובד מעולה. ההפקה של ג'אסט בלייז לא מסמפלת את האדאוויי בצורה קלה ופשוטה (כמו 'הצל', לדוגמא), אלא חותכת אותו לחתיכות וגם לאלמנטים בודדים. יש אפילו שורות שבהן כל אחד (אמינם, ליל וויין והאדאוויי) אומרים מילים ספורות שמתחברות למשפט, אפקט שהוא גם מעניין וגם עובד באופן עוצמתי, לפחות באוזניים שלי. פצצת מועדונים, מצמרר, עוצמתי, מרשים, מפתיע. כן, זה אחד משירי השנה שלי.

אגב, אמינם, באותו אלבום יש שיר שנקרא 'אני עובר שינויים', שבאופן אירוני הוא דומה מאוד מוזיקלית לקטעים של מובי. אותו מובי היה מושא ללעג אצל אותו אמינם לפני כמה שנים, ומעניין אותי איך ישמע שילוב ביניהם. העובדה שלא יצא אלבום מאש-אפ של השניים הוא פספוס מומנטום מהדהד, ובכל זאת אשמח לשמוע אחד כזה.

גדול יותר – מאדליב וג'ואנה ניוסם הולכים על כל הקופה.

כבר פירטתי על אהבתי והערכתי (שניהם אנדרסטיימנט) למפיק העל מלוס אנג'לס, אבל השנה הוא פשוט התעלה על עצמו. מלבד כמה פרוייקטים של ג'אז שפסחתי עליהם והפקה לאלבום המדובר של גילטי סימפסון, שולה המוקשים האנושי הוציא (ועתיד להוציא) מיקסטייפ בכל חודש השנה. שיתוף פעולה אבסטרקטי עם אותו גילטי סימפסון, אוספים וחיתוכים של מוזיקה ברזילאית, רגאיי מפעים, אוונגרד ומוזיקה אפריקאית היו רק חלק מהממתקים שמאדליב זרק עלינו בבר מצווה הלא נגמרת הזאת. אף אחד מהם לא מושלם, כולם מעניינים ובחלקם יש שיאים מופלאים. אני אפילו לא מתיימר להקשיב לכולם ברצינות השנה. הקטע שפותח את החלק הראשון בסדרה (שלא מצאתי לו קישור) מרגש אותי יותר מכולם.

הוא הוציא גם אוסף של דברים שעשה בשנות התשעים, והפיק אלבום היפ הופ מדהים ל'Strong Arm Steady'. מתוכו יש קטעים שהולכים ללוות אותי עוד שנים רבות. זה בקלות אחד מאלבומי השנה שלי. הפלואו של השלישיה הזאת (שהיתה די אלמונית בשבילי, אבל מסתבר שהם שם דבר איפה שהוא) לא מבריק ודי סטנדרטי, אבל ההפקה של מאדליב נדיבה איתם בהרבה מאוד קטעים. תקשיבו לזה, רבאק.

ג'ואנה ניוסם הפתיעה כשהוציאה אלבום משולש (!) השנה, שלא הצלחתי באמת לאהוב כמו שרציתי. יותר מדי רגעים מתים, פחות מדי קטעים מבריקים. זכינו בשני שירים מושלמים 'Good Intentions Paving Company' ו'Baby Birch', ולפחות קטע אחד ממש טוב, 'Esme', ומבחינתי זה די והותר. שלושתם (כמעט חצי שעה!) ליוו אותי כל כך הרבה השנה, ויש סיכוי לא רע שבמהלך השנה הקרובה אסתגל לחלקים פחות אהובים עלי. אני חושב שהאלבום הזה מגלה כמה מוסד ביקורות המוזיקה פשט את הרגל, שכן כמה ימים אחרי שדלף כבר אפשר היה לקרוא ביקורות על האלבום באתרים הנבחרים. גיב מי א ברייק! זה אלבום שמצריך שבועיים של האזנה במינימום. מי שמיהר להכתיר אותו כ'הכי טוב שלה' יצא אדיוט לדעתי, ואם לכתוב על אלבום שבועיים או חודש אחרי שיצא זה כבר לא רלוונטי בעולם שאנחנו חיים בו, אז יש מקום לסדר חדש.

משמח לגלות שהיא מוצאת מקום לשלב גם מתופף וחצוצרן בהפקות שלה, ומצליחה ליצור שירים נוגעים ואפילו כמעט רקידים (!) כמו 'גוד אינטנשנס' שעובד מעולה גם בדכדוך קשה וגם ברכיבה על אופניים. טוב לדעת שאמנים אהובים לוקחים על עצמם פרוייקטים מורכבים גם בעת הדיגיטלית\ פיראטית בה אמנים כאילו מתמקדים רק בסיבובי הופעות. ההופעה שלה בארץ לא מזמן, אגב, היתה מדהימה.

אני לא יודע אם להכניס את פליינג לוטוס למשוואה הזאת יהיה נכון, אבל שיהיה. האלבום שהוציא השנה (שיש לי על תקליט!) לקח את הרפרטואר שלו קדימה והצידה, ושילב בין ביטים עתידניים להזיות סטייל סקוורפושר וצפצופים מורכבים שמצריכים כמה האזנות. אפשר היה לצפות ממנו לאלבום יותר קומינקטיבי עקב מעמדו המשפיע והמוביל, וזה מגניב לאללה שהוא לא עומד במקום. אמן שלא ברור איך יישמע האלבום הבא שלו (חוץ מזה שהוא יהיה מקומפרס לאללה)? זו אחת הרמות הגבוהות במוזיקה, לדעתי.

גונג'ה סופי – זה היפ הופ? יש פה הפקה? זה די ג'יי ואם סי?

האחרון שאשים עליו אצבע הוא גונג'ה סופי (יכול להיות שבאמת שמתי עליו אצבע). האלבום שהוציא השנה (בהפקתו של גאזלאמפ קילר ועם אורחים דוגמת פליינג לוטוס) היה מבריק. גאזלאמפ הוכיח שהוא יודע למצוא תקליטים מופרעים ולחתוך אותם ללופים מופלאים. אני חושב שקראתי באיזה ראיון איתו שהוא מתנער מתואר המפיק, ושהוא בסך הכל ערך קצת קטעים מתקליטים שמצא. לא אכנס לפלפולים מיותרים על האבולוציה של ההיפ הופ, לתפקידו של המפיק והגדרתו ואיפה האלבום של גונג'הסופי בין כל אלה, למרות שזה יכול להיות מעניין. פשוט אפנה אתכם לעמוד שלו ב'מי סימפל את זה'.

גונג'הסופי, החלק הווקאלי של הפרוייקט הזה, הוא לא פראייר. השירה שלו היא משהו בין תפילת מנטרות לחרחורי מוות. רוב הזמן אני לא מבין מילה ממה שיוצא לו מהפה, וזה בכלל לא משנה. יש לו קול ייחודי שהוא לגמרי שלו, דיסטורשן שמלווה אותו לאורך רוב האלבום, ואיך שהוא מלביש אותו על גבי סוגים כל כך שונים של מוזיקה (עממית תורכית, היפ הופ עתידני, רוק מתקדם, מה שזה לא יהיה) מרשים ומרגש אותי.

כשהוא הופיע בארץ השנה עם גאזלאמפ היו הרבה אנשים שהתבאסו מכך ששירי האלבום קיבלו מתיחה לכיווני היפ הופ ונויז. אני נהניתי לאללה. גם מהמוזיקה שקיבלה מימד אנרגטי קיצוני, גם מהטעויות והתקשורת החלקית בין השניים. היה משהו מופלא שם, במקום בו המפיק והסולן\ הדי ג'יי והאם סי מגישים מוטציה לא ברורה שאי אפשר שלא להתייחס אליה. הייתי עד לסאונדצ'ק שקדם להופעה, ולהתעקשות של גונג'ה על אלמנטים ספציפיים בשירה, ולמלחמה הסיזיפית שלו ושל הסאונדמן (מיקסמונסטר ביג אפ!) בפידבקים האין סופיים. נהניתי גם כי היה לי ברור שהם לא מזייפים פוזת גנגסטא מאולצת (יכול להיות שזריקת החולצות היתה מוגזמת וגם זיוני המוח בין השירים) אלא שככה הם מבינים את הביצוע הבימתי של המוזיקה הזאת, וכמובן בגלל שהיפ הופ הרפתקני ודיסטורשן קשה זה פשוט שילוב מעולה.

זווית אישית

כשאני חושב על זה פתאום, אני מוצא אלמנטים משלושת הנקודות האלה בפעילות המוזיקלית שלי השנה. יחד עם חיים כהן, אנחנו 'ביטר ג'וז', הוצאתי השנה אלבום פומפוזי בגודלו (כמעט מאה דקות!), שמכיל בתוכו קאבר חופשי ללהיט דאנס מהניינטיז (שואו מי לאב של רובין אס). השתתפתי גם בהרכב 'אודיו מונטאז" אולסטארז שחימם את גונג'ה סופי וגאזלאמפ קילר כשהופיעו בארץ (יחד עם רדיוטריפ, מאיה דוניץ, מארקי פאנק, קותימן, תבור, קיפ ואוזנה. אלוהים ישמור אני ממזר בר מזל). לא ברור מה זה בדיוק אומר.

[אגב, חוץ מזה שאתם כמובן הולכים להקשיב או להוריד ולהקשיב בהזדמנות להקלטות של ביטר ג'וז, בטח שמתם לב שהבלוג עבר מיקום ועיצוב. וואללה, אין לי משהו מעניין להוסיף. אולי תעדכנו את זה או משהו. שנה טובה]

  לפני הכל חשובה ההבהרה: אני בטוח במאה אחוז שאף אחד מהרשומים במאמר זה לא עושה דבר מתאוות בצע. אני די בטוח שאם הייתי מעורב יותר בפרטים הייתי מגלה שרוב המפיקים בתחום מרוויחים מעט מאוד ביחס להשקעה שלהם, אם בכלל. וזו, אגב, סיבה נוספת לכתיבת המאמר. חשוב גם להבהיר שברורה לי חשיבותה של כל יזמה שכזו. אני בעצמי ניסיתי להפיק ערבי מוזיקה ספורים בחיי, ובמהלכם ליווה אותי מחנק מלחיץ בדרכי הנשימה ורעד מתגבר בגוף. זה לא פשוט בכלל, ונחיצותם של אנשים כאלה הכרחית בכל סצינה תרבותית.

אבל כמו שאמר ספיידרמן (או שזה היה דוד שלו שאמר לו? מישהו אמר את זה, וסביר להניח שסטן לי יצר אותו): 'עם כח באה אחריות'. משפט טוב. אבל מה היא אותה אחריות? מקובל לחשוב שהאחריות של קודקודי תרבות השוליים היא לחשוף כמה שיותר מוזיקה טובה. זו כמובן מחשבה נכונה, אבל עד לרמה מסוימת.

הנס מהדרום

בקיץ 2007, לפני שלוש שנים, מארגני האינדי נגב פרסמו בפורומים שונים באינטרנט שהם מחפשים אקטים עצמאיים לפסטיבל מוזיקה בנגב. הצעתי את עצמי ואת מופע הסמפלר האלקטרוני ההזוי שלי, הבאתי חברים ושכנעתי חבר נוסף (אנדריי אקיוט) להופיע גם, ונסענו לנגב. השיקולים דאז היו לחלוטין 'האם נראה לי שיהיה כיף?', והתשובה דאז היתה כן. ההופעה ההיא היתה אחת הכייפיות שאני זוכר שיצא לי לבצע, ובזכותה מכרתי קצת דיסקים שכיסו את הוצאות הדלק. עברה שנה, עברה עוד אחת, והפסטיבל הזה גדל וגדל, ותופס מקום חשוב (שלא לומר מרכזי) בעולם המוזיקה העצמאית בארץ. לפי דעתי הוא נהיה כל כך גדול שהוא פשוט לא יכול להישאר ללא מטרות רווח, למרות שזו מטרתו המוצהרת לאורך כל שנות קיומו.

אני לא הולך לקבוע פה עובדה, אלא נושא למחשבה, והמחשבה היא כזו: הפסטיבל הכי גדול וחשוב בתחום הוא זה שקובע סטנדרט, וקיומו כפסטיבל שמחיר הכניסה שלו זול ורוב האמנים בו לא מרוויחים יוצר מצב לא טוב בתחום. למען ההגינות והגילוי הנאות אציין שהשנה אני הולך להופיע באינדי נגב בפעם השלישית (והרביעית), והטענות\ רעיונות שלי נועדו כדי לפתוח דיון בנושא החל מסיומו, ולקראת תכנון הפסטיבל החמישי. אני מצפה לפסטיבל מצוין בו אבלה עם חברים ואהנה ממוזיקה משובחת והרבה קהל. ובכל זאת הנושא בוער בי וחשוב לי להעלות אותו. יש בי המון הערכה ותודה למארגנים, אבל גם הם וגם האמנים וכל המעורבים צריכים לחשוב על זה.

נתחיל ממחיר הכניסה. כשצרכן המוזיקה האלטרנטיבי מתרגל לשלם 150 שקל עבור 70 הופעות, לדוגמא, ברור לאיזה סטנדרט הוא מתרגל. אני זוכר שלפני כמעט עשר שנים היה דיון פופולרי למשך תקופה קצרה על איך ימי הסטודנט למיניהם פוגעים בהופעות המלאות של אותם אמנים שמופיעים שם. לדעתי, כשקיים ביקוש מטורף לפסטיבל שכזה, ונוצרת סיטואציה כמעט חלומית שבה מגיעים אלפי אנשים לפסטיבל וחלק גדול מהם לא זוכה להיכנס פנימה בגלל חוסר מקום (כפי שקרה באינדינגב ב2008), הקונספט צריך לקבל עדכון. ואם אמן יתרגל להופיע בחינם וצרכן יתרגל לשלם כלום כסף על עשרות הופעות – המצב פשוט יהיה הרסני. באיזה שלב הרכב שמופיע תדיר במחיר של שני שקל להופעה יוכל לדרוש שלושים שקלים?

נמשיך עם ההפרש. בחלק מהפסטיבלים הללו ידוע שיש כאלה שמקבלים כסף וכאלה שלא. זו עובדה קיימת ואני מעדיף לא לתת דוגמאות. ברור שיש הפרשי מחירים בין אמנים שונים, אבל כשהסקאלה נעה בין תשלום לבין חוסר תשלום – זה כבר צורם ומביך. והרי יש מה לעשות עם הכסף. גם אם מחליטים לא לשלם לכל האמנים, אפשר לדאוג לאוכל או שתייה עבורם, מה שבאופן הזוי לחלוטין כבר לא נמצא בסטנדרט. מה שאולי הגיוני ומקובל בערבי סולו, יכול להיות מעט מבאס בפסטיבלונים של חמש שעות, או להפוך להפסד כספי בפסטיבלים של ימים שלמים. בטח כשכאמור אין תמורה כספית להופעה.

אז השנה זה כאמור 'אבוד' בכל הנוגע לאינדי נגב ספציפית. המחיר הזול לכרטיס כבר נקבע וסביר להניח שלא נותרו עוד הרבה בקופות, ולכן אני ממליץ לחובבי מוזיקה מרחבי הארץ לחטוף את הכרטיסים שנותרו ולבוא להילולת השוליים הגדולה שבדרום. בשנה הבאה אני מקווה שמחיר הכניסה יהיה טיפה יותר יקר, וכך גם באשר לשאר הפסטיבלים והיוזמות התרבותיות ברחבי הארץ.

סיפוקים מהירים ותמונות בפייסבוק

אבל ממש לא מדובר רק באינדי נגב. כל העניין של קביעת הופעות והתשלום שלהן הוא אישי לחלוטין, ובסופו של דבר זו בחירה של האמן עצמו. יצא לי כבר להופיע בכל מיני פתיחות של תערוכות, ערבי קונספט, פסטיבלים ופסטיבלונים שלא קיבלתי על ההשתתפות בהם שקל. על חלק הודיתי בעצמי מאוחר יותר שזה היה מיותר לחלוטין, וחלק היו לי לעונג וכבוד עצום. כל אמן שיחליט בעצמו (או ישכור מישהו שיעשה את זה בשבילו) עד איזה שלב הוא מוכן להופיע תמורת החזר נסיעות.

באופן אישי אני יכול להעיד שאני עדיין, אחרי שמונה שנים של הופעות לבד או בהרכבים שונים, מוצא הופעות ששווה לי להופיע בהן גם ללא תמורה כספית. בין אם זה כי צפוי לי כיף גדול, חשיפה, הזדמנות יצירתית או סתם יציאה קלה מהשגרה. מתוך שמונה הופעות במסגרות שונות בחודשיים, נניח, להופיע שתיים מהן בחינם זה זניח. והרי יש לפחות עשרה בלוגרים, מועדונים, אושיות תרבות, חברים ומטרות אידיולוגיות\ פילנתרופיות שביום חגם אני אחוש כבוד להופיע גם במחיר הפסד. אגב, לדעתי אמנים צעירים צריכים להיות מוכנים להופיע כשנה-שנתיים ללא רווח, ולהופיע בכל הזדמנות שנותנים להם.

שיתוף פעולה מיותר

אבל כשמתרגלים להופיע בחינם ושיש יותר ויותר הופעות כאלה נוצר מצב טריקי. מצד אחד ברור שרצויים מופעים מוזיקליים דחוסים בכל טוב במחיר טיפשי. מצד שני יורד הערך של הופעות סולו, ואז נוצר מצב כמו זה שמתאר נדב לזר ב'אטמי אזניים', מצב בו כבר אין הופעות רגילות, אלא הופעות השקה\ שיתופי פעולה מיוחדים\ אירועים חד פעמיים. כי מי ישלם 30\40 שקלים להופעה רגילה של "אנאערף", אחרי שראה אותם במשך עשר\ שלושים דקות בהזדמנות ההיא בחצי אוזן? בטח לא כשהאטרקציה שיש במועדון ההופעות הסמוך כוללת חמש הופעות ב10\20 שקלים. כן, האחריות היא קולקטיבית, והדברים האלה שוברים את השוק. וזה בסדר לפעמים לזעזע את השוק, אבל למה בחינם? למה במחירי הפסד? כשהמקום מתפוצץ משש הופעות בעשר שקל, זו הזדמנות טובה לעשות אותו דבר בעשרים. ואח"כ בשלושים. וכדאי לעשות את זה במקום שגם משאיר לאמנים כמה אחוזים נחמדים ממחיר הכניסה. מתי הופעה חינמית אחת או שתיים בהילולה חגיגית הפכה לחסרת רייטינג? כלום נהיינו כמו צופי ערוץ שתיים שזקוקים לספיישלים מבולבלים של אורגיית הופעות צפופה?

לאחרונה המצב קצת התדרדר, והטרנד החדש הוא 'שיתוף פעולה מפתיע'. אמנים כבר הספיקו 'לשרוף לעצמם את השם', ונראה שרק אם יחברו שני שמות שונים יחד אז הקהל ישים לב. זה יכול להיות מגניב, כמובן. מי לא היה רוצה לראות את רייסקינדר עם התזמורת הפילהרמונית, או אביב גדג' עושה סיאנס לזוהר ארגוב? אבל רבאק, הגזמתם. דאבל פיצ'ר או אירוח מפתיע זה אחלה. כשזה הופך לסטנדרט אז התעשייה נהיית תעשיית פורנו. סיפוקים מהירים ותמונות לפייסבוק. קצת חבל לחשוב על הקהל שלך ככזה שסף הגירוי שלו ירד, ואם לא נשפריץ לו מבצע גדול מהחיים הוא בכלל לא יתייחס לעובדה שאתה מציע לו מהאמנות שלך. קצת כמו הביקורת של כל אדם תבונתי על ערוץ 2.

רווח שולי

אף אמן שוליים לא עושה מוזיקה בשביל הכסף. אבל היי – כמה נחמד זה להרוויח קצת כסף מהדבר הנחמד הזה שבאנו לעשות ואנשים אוהבים (מסתבר). וכשאני מדבר על כסף במסגרת פסטיבל או פסטיבלון עצמאי אני בטח לא מדבר על אלפים אלא על מאות בודדות מאוד. זה מאוד כיף שיש את המאה\ מאתיים שקל שאפשר לקנות בהם פיצה וקולה אחרי ההופעה, לכסות את המיתר שנקרע, לפצות במשהו על יום העבודה האבוד (או הקשה) של הימים שלפני ואחרי. היי, כסף זה לא דבר כל כך בזוי. כשהברמן והמאבטח (או זאתי עם הפיתה הדרוזית והלבנה) מרוויחים הרבה הרבה יותר מהאמן שמופיע, ולעתים גם מהמארגן עצמו – זה יוצא די עקום.

חשובה ומרוויחה לפחות כמו האמן

יש לא מעט הרכבים שההוצאות שלהן מגיעות להרבה מאוד כסף. שמעתי לא מזמן מאמן עצמאי מוערך שהאלבום שלו עלה לו בסביבות ה40 אלף שקל, לא כולל הדפסה. פוסטרים, מעצבים גרפיים, יח"צ, חדרי חזרות, נסיעות, כלי נגינה, כאבלים, דיסקים… אתם יכולים לעשות את החשבון לבד. בטח לא כשהופעות הן הדרך האחרונה של האמן ה'לא ממוסחר' לעשות קצת כסף (כלומר לא כולל רינגטונים ופרסומות).

למען הסר ספק – הייתי מייצג פה במאמר גם את נקודת המוצא של המארגנים, אם הייתי מבין בזה קצת יותר. אין לי ספק שחלק מהאנשים שמארגנים אירועים ופסטיבלים כמעט חינמיים משקיעים את מיטב מרצם עבור קיומם, וזה ללא תמורה כספית נאותה. בסופו של דבר השורה התחתונה זהה– מספיק לעבוד בחינם. השוליים הישראלים לא נאבקים על חייהם, ואין סיבה שהם ירגישו ככה.

הרעיון למאמר הזה נהגה מתחושות אישיות, ומשיחות שהיו לי עם אנשים שונים שקשורים לקצוות כמעט מנוגדים בתרבות המוזיקה העצמאית שלנו. עם כל שיחה הקריזה שלי רק גברה, והבנתי כמה הבעיה רחבה. יותר מאוחר גיליתי שורת טוקבקיסטים עצבניים שהגיבו בחריפות באתר "וואללה" בכל פעם שהתפרסמה כתבה על האינדינגב, מה שעורר בי תחושות ומחשבות שאני חולק איתכם כאן.

הקש האחרון מבחינתי היה הופעת דאבל פיצ'ר שקבעתי יחד עם רייסקינדר בלבונטין 7 בספטמבר. המזל המטופש שלי הרים ראשו ויצא שביום האירוע נאלצנו ללכת ראש בראש עם שני אירועים שאין לנו סיכוי מולם – פצ'ה קוצ'ה (שהכיל עשרה ספוטים אמנותיים קצרצרים) ויומולדת לאוזןבר (מזל טוב!) שהכילה שמונה הופעות כפולות (!). הכניסה לשני האירועים, ובעצם שלושתם – כולל האירוע שלנו – עלתה באזור ה30\40 שקלים.

אני יכול להסתכל על הצד החיובי שבדבר (מלבד קיומו של ערב אטרקטיבי לתל אביבים), שהרי נראה שמכל שלל המופיעים והמציגים באירועים הנ"ל, כנראה שאני ורייסקינדר הרווחנו הכי הרבה כסף באותו ערב למרות העשרות הבודדות של ברי המזל שהגיעו להופעה הכפולה שלנו, אבל זה כמובן לא באמת מנחם. האמת היא שאני ניזון משמועות לגבי חלוקת ההכנסות באירועים הנ"ל. ובכל זאת - במבט מהיר על התכניה של האוזן בר לחודש ספטמבר – מתקיימים שם לפחות עוד שני אירועים שבהם מספר האמנים המשתתף לא משפיע על מחיר הכרטיס האפסי – מופע ה'טרום אינדינגב' עם ארבע הופעות בעשרה שקלים, וה'שואוקייס' שמכיל שבע הופעות (לא מוכרות בעליל יש לציין) בעשרים שקלים. החשיפה המטורפת של הפצ'ה קוצ'ה, המחווה לבית ההופעות החשוב 'אוזןבר' או המאמץ הקולקטיבי לחשיפה שבערבי ה'שואוקייס' – כולם לגיטימיים, מובנים ואפילו חשובים. אבל זה מצב בעייתי.

זווית היא שיט

אני חושב שאדם שרוצה להתפרנס ממוזיקה בארץ צריך להיות מוכן לעבוד קשה. למוזיקאי בישראל יש המוווווווון פוטנציאל עבודה. בין אם ללוות מספר מופעים, לנגן באולפני טלוויזיה, לנגן באלבומים של אחרים, לנגן או לכתוב לפרסומות, לסרטוני תדמית, לפסקולים. כמו שאינסטלטור לא שואל את עצמו פעמיים אם הוא מוכן לתקן הצנרת של [זמרת מצליחה ומבאסת], כך גם מוזיקאי שרוצה להתפרנס צריך לקפוץ על הצעת עבודה מ[זמרת מצליחה ומבאסת] .
אבל רוב המוזיקאים שנאבקים בחוסר הממון הם כאלה שמתעקשים לבצע חומרים מקוריים, ולא מוכנים לעגל פינות ולבגוד ב'אמת הפנימית שלהם' (שלעתים היא עצלנות). זה ברור ולגיטימי. אבל צריך להבין שהם מציעים מוצר (או יצירה) ועליו תו מחיר שלרוב לא יהיה גבוה מדי. זו אחת הסיבות שהתעצבנתי בזמנו על השיר 'הכאפה המצלצלת' של הדג נחש, שמתעלם מהעניין הזה לגמרי, וההבדל בין 'אמן' ל'מוזיקאי' הוא יותר גדול משנרצה להודות. בסופו של דבר זה שילוב של כישרון ובחירה, שתלוי בכמה אספקטים האמן מוכן לקחת חלק כדי להתפרנס כמוזיקאי. לבכות על חוסר היכולת לעשות כסף במה שאתה עוסק בו נשמע לי לא לעניין, בטח לא כשאתה מכוון לתחום מאוד ספציפי (יצירה עצמאית), בז'אנר ספציפי במקום ספציפי כמו ישראל.

אמן אינדי מצליח יחסית

באופן אישי עשיתי את החישוב הזה לפני שנים, והיה לי ברור שאני לא מתכנן להתפרנס ממוזיקה. זה בטח יותר קשה כשהמוזיקה שאני יוצר נשענת בחלק גדול ממנה על הקלטות של אחרים, בטח כשמדובר ביצירה עצמאית אלטרנטיבית והזויה כמו שאני אוהב ליצור. אני לא מתבכיין על הקהל שאין לי. מראש אני לא תולה את עתידי הכלכלי ישירות במוזיקה שאני עושה, מסיבות כאלה ואחרות. לשמחתי יש ביקוש מסוים למוזיקה שאני עושה, ואני מקבל עליה תשלום שאמנם לא מספיק ל'פרנסה', אבל מעולם לא ציפיתי להתפרנס אך ורק מהיפ הופ אינסטרומנטלי אפל והזוי בישראל. כך שתחסכו ממני את הטוקבקים הארסיים שמכוונים כלפיי אישית, או כלפי המוזיקה שלי. המקרים שאני מעלה בפוסט הזה הם מקרים שבהם יש ביקוש ועדיין אין תמורה כספית, וזה דבר שצריך להשתנות.

אני לא הולך לעבוד עם [זמרת מצליחה ומבאסת] אם זה לא מעניין אותי מוזיקלית, אבל גם לא הולך להתבכיין שאני לא גומר את החודש כאמן או מוזיקאי ישראלי. ברור לי שאני יכול לעשות יותר כסף אם אתחיל ליזום באחד האפיקים שציינתי, או עשרות אחרים שייחודיים לסגנון המוזיקה שלי. ובאמת אני מרוויח כסף גם מעיסוק במוזיקה שלא קשור לכישורי התכנות וזריזות הידיים שלי (תקלוט וכתיבה). זה לא אומר שהמוזיקה, ההופעה, הזמן והמאמץ שלי ושל אחרים לא שווים כסף, ובטח לא אומר שהם צריכים להיות אחרונים בשיקולי ההפקה, וכך של כל מי שנותן יד ומפרט להרמה של אירוע מוזיקלי בארץ ישראל 2010.

חברים – מוזיקאים, מפיקי אירועים ובעלי מקומות - אנחנו בשעה יפה של מוזיקת שוליים. יש לנו במה להתגאות - בואו נגרום לזה להרגיש ככה.