כל המוזיקה בפרק הראשון הולחנה, הופקה, ובוצעה ע"י שי ליברובסקי (אני), מלבד (1)- לחן וגיטרה בס ע"י יפתח דור. (4), (5) – כינור – יפתח דור.
ה'שחקנים': קפטן פרקטיקון – שי ליברובסקי \ הזבן עם הסרבל – אדם בורד. דמויות נוספות – אדם בורד ושי ליברובסקי, שירה וינקלר, אורן מרקוביץ', יפתח דור וחברים אקראיים.
העלילה (זהירות, ספוילר! – מומלץ לקריאה אחרי האזנה ראשונה, או תוך כדי):
עלילת הפרק הראשון של 'קלצונה בחלל' נפתחת ביומן הקפטן. זה אחד הקטעים האהובים עלי בפרויקט, שלמזלי מכיל לפחות קטע טוב אחד בכל פרק. מושפע מ'רן וסטימפי' (שיאוזכרו גם בפרק הבא), הסצינה הראשונה היא יומן חללי של הקפטן (בגילומי) שמספר על התלאות שהביאו אותו, את סייר החלל\ הזבן עם הסרבל (אדם בורד) והברווז (יפתח דור) לכדור הארץ, משהו שקשור למלחמה בין כוכבית ומחסור חמור בברווזים. בסיום הסצינה שומעים את אורן אומר 'שיט.. מה קורה? מה אנחנו עושים פה?'.
בסצינה השניה שני סיירי החלל מנסים להחליט מה לעשות לאחר נחיתת הפתע, ובוחרים להכנס לאחד הבתים (בשכונה שמזכירה את הוד השרון, ששמה הזמני הוא 'כמו הוד השרון'), ולשאול את היושבים בו אם הם מכירים מקום שאפשר למצוא בו ברווזים. הסצינה השלישית מתארת את המפגש על סף הדלת.
הסצינה הרביעית מתארת את הדירה, בה יושבים אנשים ומעשנים סמים קלים. אחריה מתוארת סצינה בה אחת מיושבי הדירה לא מתמודדת טוב עם הסמים, ויוצאת מהדירה. הסצינה מתחברת לקטע השישי, שאמור להעביר באופן סינמטי די פרימיטיבי מעין טריפ של בחורה. מאוד התלהבתי מהרעיון להחליף סצינות ולעשות זומים פנימה והחוצה, ממש ברמה של גוף ראשון, מה שעוזר טכנית לסצינה האחרונה של הפרק. בסך הכל עשרים שניות של דיאלוג על גבי מקצב ששאלתי מאיזה תקליט דאנס שאני לא זוכר את זהותו, בו צמד הסיירים מגלים שהברווז נעלם. חשבתי שבגלל שאני יוצא עם הסצינה מהמתרחש בדירה, העובדה שהברווז פתאום נעלם לא תיתפס כחור בעלילה. מצד שני לקרוא למתרחש בהקלטות האלה 'עלילה' זו מחמאה.
טכניקה:
המוזיקה של 'יומן הקפטן' מורכבת מאילתור שלי ושל יפתח דור שהוקלט באחד הג'אמים הראשונים שלנו ביחד, בשנת 2002 או 2003. מה שהתפתח מהנגינה המשותפת שלנו מאוחר יותר הוא ההרכב 'תרגיל המאוורר' יחד עם זהר קרפ, שהיה קיים כמעט שנה. בהקלטה הזאת יפתח מנגן על גיטרה בס שמחוברת לסמפלר של קורג מדגם אלקטרייב אי אס 1, עליו אני מנגן (ועושה אפקטים על הבס). מאוחר יותר הוספתי דיבור שלי וסצינות קרב מתכניות אנימציה מדובבות ישנות (מקרון 1וסופר בן), שהוקלטו ממכשיר וידיאו.
את הקטע השישי יצרתי על מחשב באזור שנת אלפיים, אולי קצת קודם. השם המקורי שלו הוא 'באבל', ויצרתי אותו על תוכנה בשם 'אימפולס טראקר' שעבדה בעיקר על דוס. לא ברור מה תכננתי להוסיף או לשפר כדי שאפשר יהיה להבין את תחושת האובדנות והלחץ של הדמות הנשית מהאזנה בלבד, כמו דברים אחרים בסקיצות, אבל יחסית לרמה שלי באותה תקופה הייתי די מרוצה מהקטע. כל החלקים שמתארים את היציאה שלה מהדירה, הירידה במעלית והיציאה לרחוב הוקלטו ע"י מיקרופון של לפ טופ בהזדמנויות שונות עקב מחסור באמצעי הקלטה נורמליים.
כל שאר הקטעים בסקיצות מורכבים מביטים שעשיתי עם הסמפלר שאיתו אני משתמש כיום, Korg Esx-1. השתמשתי בו ובמיקרופון עם אפקטים ועשיתי כל מיני רעשים כמו קולות עם הפה וצעקות, זרקתי מטבעות, מחאתי כפיים וכו'. אלה היו הקטעים הראשונים ממש שיצרתי על המכשיר. הקטע הקצרצר האחרון מורכב מתקליט דאנס שהאטתי את המהירות שלו, וחתכתי אותו מעט עם המחשב. בסקיצות לפרקים הבאים כבר השתמשתי בקטעים של אחרים.
זו היתה שנת 2004, כמדומני, ואני בתקופת שיא היצירה של קבוצת 'קלצונה'. לא היינו מספיק רציניים כדי לקרוא לעצמנו 'לייבל', אבל בהחלט היינו קבוצה. הוצאנו שלושה דיסקים, כמה אלבומים להורדה חינם, היתה לנו להקה והיה לנו כיף. ואז צץ לי הרעיון של 'קלצונה בחלל', אופרת היפ הופ חללית. הקונספט היה לספר עלילה בנוסח תכנית אנימציה הרפתקנית המחולקת לפרקים, באמצעות מוזיקה וטקסט. טכנית, תכננתי לשמש תפקיד של במאי ועורך, זה שמרכיב את הפאזל שבנוי ממוזיקה של אחרים, משפטים מוקלטים וכל סוג של צליל שיכול לשרת את האווירה.
כינסתי את חברי קבוצת יקלצונה', וניסיתי להסביר להם למה אני מתכוון, אבל לא הייתי מספיק ברור, והיה לי ברור שלפחות את הסקיצה הראשונית אני חייב להכין לבד, ולו כדי שיבינו למה אני מתכוון. החבר הקרוב שהתנדב מיד להרפתקה (אדם בורד) דווקא לא היה קשור במיוחד ליצירה בקבוצה (חוץ מהתארחות בדיסק שהוצאתי), אבל כן למעגל החברים. גם הוא לא הבין בדיוק מה אני רוצה, מה שלא מנע מאיתנו להקליט המחזות של 'סצינות' תוך כדי משחקי שח מט ומחסור כבד במוזה. אלתרנו שיחות שלא היה לנו ברור איך הן ישתלבו ועם מה, אבל הקלטנו, שיהיה.
ביום נורא אחד לקראת סוף אותה שנה, אזרתי אומץ וסידרתי את הסקיצה הראשונה לפרויקט היומרני. הפרק הראשון הוא היחיד שקו העלילה הסבוך שלו מכיל מספיק חומר בשביל ליצור מתח, אם באמת אפשר לקרוא לזה ככה. השני והשלישי אמנם מתארים רצף עלילתי מסוים, אבל הם נוצרו בראש ובראשונה כדי שבכלל יהיו לי שלושה פרקים, שיהיה לי משהו להשמיע ולהדגים לכל מי שרק ירצה לקחת חלק בפרויקט. כשצרבתי את התוצאה על דיסק עם הוראות הפעלה, חילקתי אותו לחברים והתגובות עוררו דחף עשייה. אפילו ארגנתי אירוע בו תקלטתי מוזיקה חללית וחילקתי את הסקיצות בחינם.
מסיבות רבות מספור – טיולים, שינויים ביחסים בין החברים ובקבוצה, פרויקטים מוזיקליים אחרים, מוזה, חוסר עניין, עניין רב בדברים אחרים ועוד – 'קלצונה בחלל' מעולם לא נשלם. היו כמה גלים שבהם כבר חשבתי שבאמת נעשה אותו, אבל לא הצלחנו לכתוב עלילה שתהיה שווה את המאמץ. זה אמנם גרוע באופן מצחיק, או סתם אינפנטילי, אבל זה מסובך מדי לעשייה ולאחרונה נזכרתי בזה שוב, והשלמתי עם העובדה שזה כבר לא יקרה. מצד אחד ציפיתי שתהיה היענות מצד החברים והאנשים הרנדומאליים שנחשפו לפרויקט ושיוכלו להפוך אותו ליצירה קהילתית רחבה, שתאפשר לי לקחת כמה צעדים אחורה ולהתמקד בהפקה ובעריכת חומרי הגלם, ולא בהפקה הכוללת של כל המוזיקה וההקלטות. מצד שני לא הצלחתי לחשוב על עלילה מספיק טובה כדי שזה יקרה מעצמו. ואולי זה בכלל עניין של תזמון. היום אני בטח לא אתעסק בזה.
עופר (סקול מאסטר) היה החבר הראשון שאמר לי כבר מההתחלה שאפשר להוציא את זה כמו שזה. שזה אמנם לא גמור אבל זה מספיק מעניין, ואין סיבה להתמהמה ולהסתבך. מוזיקלית יש פה באמת חומרים מעניינים: דברים ישנים מאוד שלי (אפילו הגרסא הראשונה ל'מתעלם מהצרכים'), סקיצות של 'תרגיל המאוורר', של אחי הצעיר גיל (גמש), שלי ושל אורן מרקוביץ', אמן וחבר יקר, ועוד.
בהתחלה היססתי מלשחרר את ההקלטות. זה מביך, זה לא גמור, ולא ראיתי בזה שום טעם. תמיד היה לי ברור שמתישהו אסיים את זה. לאחרונה הבנתי שיש לי כבר רעיונות אחרים שמעניינים אותי יותר, והקונספט של אוסף מוזיקלי קצר שמעביר עלילה מעסיק אותי בפרויקטים אחרים, שלדעתי אמורים להיות מוצלחים הרבה יותר. 'קלצונה בחלל' הוא טיפשי ותובעני מדי, ולמען האמת הסיפור שלו כבר לא מצחיק אותי. מה שהיה נראה לי קורע בגיל 21 נראה לי מפגר פלוס בגיל 27.
אבל זה רעיון מעולה באופן כללי, וקשה לי עם המחשבה שזה יישאר גנוז לעד. זה לכל הפחות מעניין, ועשוי אפילו לעורר השראה. אני מאמין שיש אנשים שיוכלו לשאת את ההומור הגרוע וליהנות מהיצירתיות ומהחזון, ושזה ראוי לדף אינטרנט עם קישורים והסברים. יש דברים הרבה יותר גרועים שזוכים ליותר התיחסות. אז החלטתי להעלות את שלושת הפרקים הראשונים (מתוך ארבע. הרביעי מעולם לא נכתב) כפי שהוקלטו בסקיצות המקוריות מ2004 (?). אעלה אותן בהפרשי זמן מסוימים, כי זה מרגיש לי נכון לעשות את זה ככה. בטח עד סוף השבוע יעלה כבר הפרק הראשון. תחזרו לבדוק.
אחד מימי ההקלטות האינטנסיביים של הפרויקט הוליד אסופת סקיצות אחרת, לא קשורה, בשם 'סמבוסק 2005'. ברביעי ליולי 2005 הגעתי לדירה של אדם בורד ויפתח דור בהוד השרון עם שני סמפלרים, מיקסר, מחשב ומיקרופון במטרה להקליט דיאלוגים ומוזיקה להקלטות, וגם לבלות עם חברים. רוב ההקלטות מאותו יום היו שלי ושל אורן מרקוביץ' (שלדעתי זו היתה הפעם הראשונה שניגנו ביחד), ומתוכן אפשר להקשיב לשיר 'ברווזון' שאורן המציא באותו רגע ממש, ובטח היה נכנס גם ל'קלצונה בחלל' באיזה שהוא שלב אם רק היה מתפתח משלב הסקיצות.
כדי לפצות על כך שקראתם עד כאן ועוד לא העליתי את הפרק הראשון, אסיים בסיפור אמיתי. בשתיים עשרה לפברואר 2005, התקיימה הופעה (שבדיעבד הסתברה שהיא היתה האחרונה) של 'תרגיל המאוורר'. היא התקימה במסגרת שוק-תרבות במועדון הקולטורה. הופעתי עם חולצה של 'סטיות של פינגוינים', וכשעברתי בין דוכני הקומיקס ראיתי את דודו גבע, אליל נעוריי, מביט אלי במבט שפירשתי כ'סחטיין על החולצה'. התקרבתי אליו ובגמגום ניסיתי לפתח שיחה אבל כל מה שיצא לי זה 'אתה גאון, שינית לי את החיים', ואחרים באותו הז'אנר. כשהתחלתי להרגיש יותר בנוח, התחלתי לספר לו על 'קלצונה בחלל'. אמרתי לו שאני מתכנן פרויקט עם דמות ברווז, ולפני שסיימתי להסביר לו הוא אמר לי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, כאילו מרשה לי להשתמש בדמות שלו או במשהו דומה. הסברתי לו שאין קשר בין הברווזים, ושבכלל מה שהיה עושה אותי המאושר באדם זה אם יעניין אותו לקחת איזה שהוא חלק, ובפרט עטיפה (סיפרתי לו גם שרמיקס שלי הופיע באי. פי של צ'יקי שאת עטיפתו הוא אייר). הוא הביע נכונות בלי להסס ונתן לי את הטלפון שלו. הייתי מאושר באופן קיצוני והרגשתי שעכשיו זה חייב לקרות. כמה ימים מאוחר יותר הוא נפטר מהתקף לב. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכיתי מול צג מחשב.
אני לא בטוח כמה בא לי לעשות סיכום שנה רציני. הייתי רוצה שיהיו לי תובנות מרחיקות לכת על תמורות בעולם המוזיקה ובכלל, אבל אני כל כך לא בעניינים שזה פשע. לא קניתי השנה אלבום אחד שבאמת יצא השנה, אני חושב. ומצד שני יצאו השנה אלבומים שמסקרנים אותי ולא הקשבתי להם אפילו האזנה חפוזה (קימיקל ברדרז, ארקייד פייר, סופיאן סטיבנס, ג'יל סקוט הרון, פור טט, גורילאז, אנתוני והגו'נסונס,ההוא מבלוק פרטי, וממש עכשיו יצא הקנייה ווסט החדש…), ומצד שלישי אני לא מכיר כמעט אף אחד מהשמות החמים שכולם מדברים עליהם. לא בהיפ הופ, לא בהיפ הופ עתידני\ביטס, לא ברוק, לא בפופ, לא בכלל. את קייטי פרי אני מכיר רק בגלל שעבדתי בדוכן מגזינים. אני לא אזהה שיר שלה גם אם יזמזמו לי אותו בפרצוף. ועשו את זה.
ובכל זאת אני שומע רחשים מכל מיני כיוונים שזו היתה שנה לא משהו למוזיקה, ואני חייב לתרום את הסנטים הבודדים שלי לדיון. אם יש דברים שאני יכול לשים עליהם אצבע כמשמעותיים, אז יש שלושה כאלה.
אמינם וליל וויין – אין אהבה (שיר השנה?)
מאמינם התייאשתי מזמן, וכשיצא לו 'רילפס' בשנה שעברה התחלתי להאזין לו מתוך כבוד, ותוך שני שירים הבנתי שאני ממש סובל. ההפקות של ד"ר דרה ברובן המוחלט מביאות לי את הקריזה, ובאופן כללי לא הבנתי מה החרא ההוא אמור היה להביע. לאורך השנים אמינם הוציא לא מעט דברים טובים עד גאוניים מבחינתי, אבל אף פעם לא מושלם. כן, בגלל Guilty Conscience התחלתי להאזין לו, סטאן היה מבריק בשעתו, וגם שיט אחר. אבל כמעט אף אחד מהם לא שרד את מבחן הזמן שלי.
כששמעתי שבאלבום החדש שלו יש קטע שמסמפל את 'What is Love' של האדאוויי, לא יכולתי להימנע מלבדוק את זה באותו רגע ממש. צריך ביצים של שור כדי לגשת לקטע הזה, שמצד אחד הוא טראשי לחלוטין ומצד שני הוא להיט טחון, ועוד לצפות שייקחו אותך ברצינות. זה לקח לי כמה האזנות, ועכשיו אני כמעט ולא יכול להקשיב לזה בלי להצטמרר ולו במעט. וזה חתיכת הישג.
נתחיל מהסימפול: אני חושב ש'What is Love'הוא שיר טוב. יש לו לחן קליט וטוב, יש לו ליין מוצלח ורגעים מרגשים, אבל אני לא סובל את העיבוד הדאנסי שלו. כבר תקופה שאני מסתובב עם הרעיון להפיק לו גרסת רגאיי אפלה, ואין לי באמת חשק להיכנס לזה. יש מבחר רחב של להיטי יורו טראש דאנס מהניינטיז שאני חושב שצריך לקחת אותם מחדש כחומר גלם על מנת להוציא מהם את המיטב, וזה מה שאמינם עשה פה (בעזרתו האדיבה של המפיק ג'אסט בלייז וריפרופ אורח של ליל וויין). כשהישראלי לשעבר ההוא הוציא אלבום קאברים אקוסטיים לשירים מהתקופה ההיא, זה היה כל כך גרוע שאני אפילו לא מחפש את השם שלו בגוגל. הוא שחט שם את 'וואט איז לוב', 'רית'ם איז א דאנסר', 'שואו מי לוב' ואחרים, ורק גרם לי לרצות לפעול בכיוון הזה.
אז יש לי רעיונות ותכנונים לכל מיני פרוייקטים שקשורים למוזיקה מהתקופה ההיא (תלחצו פליי פה למעלה להאזנה חטופה), שכוללים שירים של קאפלה, אורבן קוקי קולקטיב, קאלצ'ר ביט, סנאפ, טכנוטרוניק, קפטן הוליווד פרוג'קט ואחרים. מהצד ההפוך אני יכול לגלות שנדלקתי על חוזה גונזלס כי שני השירים האהובים עלי שלו ממש מזכירים לי יורודאנס-ניינטיז. קחו את הגיטרה הרפטטיבית ב'Crosses' ו'Hints' ותחליפו בסינתים כבדים, וזה יהיה מושלם. אם גם תשימו איזו זמרת כושית (זה בסדר להגיד כושית?) ושמנה (זה בסדר להגיד שמנה?), זה בכלל יהיה נפלא.
אני קצת חושב בקול רם, אבל לא בטוח שעירבוב הנוסטלגיה עם הטעם המוזיקלי שלי במקרה הזה שונה ממה שאני מרגיש כלפי המוזיקה של פורטיסחרוף, אתניקס או כמעט כל מוזיקה ישראלית קליטה מאותה תקופה, בעצם. אני צריך לחשוב על זה. בינתיים אתם תחשבו על איך הלהיטים הגדולים של משינה היו יכולים להישמע בעיבוד הרפתקני כיום. לאו דווקא דאנסי, אלא עם קצת קרנות יער ואקורדיונים, או באסים שמנים וקלידים, או סתם אקוסטי אינטימי מוצלח. קצת מוזר, אבל הסימפול אצל אמינם לקוח משיר שיצא לפני 17 שנה. הגיע הזמן לבדוק מחדש את המאובנים של התקופה ההיא, ולגשת אליהם מזווית חדשה.
בכל מקרה, אמינם חזר והוא עצבני, והפלואו שלו הוא אחד הפלואים הרוצחים בתולדות הראפ. הוא יורה משפטים ארוכים ומפזר את המילים בורסטיליות סופר מקצועית בטון סוחף כאילו הוא יורק אש. בשיחות פנימיות אני מספר למקורבים שהוא מגלה יכולת שווה לפרסי פי, הראפר האהוב עלי. רוב הפקות האלבום לא מעניינות אותי בכלל, אבל זה לא משנה כל עוד הוא יושב ככה על ביט כזה, ועוד מארח את הראפר הגדול והמוזר של התקופה ועושה לו בית ספר. זה מצחיק, כי בהתחלה הייתי שם את השיר הזה כדאחקה בערבים בהם אני די ג'יי, ומהר מאוד הבנתי שזה בכלל לא מצחיק. זה פאקין מבריק.
אז לא רק שהוא מסמפל שיר כל כך מוכר ומצליח, הוא בוחר לשיר מעליו פזמון משל עצמו, זה עובד מעולה. ההפקה של ג'אסט בלייז לא מסמפלת את האדאוויי בצורה קלה ופשוטה (כמו 'הצל', לדוגמא), אלא חותכת אותו לחתיכות וגם לאלמנטים בודדים. יש אפילו שורות שבהן כל אחד (אמינם, ליל וויין והאדאוויי) אומרים מילים ספורות שמתחברות למשפט, אפקט שהוא גם מעניין וגם עובד באופן עוצמתי, לפחות באוזניים שלי. פצצת מועדונים, מצמרר, עוצמתי, מרשים, מפתיע. כן, זה אחד משירי השנה שלי.
אגב, אמינם, באותו אלבום יש שיר שנקרא 'אני עובר שינויים', שבאופן אירוני הוא דומה מאוד מוזיקלית לקטעים של מובי. אותו מובי היה מושא ללעג אצל אותו אמינם לפני כמה שנים, ומעניין אותי איך ישמע שילוב ביניהם. העובדה שלא יצא אלבום מאש-אפ של השניים הוא פספוס מומנטום מהדהד, ובכל זאת אשמח לשמוע אחד כזה.
גדול יותר – מאדליב וג'ואנה ניוסם הולכים על כל הקופה.
כבר פירטתי על אהבתי והערכתי (שניהם אנדרסטיימנט) למפיק העל מלוס אנג'לס, אבל השנה הוא פשוט התעלה על עצמו. מלבד כמה פרוייקטים של ג'אז שפסחתי עליהם והפקה לאלבום המדובר של גילטי סימפסון, שולה המוקשים האנושי הוציא (ועתיד להוציא) מיקסטייפ בכל חודש השנה. שיתוף פעולה אבסטרקטי עם אותו גילטי סימפסון, אוספים וחיתוכים של מוזיקה ברזילאית, רגאיי מפעים, אוונגרד ומוזיקה אפריקאית היו רק חלק מהממתקים שמאדליב זרק עלינו בבר מצווה הלא נגמרת הזאת. אף אחד מהם לא מושלם, כולם מעניינים ובחלקם יש שיאים מופלאים. אני אפילו לא מתיימר להקשיב לכולם ברצינות השנה. הקטע שפותח את החלק הראשון בסדרה (שלא מצאתי לו קישור) מרגש אותי יותר מכולם.
הוא הוציא גם אוסף של דברים שעשה בשנות התשעים, והפיק אלבום היפ הופ מדהים ל'Strong Arm Steady'. מתוכו יש קטעים שהולכים ללוות אותי עוד שנים רבות. זה בקלות אחד מאלבומי השנה שלי. הפלואו של השלישיה הזאת (שהיתה די אלמונית בשבילי, אבל מסתבר שהם שם דבר איפה שהוא) לא מבריק ודי סטנדרטי, אבל ההפקה של מאדליב נדיבה איתם בהרבה מאוד קטעים. תקשיבו לזה, רבאק.
ג'ואנה ניוסם הפתיעה כשהוציאה אלבום משולש (!) השנה, שלא הצלחתי באמת לאהוב כמו שרציתי. יותר מדי רגעים מתים, פחות מדי קטעים מבריקים. זכינו בשני שירים מושלמים 'Good Intentions Paving Company' ו'Baby Birch', ולפחות קטע אחד ממש טוב, 'Esme', ומבחינתי זה די והותר. שלושתם (כמעט חצי שעה!) ליוו אותי כל כך הרבה השנה, ויש סיכוי לא רע שבמהלך השנה הקרובה אסתגל לחלקים פחות אהובים עלי. אני חושב שהאלבום הזה מגלה כמה מוסד ביקורות המוזיקה פשט את הרגל, שכן כמה ימים אחרי שדלף כבר אפשר היה לקרוא ביקורות על האלבום באתרים הנבחרים. גיב מי א ברייק! זה אלבום שמצריך שבועיים של האזנה במינימום. מי שמיהר להכתיר אותו כ'הכי טוב שלה' יצא אדיוט לדעתי, ואם לכתוב על אלבום שבועיים או חודש אחרי שיצא זה כבר לא רלוונטי בעולם שאנחנו חיים בו, אז יש מקום לסדר חדש.
משמח לגלות שהיא מוצאת מקום לשלב גם מתופף וחצוצרן בהפקות שלה, ומצליחה ליצור שירים נוגעים ואפילו כמעט רקידים (!) כמו 'גוד אינטנשנס' שעובד מעולה גם בדכדוך קשה וגם ברכיבה על אופניים. טוב לדעת שאמנים אהובים לוקחים על עצמם פרוייקטים מורכבים גם בעת הדיגיטלית\ פיראטית בה אמנים כאילו מתמקדים רק בסיבובי הופעות. ההופעה שלה בארץ לא מזמן, אגב, היתה מדהימה.
אני לא יודע אם להכניס את פליינג לוטוס למשוואה הזאת יהיה נכון, אבל שיהיה. האלבום שהוציא השנה (שיש לי על תקליט!) לקח את הרפרטואר שלו קדימה והצידה, ושילב בין ביטים עתידניים להזיות סטייל סקוורפושר וצפצופים מורכבים שמצריכים כמה האזנות. אפשר היה לצפות ממנו לאלבום יותר קומינקטיבי עקב מעמדו המשפיע והמוביל, וזה מגניב לאללה שהוא לא עומד במקום. אמן שלא ברור איך יישמע האלבום הבא שלו (חוץ מזה שהוא יהיה מקומפרס לאללה)? זו אחת הרמות הגבוהות במוזיקה, לדעתי.
גונג'ה סופי – זה היפ הופ? יש פה הפקה? זה די ג'יי ואם סי?
האחרון שאשים עליו אצבע הוא גונג'ה סופי (יכול להיות שבאמת שמתי עליו אצבע). האלבום שהוציא השנה (בהפקתו של גאזלאמפ קילר ועם אורחים דוגמת פליינג לוטוס) היה מבריק. גאזלאמפ הוכיח שהוא יודע למצוא תקליטים מופרעים ולחתוך אותם ללופים מופלאים. אני חושב שקראתי באיזה ראיון איתו שהוא מתנער מתואר המפיק, ושהוא בסך הכל ערך קצת קטעים מתקליטים שמצא. לא אכנס לפלפולים מיותרים על האבולוציה של ההיפ הופ, לתפקידו של המפיק והגדרתו ואיפה האלבום של גונג'הסופי בין כל אלה, למרות שזה יכול להיות מעניין. פשוט אפנה אתכם לעמוד שלו ב'מי סימפל את זה'.
גונג'הסופי, החלק הווקאלי של הפרוייקט הזה, הוא לא פראייר. השירה שלו היא משהו בין תפילת מנטרות לחרחורי מוות. רוב הזמן אני לא מבין מילה ממה שיוצא לו מהפה, וזה בכלל לא משנה. יש לו קול ייחודי שהוא לגמרי שלו, דיסטורשן שמלווה אותו לאורך רוב האלבום, ואיך שהוא מלביש אותו על גבי סוגים כל כך שונים של מוזיקה (עממית תורכית, היפ הופ עתידני, רוק מתקדם, מה שזה לא יהיה) מרשים ומרגש אותי.
כשהוא הופיע בארץ השנה עם גאזלאמפ היו הרבה אנשים שהתבאסו מכך ששירי האלבום קיבלו מתיחה לכיווני היפ הופ ונויז. אני נהניתי לאללה. גם מהמוזיקה שקיבלה מימד אנרגטי קיצוני, גם מהטעויות והתקשורת החלקית בין השניים. היה משהו מופלא שם, במקום בו המפיק והסולן\ הדי ג'יי והאם סי מגישים מוטציה לא ברורה שאי אפשר שלא להתייחס אליה. הייתי עד לסאונדצ'ק שקדם להופעה, ולהתעקשות של גונג'ה על אלמנטים ספציפיים בשירה, ולמלחמה הסיזיפית שלו ושל הסאונדמן (מיקסמונסטר ביג אפ!) בפידבקים האין סופיים. נהניתי גם כי היה לי ברור שהם לא מזייפים פוזת גנגסטא מאולצת (יכול להיות שזריקת החולצות היתה מוגזמת וגם זיוני המוח בין השירים) אלא שככה הם מבינים את הביצוע הבימתי של המוזיקה הזאת, וכמובן בגלל שהיפ הופ הרפתקני ודיסטורשן קשה זה פשוט שילוב מעולה.
זווית אישית
כשאני חושב על זה פתאום, אני מוצא אלמנטים משלושת הנקודות האלה בפעילות המוזיקלית שלי השנה. יחד עם חיים כהן, אנחנו 'ביטר ג'וז', הוצאתי השנה אלבום פומפוזי בגודלו (כמעט מאה דקות!), שמכיל בתוכו קאבר חופשי ללהיט דאנס מהניינטיז (שואו מי לאב של רובין אס). השתתפתי גם בהרכב 'אודיו מונטאז" אולסטארז שחימם את גונג'ה סופי וגאזלאמפ קילר כשהופיעו בארץ (יחד עם רדיוטריפ, מאיה דוניץ, מארקי פאנק, קותימן, תבור, קיפ ואוזנה. אלוהים ישמור אני ממזר בר מזל). לא ברור מה זה בדיוק אומר.
[אגב, חוץ מזה שאתם כמובן הולכים להקשיב או להוריד ולהקשיב בהזדמנות להקלטות של ביטר ג'וז, בטח שמתם לב שהבלוג עבר מיקום ועיצוב. וואללה, אין לי משהו מעניין להוסיף. אולי תעדכנו את זה או משהו. שנה טובה]
ואז אני חושב לעצמי , ספק בצחוק ספק ברצינות, שכל העניין שמטריד אותי הוא שבעצם אין בתעשייה הזאת כסף, אז מה זה בעצם אומר לשרוף את עצמי?
לפני הכל חשובה ההבהרה: אני בטוח במאה אחוז שאף אחד מהרשומים במאמר זה לא עושה דבר מתאוות בצע. אני די בטוח שאם הייתי מעורב יותר בפרטים הייתי מגלה שרוב המפיקים בתחום מרוויחים מעט מאוד ביחס להשקעה שלהם, אם בכלל. וזו, אגב, סיבה נוספת לכתיבת המאמר. חשוב גם להבהיר שברורה לי חשיבותה של כל יזמה שכזו. אני בעצמי ניסיתי להפיק ערבי מוזיקה ספורים בחיי, ובמהלכם ליווה אותי מחנק מלחיץ בדרכי הנשימה ורעד מתגבר בגוף. זה לא פשוט בכלל, ונחיצותם של אנשים כאלה הכרחית בכל סצינה תרבותית.
אבל כמו שאמר ספיידרמן (או שזה היה דוד שלו שאמר לו? מישהו אמר את זה, וסביר להניח שסטן לי יצר אותו): 'עם כח באה אחריות'. משפט טוב. אבל מה היא אותה אחריות? מקובל לחשוב שהאחריות של קודקודי תרבות השוליים היא לחשוף כמה שיותר מוזיקה טובה. זו כמובן מחשבה נכונה, אבל עד לרמה מסוימת.
הנס מהדרום
בקיץ 2007, לפני שלוש שנים, מארגני האינדי נגב פרסמו בפורומים שונים באינטרנט שהם מחפשים אקטים עצמאיים לפסטיבל מוזיקה בנגב. הצעתי את עצמי ואת מופע הסמפלר האלקטרוני ההזוי שלי, הבאתי חברים ושכנעתי חבר נוסף (אנדריי אקיוט) להופיע גם, ונסענו לנגב. השיקולים דאז היו לחלוטין 'האם נראה לי שיהיה כיף?', והתשובה דאז היתה כן. ההופעה ההיא היתה אחת הכייפיות שאני זוכר שיצא לי לבצע, ובזכותה מכרתי קצת דיסקים שכיסו את הוצאות הדלק. עברה שנה, עברה עוד אחת, והפסטיבל הזה גדל וגדל, ותופס מקום חשוב (שלא לומר מרכזי) בעולם המוזיקה העצמאית בארץ. לפי דעתי הוא נהיה כל כך גדול שהוא פשוט לא יכול להישאר ללא מטרות רווח, למרות שזו מטרתו המוצהרת לאורך כל שנות קיומו.
אני לא הולך לקבוע פה עובדה, אלא נושא למחשבה, והמחשבה היא כזו: הפסטיבל הכי גדול וחשוב בתחום הוא זה שקובע סטנדרט, וקיומו כפסטיבל שמחיר הכניסה שלו זול ורוב האמנים בו לא מרוויחים יוצר מצב לא טוב בתחום. למען ההגינות והגילוי הנאות אציין שהשנה אני הולך להופיע באינדי נגב בפעם השלישית (והרביעית), והטענות\ רעיונות שלי נועדו כדי לפתוח דיון בנושא החל מסיומו, ולקראת תכנון הפסטיבל החמישי. אני מצפה לפסטיבל מצוין בו אבלה עם חברים ואהנה ממוזיקה משובחת והרבה קהל. ובכל זאת הנושא בוער בי וחשוב לי להעלות אותו. יש בי המון הערכה ותודה למארגנים, אבל גם הם וגם האמנים וכל המעורבים צריכים לחשוב על זה.
נתחיל ממחיר הכניסה. כשצרכן המוזיקה האלטרנטיבי מתרגל לשלם 150 שקל עבור 70 הופעות, לדוגמא, ברור לאיזה סטנדרט הוא מתרגל. אני זוכר שלפני כמעט עשר שנים היה דיון פופולרי למשך תקופה קצרה על איך ימי הסטודנט למיניהם פוגעים בהופעות המלאות של אותם אמנים שמופיעים שם. לדעתי, כשקיים ביקוש מטורף לפסטיבל שכזה, ונוצרת סיטואציה כמעט חלומית שבה מגיעים אלפי אנשים לפסטיבל וחלק גדול מהם לא זוכה להיכנס פנימה בגלל חוסר מקום (כפי שקרה באינדינגב ב2008), הקונספט צריך לקבל עדכון. ואם אמן יתרגל להופיע בחינם וצרכן יתרגל לשלם כלום כסף על עשרות הופעות – המצב פשוט יהיה הרסני. באיזה שלב הרכב שמופיע תדיר במחיר של שני שקל להופעה יוכל לדרוש שלושים שקלים?
נמשיך עם ההפרש. בחלק מהפסטיבלים הללו ידוע שיש כאלה שמקבלים כסף וכאלה שלא. זו עובדה קיימת ואני מעדיף לא לתת דוגמאות. ברור שיש הפרשי מחירים בין אמנים שונים, אבל כשהסקאלה נעה בין תשלום לבין חוסר תשלום – זה כבר צורם ומביך. והרי יש מה לעשות עם הכסף. גם אם מחליטים לא לשלם לכל האמנים, אפשר לדאוג לאוכל או שתייה עבורם, מה שבאופן הזוי לחלוטין כבר לא נמצא בסטנדרט. מה שאולי הגיוני ומקובל בערבי סולו, יכול להיות מעט מבאס בפסטיבלונים של חמש שעות, או להפוך להפסד כספי בפסטיבלים של ימים שלמים. בטח כשכאמור אין תמורה כספית להופעה.
אז השנה זה כאמור 'אבוד' בכל הנוגע לאינדי נגב ספציפית. המחיר הזול לכרטיס כבר נקבע וסביר להניח שלא נותרו עוד הרבה בקופות, ולכן אני ממליץ לחובבי מוזיקה מרחבי הארץ לחטוף את הכרטיסים שנותרו ולבוא להילולת השוליים הגדולה שבדרום. בשנה הבאה אני מקווה שמחיר הכניסה יהיה טיפה יותר יקר, וכך גם באשר לשאר הפסטיבלים והיוזמות התרבותיות ברחבי הארץ.
סיפוקים מהירים ותמונות בפייסבוק
אבל ממש לא מדובר רק באינדי נגב. כל העניין של קביעת הופעות והתשלום שלהן הוא אישי לחלוטין, ובסופו של דבר זו בחירה של האמן עצמו. יצא לי כבר להופיע בכל מיני פתיחות של תערוכות, ערבי קונספט, פסטיבלים ופסטיבלונים שלא קיבלתי על ההשתתפות בהם שקל. על חלק הודיתי בעצמי מאוחר יותר שזה היה מיותר לחלוטין, וחלק היו לי לעונג וכבוד עצום. כל אמן שיחליט בעצמו (או ישכור מישהו שיעשה את זה בשבילו) עד איזה שלב הוא מוכן להופיע תמורת החזר נסיעות.
באופן אישי אני יכול להעיד שאני עדיין, אחרי שמונה שנים של הופעות לבד או בהרכבים שונים, מוצא הופעות ששווה לי להופיע בהן גם ללא תמורה כספית. בין אם זה כי צפוי לי כיף גדול, חשיפה, הזדמנות יצירתית או סתם יציאה קלה מהשגרה. מתוך שמונה הופעות במסגרות שונות בחודשיים, נניח, להופיע שתיים מהן בחינם זה זניח. והרי יש לפחות עשרה בלוגרים, מועדונים, אושיות תרבות, חברים ומטרות אידיולוגיות\ פילנתרופיות שביום חגם אני אחוש כבוד להופיע גם במחיר הפסד. אגב, לדעתי אמנים צעירים צריכים להיות מוכנים להופיע כשנה-שנתיים ללא רווח, ולהופיע בכל הזדמנות שנותנים להם.
שיתוף פעולה מיותר
אבל כשמתרגלים להופיע בחינם ושיש יותר ויותר הופעות כאלה נוצר מצב טריקי. מצד אחד ברור שרצויים מופעים מוזיקליים דחוסים בכל טוב במחיר טיפשי. מצד שני יורד הערך של הופעות סולו, ואז נוצר מצב כמו זה שמתאר נדב לזר ב'אטמי אזניים', מצב בו כבר אין הופעות רגילות, אלא הופעות השקה\ שיתופי פעולה מיוחדים\ אירועים חד פעמיים. כי מי ישלם 30\40 שקלים להופעה רגילה של "אנאערף", אחרי שראה אותם במשך עשר\ שלושים דקות בהזדמנות ההיא בחצי אוזן? בטח לא כשהאטרקציה שיש במועדון ההופעות הסמוך כוללת חמש הופעות ב10\20 שקלים. כן, האחריות היא קולקטיבית, והדברים האלה שוברים את השוק. וזה בסדר לפעמים לזעזע את השוק, אבל למה בחינם? למה במחירי הפסד? כשהמקום מתפוצץ משש הופעות בעשר שקל, זו הזדמנות טובה לעשות אותו דבר בעשרים. ואח"כ בשלושים. וכדאי לעשות את זה במקום שגם משאיר לאמנים כמה אחוזים נחמדים ממחיר הכניסה. מתי הופעה חינמית אחת או שתיים בהילולה חגיגית הפכה לחסרת רייטינג? כלום נהיינו כמו צופי ערוץ שתיים שזקוקים לספיישלים מבולבלים של אורגיית הופעות צפופה?
לאחרונה המצב קצת התדרדר, והטרנד החדש הוא 'שיתוף פעולה מפתיע'. אמנים כבר הספיקו 'לשרוף לעצמם את השם', ונראה שרק אם יחברו שני שמות שונים יחד אז הקהל ישים לב. זה יכול להיות מגניב, כמובן. מי לא היה רוצה לראות את רייסקינדר עם התזמורת הפילהרמונית, או אביב גדג' עושה סיאנס לזוהר ארגוב? אבל רבאק, הגזמתם. דאבל פיצ'ר או אירוח מפתיע זה אחלה. כשזה הופך לסטנדרט אז התעשייה נהיית תעשיית פורנו. סיפוקים מהירים ותמונות לפייסבוק. קצת חבל לחשוב על הקהל שלך ככזה שסף הגירוי שלו ירד, ואם לא נשפריץ לו מבצע גדול מהחיים הוא בכלל לא יתייחס לעובדה שאתה מציע לו מהאמנות שלך. קצת כמו הביקורת של כל אדם תבונתי על ערוץ 2.
רווח שולי
אף אמן שוליים לא עושה מוזיקה בשביל הכסף. אבל היי – כמה נחמד זה להרוויח קצת כסף מהדבר הנחמד הזה שבאנו לעשות ואנשים אוהבים (מסתבר). וכשאני מדבר על כסף במסגרת פסטיבל או פסטיבלון עצמאי אני בטח לא מדבר על אלפים אלא על מאות בודדות מאוד. זה מאוד כיף שיש את המאה\ מאתיים שקל שאפשר לקנות בהם פיצה וקולה אחרי ההופעה, לכסות את המיתר שנקרע, לפצות במשהו על יום העבודה האבוד (או הקשה) של הימים שלפני ואחרי. היי, כסף זה לא דבר כל כך בזוי. כשהברמן והמאבטח (או זאתי עם הפיתה הדרוזית והלבנה) מרוויחים הרבה הרבה יותר מהאמן שמופיע, ולעתים גם מהמארגן עצמו – זה יוצא די עקום.
חשובה ומרוויחה לפחות כמו האמן
יש לא מעט הרכבים שההוצאות שלהן מגיעות להרבה מאוד כסף. שמעתי לא מזמן מאמן עצמאי מוערך שהאלבום שלו עלה לו בסביבות ה40 אלף שקל, לא כולל הדפסה. פוסטרים, מעצבים גרפיים, יח"צ, חדרי חזרות, נסיעות, כלי נגינה, כאבלים, דיסקים… אתם יכולים לעשות את החשבון לבד. בטח לא כשהופעות הן הדרך האחרונה של האמן ה'לא ממוסחר' לעשות קצת כסף (כלומר לא כולל רינגטונים ופרסומות).
למען הסר ספק – הייתי מייצג פה במאמר גם את נקודת המוצא של המארגנים, אם הייתי מבין בזה קצת יותר. אין לי ספק שחלק מהאנשים שמארגנים אירועים ופסטיבלים כמעט חינמיים משקיעים את מיטב מרצם עבור קיומם, וזה ללא תמורה כספית נאותה. בסופו של דבר השורה התחתונה זהה– מספיק לעבוד בחינם. השוליים הישראלים לא נאבקים על חייהם, ואין סיבה שהם ירגישו ככה.
הרעיון למאמר הזה נהגה מתחושות אישיות, ומשיחות שהיו לי עם אנשים שונים שקשורים לקצוות כמעט מנוגדים בתרבות המוזיקה העצמאית שלנו. עם כל שיחה הקריזה שלי רק גברה, והבנתי כמה הבעיה רחבה. יותר מאוחר גיליתי שורת טוקבקיסטים עצבניים שהגיבו בחריפות באתר "וואללה" בכל פעם שהתפרסמה כתבה על האינדינגב, מה שעורר בי תחושות ומחשבות שאני חולק איתכם כאן.
הקש האחרון מבחינתי היה הופעת דאבל פיצ'ר שקבעתי יחד עם רייסקינדר בלבונטין 7 בספטמבר. המזל המטופש שלי הרים ראשו ויצא שביום האירוע נאלצנו ללכת ראש בראש עם שני אירועים שאין לנו סיכוי מולם – פצ'ה קוצ'ה (שהכיל עשרה ספוטים אמנותיים קצרצרים) ויומולדת לאוזןבר (מזל טוב!) שהכילה שמונה הופעות כפולות (!). הכניסה לשני האירועים, ובעצם שלושתם – כולל האירוע שלנו – עלתה באזור ה30\40 שקלים.
אני יכול להסתכל על הצד החיובי שבדבר (מלבד קיומו של ערב אטרקטיבי לתל אביבים), שהרי נראה שמכל שלל המופיעים והמציגים באירועים הנ"ל, כנראה שאני ורייסקינדר הרווחנו הכי הרבה כסף באותו ערב למרות העשרות הבודדות של ברי המזל שהגיעו להופעה הכפולה שלנו, אבל זה כמובן לא באמת מנחם. האמת היא שאני ניזון משמועות לגבי חלוקת ההכנסות באירועים הנ"ל. ובכל זאת - במבט מהיר על התכניה של האוזן בר לחודש ספטמבר – מתקיימים שם לפחות עוד שני אירועים שבהם מספר האמנים המשתתף לא משפיע על מחיר הכרטיס האפסי – מופע ה'טרום אינדינגב' עם ארבע הופעות בעשרה שקלים, וה'שואוקייס' שמכיל שבע הופעות (לא מוכרות בעליל יש לציין) בעשרים שקלים. החשיפה המטורפת של הפצ'ה קוצ'ה, המחווה לבית ההופעות החשוב 'אוזןבר' או המאמץ הקולקטיבי לחשיפה שבערבי ה'שואוקייס' – כולם לגיטימיים, מובנים ואפילו חשובים. אבל זה מצב בעייתי.
זווית היא שיט
אני חושב שאדם שרוצה להתפרנס ממוזיקה בארץ צריך להיות מוכן לעבוד קשה. למוזיקאי בישראל יש המוווווווון פוטנציאל עבודה. בין אם ללוות מספר מופעים, לנגן באולפני טלוויזיה, לנגן באלבומים של אחרים, לנגן או לכתוב לפרסומות, לסרטוני תדמית, לפסקולים. כמו שאינסטלטור לא שואל את עצמו פעמיים אם הוא מוכן לתקן הצנרת של [זמרת מצליחה ומבאסת], כך גם מוזיקאי שרוצה להתפרנס צריך לקפוץ על הצעת עבודה מ[זמרת מצליחה ומבאסת] . אבל רוב המוזיקאים שנאבקים בחוסר הממון הם כאלה שמתעקשים לבצע חומרים מקוריים, ולא מוכנים לעגל פינות ולבגוד ב'אמת הפנימית שלהם' (שלעתים היא עצלנות). זה ברור ולגיטימי. אבל צריך להבין שהם מציעים מוצר (או יצירה) ועליו תו מחיר שלרוב לא יהיה גבוה מדי. זו אחת הסיבות שהתעצבנתי בזמנו על השיר 'הכאפה המצלצלת' של הדג נחש, שמתעלם מהעניין הזה לגמרי, וההבדל בין 'אמן' ל'מוזיקאי' הוא יותר גדול משנרצה להודות. בסופו של דבר זה שילוב של כישרון ובחירה, שתלוי בכמה אספקטים האמן מוכן לקחת חלק כדי להתפרנס כמוזיקאי. לבכות על חוסר היכולת לעשות כסף במה שאתה עוסק בו נשמע לי לא לעניין, בטח לא כשאתה מכוון לתחום מאוד ספציפי (יצירה עצמאית), בז'אנר ספציפי במקום ספציפי כמו ישראל.
אמן אינדי מצליח יחסית
באופן אישי עשיתי את החישוב הזה לפני שנים, והיה לי ברור שאני לא מתכנן להתפרנס ממוזיקה. זה בטח יותר קשה כשהמוזיקה שאני יוצר נשענת בחלק גדול ממנה על הקלטות של אחרים, בטח כשמדובר ביצירה עצמאית אלטרנטיבית והזויה כמו שאני אוהב ליצור. אני לא מתבכיין על הקהל שאין לי. מראש אני לא תולה את עתידי הכלכלי ישירות במוזיקה שאני עושה, מסיבות כאלה ואחרות. לשמחתי יש ביקוש מסוים למוזיקה שאני עושה, ואני מקבל עליה תשלום שאמנם לא מספיק ל'פרנסה', אבל מעולם לא ציפיתי להתפרנס אך ורק מהיפ הופ אינסטרומנטלי אפל והזוי בישראל. כך שתחסכו ממני את הטוקבקים הארסיים שמכוונים כלפיי אישית, או כלפי המוזיקה שלי. המקרים שאני מעלה בפוסט הזה הם מקרים שבהם יש ביקוש ועדיין אין תמורה כספית, וזה דבר שצריך להשתנות.
אני לא הולך לעבוד עם [זמרת מצליחה ומבאסת] אם זה לא מעניין אותי מוזיקלית, אבל גם לא הולך להתבכיין שאני לא גומר את החודש כאמן או מוזיקאי ישראלי. ברור לי שאני יכול לעשות יותר כסף אם אתחיל ליזום באחד האפיקים שציינתי, או עשרות אחרים שייחודיים לסגנון המוזיקה שלי. ובאמת אני מרוויח כסף גם מעיסוק במוזיקה שלא קשור לכישורי התכנות וזריזות הידיים שלי (תקלוט וכתיבה). זה לא אומר שהמוזיקה, ההופעה, הזמן והמאמץ שלי ושל אחרים לא שווים כסף, ובטח לא אומר שהם צריכים להיות אחרונים בשיקולי ההפקה, וכך של כל מי שנותן יד ומפרט להרמה של אירוע מוזיקלי בארץ ישראל 2010.
חברים – מוזיקאים, מפיקי אירועים ובעלי מקומות - אנחנו בשעה יפה של מוזיקת שוליים. יש לנו במה להתגאות - בואו נגרום לזה להרגיש ככה.
אני לא אשחק אותה קול. אני לא לגמרי מבסוט מאיך שהאי פי האחרון שלי התקבל במרחב התקשורתי. אני עושה חיפוש בגוגל ומוצא, במקרה הטוב, ביקורת הייקו. אנשים מעריכים את פועלי וקיבלתי פירגונים (בחלקם מרחיקי לכת) שעזרו לי לקדם אותו ואת אירוע ההשקה שלו, מה שכלל ראיונות ולינקים למכביר, כך שאל לכם לחשוב שאני באמת מתלונן. אנשים אוהבים ומפרגנים וזה תמיד נחמד, ואני לא לוקח את זה כמובן מאליו. אבל אחרי שגיליתי שלמרות כל אלו אי אפשר למצוא ביקורת על היצירה עצמה, נחמץ מעט לבי. מהר מאוד התאוששתי ונזכרתי – ביקורות על מוזיקה שניתנת בחינם היא דבר נדיר ביותר במחוזותינו. גם באתרי הביקורות האלטרנטיביים קשה למצוא ביקורות והתייחסויות לאלבומים כאלה. אז מה, אני אתעצבן על כל העולם? לא!
אני אכתוב בעצמי.
פעם, כשהייתי כתב ב'שוקס' (אתר בת של 'מעריב' שהיה מין פייסבוק\ מייספייס עם זהות קוטבית בין היותו האתר שגילה את מייקל לואיס לבין צמיחה של קהילה אינטרנטית תל אביבית אינטיליגנטית ותתי מדורים שמכוונים אליהם) היה לי מדור מוזיקה שנקרא 'מה תודה? תורידי!'. בכל מדור חיטטתי בחורים נידחים יותר ופחות בהם הציעו אמנים את מרכולתם בחינם. אולי לרוב האנשים מספיק לכוון אל הקובץ ולהמליץ במילים ספורות (בהנחה שאנשים ישמעו חינם וינצלו זאת מיד), לי זה לא מספיק. מצד אחד אני לא לוחץ על קישורים זרים, מצד שני אני אוהב ביקורות מוזיקה. נכון, יש מלא זבל, אבל דווקא פה בולט כוחו של מבקר המוזיקה בעת המודרנית, ולא בביקורת על אלבומים מאמנים פופולאריים, שבכל מקרה הגישה אליהם כה קלה ואולי אפילו רפלקסיבית. יותר משחשובה לי דעתו של זה על החדש של ג'יי זי, אני רוצה את דעתו המנומקת על משהו שאני לא מכיר, שאני יכול לתפוס בהופעה ולשמוע בחינם ובקלות. אני זוכר שבפעם הראשונה שפגשתי את רייסקינדר אמרתי לו שאני כבר מכיר דברים שלו ואפילו כתבתי על זה ביקורת ב2006, והוא היה בשוק. וזה מה שהיה בשוקס (עם קרדיט לא מובן מאליו בכלל לעורך שלי דאז, יואש פולדש, שנתן לי יד חופשית):
כן כן, מסתתרות פה שעות של הנאה עם מלל מינימלי ודעה כלשהי, ובטח כמה לינקים שלא יעבדו (בכל זאת 2005-2006). לאון פלדמן (מעמודי התווך של האינדי המקומי וחבר, שבאופן מקרי לגמרי עורך כיום את שוקס) הוא מבקר המוזיקה היחיד היום שאני מודע לו שמטנף את ידיו עם חומרים שזורמים בחופשיות ברשת, במדור המפרגן שלו בNRG. כמה שזה מבורך זה לא מספיק לדעתי, בטח לא עם ההתפתחות המופרעת של בנדקמפ ואתרי שיתוף קבצים. ברור גם שמדובר בפרדוקס: מצד אחד תעשיית המוזיקה פונה לכיוון המוזיקה החינמית באינטרנט, ומצד שני אין לפורמט הזה התייחסות רצינית בתקשורת. אבל מה זה חשוב מה אני חושב? בואו נחזור למה שאני יוצר.
- - - - - -
ה'אקורדיון אי.פי.' יצא בנטלייבל המעולה 'בירד סונג' באוקטובר 2009, והוא ניתן להורדה בחינם פה. 'בירד סונג' כמו שבטח כתבתי במדור שלי בשוקס, הוא לייבל ישראלי שמתמקד בהקלטות ביתיות, ומציע את כל הקטלוג שלו להורדה חינם. האי.פי (אלבום קצר) מכיל שלושה קטעים שהוקלטו בטכניקות מעט שונות, וכולם מבוססים על נגינה חיה עם אוקרדיון שגיליתי שאמא שלי שמרה בבוידעם. תמיד התלהבתי מהצליל המלא שלו, ואת כוחו ניסיתי לראשונה בקטע האחרון ב'מתעלם מהצרכים', Rare Brightness. הייתי מבסוט מהתוצאה, והחלטתי שבא לי קצת לשחק עם הכלי הזה, לתת לו יותר פוקוס.
הקטע הראשון הוא 'זמנהוף בלוז'. יום אחד קיבלתי מכה חזקה מאוד ביד ימין, שהכריחה אותי לסור לקופת החולים זמנהוף שליד קינג ג'ורג'. הרופא חבש לי את היד ודרש ממני להמנע מלהשתמש בה. חזרתי הביתה והתחלתי לנגן את הקטע הזה, שכיוצר מוזיקה שהיא אלקטרונית ברובה, זה אחד הקטעים הפיזיים ביותר שהקלטתי. רציתי ליצור שכבות רבות של צלילים, אותם יצרתי עם הסמפלר, כמובן, אבל גם עם תקליטים (פטיפון ומיקסר), מקלות שהוכו על גבי הרצפה והשולחן, ביט בוקס וקולות (וגם צעקות על החתול) ו… אקורדיון (בכמה ערוצים שונים).
הטכניקה בה הקלטתי את האקורדיון, ואת שאר הצלילים שלא בקעו מהסמפלר, ניתנת להבנה באמצעות העטיפה (שצילמתי וערכתי). הנחתי על הרצפה מיקרופון, אותו חיברתי למיקסר (בשביל שימוש בפאנטום ובאקולייזר) ואת המיקסר לסמפלר. כשהמיקרופון מחובר כך לסמפלר אני יכול לבצע עליו מניפולציות ואפקטים שונים. בקטע הזה השתמשתי בעיקר בדיליי ואולי גם בקצת ריוורב בשביל האקורדיון, וכל מיני אחרים שאני לא זוכר בשביל שאר הרעשים. התקליט שהשתמשתי בו היה של תכנית מערכונים בריטית של זוג קומיקאים שמגלמים רופא ואחות, כדי להשלים את המחווה לקופת החולים הידידותית, שטיפלה בי לא מעט במהלך חיי. שבוע מאוחר יותר, בזמן הופעה של 'ביטר ג'וז' (אז עוד קראו לנו 'דאב מלוח') בריף רף, הכאב ביד החבושה חזר במפתיע עד שנאלצנו להפסיק את ההופעה אחרי שעה בלבד. אם אני חושב על קטע מוזיקלי שאני אוהב שהשפיע עלי ליצור את חתיכת הדרעק המופלא הזה זה כנראה יהיה זה.
השיר השני, 'Slow Dawn', הוקלט באופן שונה. המיקרופון היה מחובר לסמפלר בצורה דומה, אבל ההקלטה היתה חיה לחלוטין מתחילתה עד סופה, ללא הקלטות נוספות, שכבות, ערוצים. לחצתי על כפתור ההקלטה במחשב ופשוט התחלתי להקליט, מזגזג בין האקורדיון לסמפלר באמצעות שתי ידיים וברך אקטיבית. בדיוק כשהתיישבתי התקשר אלי זוהר, חבר ושותף ליצירה (הגיטרה הממיסה ב'מתעלם מהצרכים' שייכת לו). בתחילת הקטע אפשר לשמוע אותי עונה לטלפון ב'מה קורה? מה העניינים, מן?'. בסופו של דבר הנגינה שלי עם עצמי ערכה כ-17 דקות, שמתוכן חתכתי וערכתי לכמעט 13. אני חושב שרוב המקצב בנוי מסימפולים שלקחתי וחתכתי מתקליטים ישראלים שמצא נועם ורטהיים, חבר ושותף ליצירה (עשה איתי את הקליפ המבריק ל'מתעלם מהצרכים'), אבל אני לא זוכר אילו בדיוק. אפשר לשמוע אותי אומר במהלך ההקלטה שאני מזיע, ובסופה אפשר לשמוע אותי שוב רב עם החתול שלי, סבון.
הסתבכתי הרבה זמן עם השם שלו. חשבתי על רכיבה על אופניים, על אווירה סינמטית ועל קליפ תואם. רציתי שם ארוך, משהו מתחכם ופתוח לפרשנויות, עם המילה 'יומן' או 'עולם פנימי'. בסוף בחרתי בשם הזה כי לסמשינג פמפקינס יש שיר משובח באותו שם, ושניהם מביאים אותי להרגשת זיכוך דומה. זה גם מתאים מבחינת צבעים, אם להשמע טיפה חזיוני, מין כחול בהיר שהופך לצהוב אדום, או קור שהופך לחום. נגיד. אם אני אצטרך לבחור קטע אחד שהשפיע עלי ליצור את הטינופת האבסטרקטית המכוננת הזו, זה בטח יהיה זה, למרות שאפשר לומר את זה על כל קטע מהאלבום המבריק ההוא.
הקטע האחרון, 'People Call Me Rude', מכיל סימפול מלהיט טכנו ניינטיז שמאוד אהבתי: Love Transmission של East Beat Syndicate. פה כבר השתמשתי באפקטים יותר מאסיביים: שילובים מסוכנים של קומפרסור, דיסטורשן ודיליי. אותו הקלטתי בכמה טייקים וערוצים שונים, והוא יצא לי די מבולגן מבחינת עבודה. בסופו של דבר השארתי אותו כמו שהוא, בגלל שהמונוטוניות והפאשלות הקטנות שלו משתלבות יפה עם האווירה הדחוסה הכללית. הוא גם הכי קרוב להיפ הופ מכל המיני אלבום הזה, ובסופו אפשר לשמוע את המפוח האימתני של האקורדיון מתנשף בכבדות. הייתי חייב לעשות איזה שהוא קישור, ולו העקיף ביותר, בין האקורדיון לקטע טכנו ניינטיז, שכן תמיד אקורדיון הזכיר לי ליינים של להיטים כאלו, כמו של פליקס, טו אנלימיטד, יו 96, קאפלה, קאלצ'ר ביט ועוד. עם זאת, קשה לי להגיד על מה לעזאזל חשבתי כשהקלטתי את הקטע הזה.
אפתח בגילוי נאות. אני מכיר את 'עוזי נבון'. הא הא הא… אני מכר של 'עוזי נבון' מ'עוזי נבון ומכרים'. מצחיק.
אני מכיר גם את אלה שהפיקו לו את האלבום, ואת התקליט (!) של 'עוזי נבון ומכרים' שעליו מתבססת הביקורת, קניתי ישירות מאחד מהם. אני מתאר לעצמי שזו פיסת מידע חשובה כשבאים לכתוב טקסט (מפרגן, במקרה הזה), אז הנה. מצד שני, הייתי אמור לתקלט לפני ואחרי ההופעה שלהם היום בחיפה ואיך שהוא התכנית התחרבשה, ככה שאולי אני לא לגמרי משוחד. רבאק, החארות האלה חייבים לי כסף (סתם, סתם).
נתחיל מזה שאני ממש אוהב את הרעיון הכללי של 'עוזי נבון'. הרכב שנשמע כמו נשלף מהארכיון הנסתר של רשות השידור מעולם מקביל ומעט יותר פ'אנקי, ומערכת שלמה של פרטים קטנים שנשזרים מסביב וגורמים לתמונה להיות יותר מתקבלת על הדעת: מההופעה המוקפדת, הסרטונים, סיפור המסגרת (שמתייחס אל האלבום כאילו נגנז בשנות השבעים, ושבקרוב 'ייצא מחדש') ועד לעובדה שהאלבום יוצא על תקליט (!), שכחובב תקליטים ידוע זו בשורה מרגשת. נדמה לי שמאז 'טוב לנו יחד' של מאור כהן לא יצא תקליט עברי עם פוטנציאל סולד אאוט מובהק, ובטח לא כזה עם דמיון לאריק איינשטיין.
במייספייס של ההרכב כתוב שהם נשמעים כמו שילוב של אריק איינשטיין וג'יימס בראון, ובלי לשכוח את מקומו של כל אחד מהם בהיכל תהילה משלו, מדובר בהגדרה די קולעת. יחידת כלי הנשיפה והגרוב המתגלגל כמו ר"יש, דמות המארח וצעקות הביניים בשירים – אותי הם קנו לגמרי.
ביום שעידן רייכל יסתפר
קצת הפתיע אותי לגלות שאנשים מתעצבנים מה'גימיק', אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הבנתי שזה די הגיוני. ישראלים לא אוהבים שעובדים עליהם, ובעסקי המוזיקה אנחנו לא אוהבים פרסונות. ההיפ הופ הציוני מת לא רק בגלל שהוא הצחין הרבה לפני שהגופה שלו העלתה ריחות חריפים, אלא גם בגלל שלפוזה של ה'גנגסטרים' שמילאו את הסצינה היה צמוד שעון חול, שכנראה נשבר ברגע שקמו הרכבים של בני נוער עם שמות כמו 'חיילי הנקמה'. אותנטיות הפכה לדבר המרכזי בכל זרמי המוזיקה הישראלית כיום: באינדי, בפופ המסולסל השולט כיום ברדיו, וכמובן בכוכבי האינסטנט שפורסים את סיפור חייהם במהלך העונה של כוכב נולד או בקומוניקט המושקע. הדוגמא הטובה והעדכנית ביותר היא נינט, שהמעריצים לא מאמינים לה שהיא באמת אוהבת את המוזיקה שהיא יוצרת, ומכנים אותה 'תל אביבית משתכנזת' בכל מיני טוקבקים. מעניין אם דאפט פאנק היו מצליחים לפרוץ מכאן, חמושים במסכות רובוטיות ובאפס פרטים ביוגרפים. בקולנוע שחקנים שמגלמים חיילים סובלים מפשפוש בעבר הצבאי שלהם, אז אני מתפלא שאנשים 'לא מאמינים' לעוזי נבון? כנראה שאני הדפוק.
יכול להיות שזה פשוט משהו שאנחנו לא רגילים לקבל, ושיש אנשים שרואים את 'עוזי נבון' ומרגישים שצוחקים עליהם. הייתי יכול לקבל את זה אלמלא המוזיקה. אחרי הכל מדובר פה בהרכב שכולל מתופף רוצח, פרקשניסט (יכול להיות שפספסתי אותו בהופעה האחרונה?), שתי זמרות ליווי, ארבעה נשפנים, גיטריסט, קלידן, בסיסט וזמר\ קלידן. והם נשמעים כל כך טוב ביחד.
השירים ה'קצרים' האהובים עלי הם 'כיצד אוכל לכבוש ליבך', 'לא אוותר' והקאבר (או שעלי לומר גרסת כיסוי) 'היא לא שם'. אלה שלושה שירי פופ עוצמתיים, מדבקים שעוברים טוב גם בהופעה וגם באלבום. אני אוהב להקשיב להם, הם שירים מוצלחים, ויש עוד כמה שירים לא רעים בכלל באלבום (וכמה שאני לא אוהב), אבל מה שגורם לכף לנטות לטובתם באופן ברור, ולהפוך אותם להרכב אשכרה חשוב, הם השירים ה'ארוכים': 'לך גאה' ו'חופש'.
ארוך הרוך הזה
זה הולך להשמע פשטני, אבל בזמן האחרון אני נמשך לשירים ארוכים. הם פשוט עושים לי את זה. בקיץ האחרון נשאבתי לתוך 'ys' של ג'ואנה ניוסם, שמתוך חמשת שירי האלבום (שהקצר בהם בן שבע דקות), ארבעה הם פשוט יצירות מופת על זמניות (אני אוהב רק את הסוף של 'קוף ודוב'. רוב השיר די מעצבן אותי). שוב אני חייב לדחוף את הסמשינג פמפקינס כדוגמא, שדאגו לכלול ברוב אלבומיהם שירים בני שמונה דקות לפחות, רובם ככולם מרטיטים את נשמתי. בדי וי די של הופעה שלהם מ2008 הם אפילו מבצעים קטע בן חצי שעה. מבחינת המוזיקה שלי, אפשר להכניס את ההרכב שלי 'ביטר ג'וז' למשוואה, שכן רוב המוזיקה שלנו מאולתרת ונמתחת על פני עשרות דקות ארוכות לקטע. כיוצר בודד,כמה שהייתי גאה לשחרר השנה קטע מוזיקלי בן 13 דקות…
אין מה לעשות – כשקטעים ארוכים מרשים לעצמם להיות אווריריים אבל שומרים על רגש וגרוב שמלווה אותם לכל אורכם אני באופן כמעט אוטומטי אמצא את עצמי מתענג. אתם מכירים מישהו שמעדיף את גרסת הרדיו של 'walk on by', בביצוע אייזיק הייז כמובן, על פני הגרסה המלאה בת 11 הדקות? האם זה לא ברור שאחת הסיבות שהאלבום השני של די ג'יי שאדוו נפל מהראשון היא בגלל שהוא ויתר כמעט לגמרי על הקטעים האפלים והארוכים?
אחד היתרונות הגדולים שיש ל'עוזי נבון ומכרים' על הרכבים אחרים בארץ, ששמים אותם במקום אחר לגמרי, הוא 'לך גאה'. שבע דקות קצרות מדי (שזה כבר צירוף נדיר למדי במוזיקה ישראלית) שמרכיבות מיני סאגת פ'אנק שהיא לא פחות ממבריקה. 'יש משהו אחר באוויר', שר עוזי, ואחר כך שואל את הנגנים אם הם מרגישים את זה. ובכן, אני מרגיש את זה. הנגנים עונים לשאלה הרטורית בסולואים נפרדים של גיטרה, קלידים, באס ( סולו באס!) וכלי נשיפה. השיר יוצר אווירה משוחררת מצד אחד ומוקפדת מאידך. אפשר לשמוע כמה הם נהנים, ואני כל כך אוהב את זה. החסרון היחיד הוא האורך. אני יכול להשבע שבהופעות זה קצת יותר ארוך, בטח החלק שבו עוזי צועק 'מרגיש את זה!', וזוכה לקונטרה מיידית. החלק הזה קוצץ משמעותית מההקלטה לאלבום, ואני מתבאס מזה. כבר יצא לי להגיד ל'עוזי' שבהופעות הם צריכים לעשות גרסה של עשרים דקות. הוא ציחקק (אני לא מאמין שאני מפספס את ההופעה הזאת היום!). בקיצור – זה שיר השנה הישראלי. האלבום עוד לא יצא רשמית וניתן לרכוש אותו בהופעות, כך שגם אם מתייחסים לשנה העברית, לשנה הלועזית שאנו בפתחה או לשנה הלועזית שזה עתה נסתיימה: זה שיר השנה הישראלי שלי. ללא כל מתחרים.
קצת מצחיק שכל כך הרבה אנשים אוהבים את אריק איינשטיין, ואין כמעט מוזיקה חדשה שמזכירה אותו, כולל אריק איינשטיין עצמו. זה קצת מזכיר לי שכל חובב 'מוזיקה מזרחית' קורא לזוהר ארגוב מלך, אבל הסיכוי לשמוע משהו שמזכיר ולו במעט את הבשר והחספוס של זוהר בפופ הים תיכוני הסטרילי של היום שווה לסיכוי של ממשלה ישראלית לעבור קדנציה שלמה בלי כתב אישום\ פרשיה מביכה. פרוייקט כה מוקפד כמו 'עוזי נבון' (הכולל סרטונים באווירת 'לול', שגוררים טוקבקים באווירת 'LOL'), מעיד בעיקר על כבוד וכמיהה, למרות שיש פה גם דחקה. אולי זה מה שגורם לשירים השקטים להרגיש קצת מוזר. הזגזוג בין הכיף לרגיש לא עובד בצורה חלקה לגמרי, ושיר נחמד כמו 'מוזיקה' קצת מאבד מכוחו אם היה מגיע בקונטקסט אחר. 'עוד קצת' היפיפה, לעומתו, היה יכול לצאת בקלות ב'הגר'.
שמתי לב שככל שאני מתפתח כמוזיקאי ההתלהבות שלי ממוזיקה מקומית חדשה משתנה מ'איך לעזאזל הם עשו את זה?' או 'מה קורה פה?!' ל'איזה מגניב!' ('איזה יופי' הוא על זמני). ו'עוזי נבון ומכרים' בהחלט מגניבים, וכיף לי לשמוע אותם, ולראות אותם בהופעה, וזה ממש נדיר. כמה שאני אוהב רישול, טינופת ומוזיקה לא מהודקת, אני פשוט מבסוט מהרכב אלטרנטיבי מוקפד עד לפרט האחרון. במציאות המוזיקלית המשעממת כיום, בה לא משנה כמה מוזיקאים מוכשרים מסתובבים בינינו – כמעט תמיד אפשר להתבלבל ביניהם לבין אחרים, כיף שיש הרכב (מצויין) שלא נשמע כמו אף הרכב אחר, למרות שהקונספט שלו הוא הפוך לגמרי.
לפני תקופה מסוימת זכיתי שיראיינו אותי לכל מיני אמצעי תקשורת כתובה. בכולם דיברתי על נושאים רבים שקשורים למוזיקה המקומית, ותמיד אמרתי (גם אם לא תמיד זה פורסם) שרוב המוזיקה האהובה עלי בארץ נעשית ע"י אנשים שאני מכיר. זה די הגיוני: מצד אחד אני מוזיקאי פעיל כבר כמעט עשור, שבא במגע עם מוזיקאים בהזדמנויות שונות (פסטיבלים, הופעות שלי, הופעות שלהם, חברים), מצד שני אני סנוב מוזיקלי כך שאין יותר מדי כאלה בכל מקרה.
הסיבה שאני כותב את זה היא כי זו בעיה קטנה. בתור מי שמנסה לקדם מוזיקה אהובה אני נתקל בבעיתיות מסויימת לכתוב על חברים ומכרים. זה עלול להתפס כמסריח, לא אמין. אני מקווה שיש מין אמון בסיסי בין הקוראים לבין הכוונות הטהורות יחסית שלי, והסכמה שיש פה נסיון כנה לכתוב על מוזיקה בגלל המוזיקה, ולא בגלל הפרסונות.
פשוט הגעתי למסקנה שזה טיפשי. בכל מקרה כל כתב מוזיקה בארץ מכיר בערך חצי מהאנשים שהוא כותב עליהם, ומי שקצת מכיר את הבחישות ב'סצינה' יכול למצוא 'טובות' שכתבים עושים לכל מיני סחבקים. יש מקרים שבהם זה הגיוני (מדינה קטנה, וכו'), ויש מקרים שבהם זה מריח לא משהו בכלל. מצד שני יש כתבים שמתמחים בתחומם (אני יכול לחשוב על לפחות שני כתבי מוזיקה שחורה) שלא מוכנים לכתוב על מישהו שעלול להבין את הכתוב בלי מתרגם.
אז אני עשיתי החלטה ומעשה: אני הולך לכתוב על מה שאני אוהב. העובדה שיש לי את הטלפון של רייסקינדר ומרקי פאנק (טוב, לפחות עד שגנבו לי אותו לפני חודש. מרקי אם אתה קורא את זה…) לא אמורה למנוע ממני לכתוב על המוזיקה שלהם. כמובן שאציין במקום בולט את דרגת הקרבה כדי לא לבלבל אף אחד, אבל אם הבלוג הזה נולד בעיקר בגלל שכל החיפושים שלי לאמנים כמו 'פרפיוז 73' ו'ג'יי דילה' הובילו לטוקבקים וכתבות חצי ענייניות, אז המצב גרוע הרבה יותר כשמדובר ב'אבירי השולחן העגול' וב'די ג'יי נקברייקה'.
הרי כבר ניצלתי את הבלוג הזה כדי לכתוב על פרוייקטים שלי, כך שהמאמר הנוכחי הוא לא הרבה מעבר להצהרה יבשה, כר פורה לדיון בנושא וטוקבקי שיטנה אנונימיים. ואני שואל אותכם, חמישים קוראים נאמנים: מה הטרחה? בשביל מה להתחבא מאחורי כינוי עלום? אני מכיר את כולכם.
בפעם הראשונה שהתקשרתי למשטרה להגיש תלונת רעש, מתישהו לפני חודשיים, הרגשתי שמשהו בי מת. במשך שנים מסיבות גג היו מקום המפגש המרכזי שלי עם שוטרים שכועסים עלי, שהרי קשה לי להזכר במסיבת גג אחת מבין עשרות מסיבות שלא הופסקה או לפחות זכתה לביקור של הכחולים. אני צעיר אשכנזי שגדל בצפון הישן של תל אביב, והסתבכות עם החוק מעולם לא היתה הצד החזק שלי, לא משנה כמה ניסיתי. עוד כשחייגתי את שלושת הספרות הרגשתי את המוחטה המסורתית, זו המוטלת מהקומה האחרונה אל הניידת המתרחקת, כמו נשלחת מגרוני שלי הצעיר אל מצחי שלי עכשיו.
כשחייגתי ודיברתי עם השוטרת הנחמדה, עשיתי זאת בעודי שוכב במיטה ומנסה להרדם. השעה היתה בערך שתיים בלילה, החדר שלי הידהד ממוזיקה גרועה שבאה מהפאב שלמטה, ולאחר תחלופת אס אם אסים ממושכת עם בעל הפאב שלא הניבה שקט, פניתי לעזרה . כבר ארבע שנים שאני גר בפלורנטין, ועכשיו כשאני חושב על זה, זו בכלל היתה הפעם השניה. הפעם הראשונה היתה בסוף מסיבת פורים האחרונה, כשבאמצע הלילה, אחרי שנגמרה המסיבה, הסתובבו כמה חבר'ה שיכורים ושרו שירים במגהפון. אני זוכר שהתנצלתי לשוטר ואמרתי לו ש'הם סתם שיכורים, זה לא לעניין. חיכיתי יפה עד שהמסיבה תגמר מעצמה. למה זה טוב?'.
כך יוצא שחוץ משאני עצבני על הפאבים ברחוב שלי ממה שהם מרשים לעצמם לעשות, אני עצבני ממה שהם גורמים לי לעשות. וכשראיתי בבית הקפה הפינתי שמחתימים אנשים נגד 'מבצע דו"חות חסר תקדים ברחוב ויטל, שמטרתו להשבית את חיי הלילה בפלורנטין' (כך בעצומה), ממש התעצבנתי. נכון שאין הרי מקום להשוואה לחיי הלילה האירופאים שנגמרים אפילו יותר מוקדם. נראה שהחמאס יכיר בישראל לפני שישראל תכיר ביציאה שנגמרת לפני שלוש בלילה. ובכל זאת, הפניה האוטומטית למאבק לפני הירידה לפרטים מרגישה לי קצת כמו כפיות טובה מצד העסקים, וטמטום מצד התושבים.
אני לא מבקש תודה אישית מכל בעל עסק מעצם העובדה ש, נניח, העסק שלו מכריח אותי ללכת על הכביש ברחוב הקטן שלי כי השולחנות, הכסאות והאופנועים של הלקוחות שלו פשוט מכסים את כל המדרכה. אני לא מצפה למחוות גבריות על האיפוק שאני מגלה עקב הפחים שתמיד מלאים איתם אני נאלץ להתמודד כשאני מוריד את הזבל, על הבלגן והרעש בסופי שבוע, שלא לדבר על מסיבות הרחוב המפלצתיות שהנזקים שלהן עולים בהרבה על ההנאה האישית שלי. אני אמנם כבר לא מפרגן, אבל בולע את זה בשקט. כבר ארבע שנים שאני גר פה, ראיתי עסקים נפתחים ונסגרים, ולאלה שממש מצליחים שמורה לי הערכה כנה. ובכל זאת- רבאק, אולי תנסו לשתף פעולה עם הפקחים שכביכול באים בזמן האחרון יותר ויותר, ותנסו למצוא איתם פשרה, לעשות בדק בית, להקשיב.
אני לא אוהב אלכוהול. התחלתי לשתות קצת בשנה האחרונה, בעיקר כי החלטתי לנצל סוף סוף את הפריבלגיה של הבר הפתוח שמוצע לי במקומות שאני מנגן בהם (מופיע או מתקלט), אחרי שנים של גמיעת ספרייט. כשאני כבר הולך לפאב, זה יהיה פאב שאני מתחבר לאג'נדה המוזיקלית שלו. וכשאני לוקח כדוגמא את הפאבים שאני אוהב בעיר הזאת, אני רק נהייה יותר עצבני ממה שקורה פה למטה.
קחו את השסק לדוגמא. השסק הוא מה שנקרא דאנס-בר, עם עמדת די ג'יי מושקעת שמארחת תקליטנים משתנים, ונמצאת ברחוב לילנבלום, חמש דקות הליכה איטית צפונה. אני חושב שזה היה ניסן שור שתהה בטורו במוסף סוף השבוע של מעריב לפני כמה שנים, כשהפאב היה בסכסוך ממושך עם העירייה באשר לתלונות רעש, מדוע העירייה נטפלת אליו. הרי מי שלא היה בשסק לא ייכנס אליו בטעות- הוא מסתתר מאחורי קיר אפור ולא מזמין וקל מאוד לחלוף על פניו ולא לדעת מקיומו. אין שלט הנושא את שם המקום, אין פריט שיעיד על קיומו של מוסד תל אביבי מעבר לקיר ולא שומעים כמעט כלום. כיום, אחרי תקופה ארוכה שהמקום נסגר באחת בדיוק, הוא מתהדר בדלת כפולה כדי לשמור על שקט מוחלט מחוצה לו, ובשלט המבקש מהאנשים היושבים בחוץ לדבר בשקט. אז נכון, השסק הקטנטן נחשב לגדול אל מול הפאבים הזעירים שמתחת לחלון שלי. איפה בכלל הם יכניסו דלת כפולה? זה בכל זאת דבר שצריך לקחת בחשבון כשפותחים פאב שמחובר לשורת בניינים ישנים עם קירות דקים.
ופה אני מכניס את הדיעה הקטנונית יותר שלי. מלבד שני מקומות שאני יכול לקשר אותם לקו מוזיקלי מסויים, לרובם המוחלט אין אג'נדה. יש איזה קו עיצובי משתנה ביניהם ושם שונה, אבל בשורה התחתונה אף אחד מהם לא משרת איזה הלך רוח תרבותי שחורג מעבר לאסתטיקה או טעם מוזיקלי לא מאיים והבדלים דקים בחביות הבירה. אף לא אחד מהם מגיע לעשירית מהחשיבות המוניציפאלית של, נניח, הקסקו ז"ל (שהיה ממש פה ליד), השסק או הריף רף למודי הפקחים שנמצאים מעט צפונה, שלא לדבר על מקומות כמו הרוגטקה הטבעוני או האוגנדה הירושלמי. אלה סתם עוד פאבים או בתי קפה שפתוחים עד מאוחר, שיש מאות כמוהם בכל העיר, עשרות רבות במרחק הליכה קלה. האם צריך עשרה כאלה על אותו רחוב? כשממש למעלה בפינה אפשר ללכת לפאב שכונתי באיזור נגריות מבודד כמו ההודנא, או ללכת עוד טיפה ולהגיע לנורמה ג'ין ולפאבים של רחוב אילת (כולל הפאב של אבי ביטר, שיש לו יותר אג'נדה ואופי מלכולם יחד)? אני מבין את הכיף בלהגיע לאזור שבו אפשר פשוט להפגש בפינה, לעבור בין כמה פאבים ולשבת באופן ספונטאני באחד מהם, ואם לא אז פשוט לקנות בירה בפיצוצייה ולשבת על ספסל. ובכל זאת – אני מצטער אם אני פוגע במישהו, אבל אם הקיק שלך זה להקשיב עם חצי גינס לג'ורג' מייקל בשלוש בלילה, אז זה ממש לא משהו שאני רוצה לתת לו יד.
זה לא חדש שעסקי הלילה פה לא מלקקים דבש כל הזמן, בין אם בתקופת האכיפה המוגברת של חוק העישון ובין אם בתרגיל המסריח שהמשטרה עשתה ביום העצמאות האחרון (בו שלחה קטין הנראה מבוגר לגילו לקנות אלכוהול בין העסקים, והטילה צו סגירה על אלה שלא ביקשו לראות תעודת זהות – כולם. המבצע נערך בסמוך למסיבת יום העצמאות המסורתית במטרה ברורה לנטרלה). מתוך האופי הקהילתי של השכונה נוצרה איזו תחושה רומנטית של מאבק, ואני מודה שהרבה זמן קניתי את זה. הרי כל בעלי העסקים הם צעירים סחבקים שמגלמים את הרצון הכמוס של רובנו להקים עסק שכונתי מצליח, ואני בכלל לא אומר את זה בציניות. ואחרי מיני מאבקים (חלקם מאוד מוצדקים), מסיבות שכונה ופיקניקים קהילתיים, הרפלקס הפלורנטינאי הוא שדופקים אותנו ושאנחנו יכולים להשיב אש. השאלה שאני שואל היא למה?
אף אחד מהתושבים פה לא צריך את כל זה. יש פה שתי פיצריות טובות ושונות יחסית, שתיהן מצליחות וכולם מבסוטים. האם צריך פה עוד חמש כאלה? אם יהיו שבע פיצריות קרובות והעירייה תגביל אותן, האם אחוש להתערב למענן? כמה פאבים שכונתיים צריך צרכן אלכוהול ממוצע?? שהרי זה לא המאבק על קיומו של פאב שכונתי או על עתידו של אחד עם אג'נדה – זה מאבק על אזור בילוי שהוא בכלל שכונה שחיים בה צעירים, ומשפחות ואנשים מבוגרים. תושבי שכונת פלורנטין לא צריכים עשרים פאבים, והם גם לא אלה שבזכותם עשרים הפאבים האלה עדיין פעילים – אנשים מגיעים לכאן מכל העיר ומסביב לה. זה פשוט כל כך לא מגניב להיות נגד ה'קהילתיות' והמחאה – שהרי אנחנו צעירים שאוהבים מוזיקה חזקה ולבלות ולא זקנים נרגנים סאחים. נראה שדי קל לבחור צד בסיפור הזה. אני לא בעד להרוג את חיי הלילה בשום מקום, אבל הבלגן שמתרחש פה מתחת לחלון שלי הוא לא הכיף שלי והוא ממש לא הכרחי, והיי – אני הייתי פה קודם. אני חי פה.
העסקים הרבים התפתחו הרבה בזכות השם שהשכונה מטפחת כבר עשור, ושמה יצא למרחוק עוד כש'מכה אפורה' של מוניקה סקס רץ עם כתוביות השמות של אורי בנאי וניר פרידמן. אני יכול להעריך בגסות שאולי עשירית ממי ששותה פה מדי לילה חוזר הביתה ברגל, שלא לדבר על המתרחש פה בסופי השבוע. הרי חנות הדיסקים וחנויות הבגדים המתחלפות נסגרו לא רק כי זה מטומטם לפתוח היום חנות דיסקים, אלא כי המסה הקריטית של העוברים פה מגיעה לפה בלילה כדי להשתכר ולבלות. אני חושב שהתושבים צריכים להתפכח מהמחויבות ל'רדיקליות' צעירה ורעננה ולנסות להסתכל בכנות על המצב הנוכחי, ואם הוא משרת אותנו. אם הוא בכלל סופר אותנו, אלה שגרים כאן. זה כל כך נכון ומתבקש להאבק בבעלי הון שאמורים להשתלט על השכונה, שאנחנו לא שמים לב שבעלי הון קטנים (חלק מהם בכלל לא גר בשכונה, כמובן) פותחים פה עסקים שאין לנו צורך בהם (שלא לאמר מזיקים). אני קורא את הכתבה שפורסמה ב'זמן תל אביב' וממש לא מתקשה לבחור צד: הפופוליזם הזול שמקביל בין חיי הלילה העמוסים לאופי השכונה, ובכך לוקח עליו מונופול\ ה'מאבק על עתיד השכונה' (לא פחות!)\ תיאורי הנרקומנים והטינופת כאילו היום השכונה נקייה\ תגובת העירייה ההגיונית… אני בצד של הממסד הפעם, ולא הרגשתי כל כך חתרן כבר הרבה זמן.
זה תחביב שגדל והתפתח איתי. בהתחלה פשוט אהבתי את הפורמט הגדול, את הצליל, את הדברים שאפשר ללמוד מהמידע שמופיע על תקליט, את ההפתעות שמגלים בחיפושים. את התקליט הראשון שלי קניתי בגיל 16, אני חושב, שזה בערך לפני עשר שנים. זה היה התקליט 'מקום' של שלמה ארצי, בארבעה שקלים באוזן השלישית בשינקין, וזה היה בגלל שיר שידעתי שלא אצליח למצוא בדרך אחרת ('אומרים ישנה ארץ').
עם הזמן גדל יצר האספנות שלי, ואיתו מורכבותם של התקליטים שרכשתי. אהבתי למצוא דברים מצחיקים, את הריגוש בלמצוא תקליט זול שמתגלה כפנינה. האסתטיקה של הדי ג'יים שהושפעתי מהם, בעיקר אמני נינג'ה טיון ותכניות כמו 'סוליד סטיל', גרמו לי לרכוש תקליטים של תסכיתים, נאומים, הדרכות, אנציקלופדיות וכו'. נפתחתי לסגנונות שמעולם לא שיערתי שאתרגש מהם כמו מוזיקת חלילים דרום אמריקאית, מוזיקה חסידית, מזרחית וביזאר. בכל פרק זמן שביליתי מחוץ למדינה הוקדשו שעות רבות לנבירה בארגזי תקליטים נוכריים, ותיק העלייה שלי למטוס כאילו תמיד היה כבד ומרובע. השנה גיליתי שאני ממש מכור, ובמהלך ששת השבועות ששהיתי בברלין העברתי עשרות שעות בחנויות יד שניה, שווקים וירידי תקליטים. בשנים האחרונות, עם התפתחות היצירה המוזיקלית שלי, המבוססת בין השאר על דגימות מתקליטים, ואחרי שהתחברתי עם כמה די ג'יים\ אספני תקליטים מדופלמים, התחביב שלי שידרג את מעמדו.
לא רק שזה כיף להפתיע את החברים עם מוזיקה שהם לא מכירים (במקרים מסויימים זה ממש קשה), או למצוא בטעות צליל מוזר שיכול להוות בסיס ליצירה מוזיקלית חדשה – להרבה תקליטים יש סיפור או כתובת מאחוריהם, ונקודת המפגש בינינו לעתים משמעותית עבורי. יש בטח עוד סיבות לעובדה שאני משלם על מוזיקה שלא תמיד אני בכלל אוהב (לעתים קרובות זה הימור או שיקול דעת גרוע) אבל לא זה העניין הפעם. זו רק ההקדמה.
חלק מהפרנסה שלי מגיעה מפאב מקומי בו אני אחראי למוזיקה פעם בשבוע: אני שם שירים שהורדתי מהאינטרנט, מדיסקים מקוריים, שירים שהעברתי מתקליטים שלי למחשב, או אוספים שצרבו לי חברים אספנים מתקליטים שלהם. האוספים שערכו לי החברים מכילים באופן גורף מוזיקה ישראלית שמאוד קשה למצוא – פסיכדלית, להקות צבאיות, מוזיקה מזרחית ועוד כל מיני.
האוספים האלה שהחברים צרבו לי הם לא דברים מובנים מאליהם. למעשה, כולם נבעו מפרויקטים מוזיקליים שונים שהייתי או שאני עדיין מעורב בהם, וזכיתי ליהנות מעזרה ארכיונית יוצאת מהכלל, ומההפקר. לי ברור שאם הם היו מסרבים לצרוב לי הייתי מתבאס, אבל מבין אותם לחלוטין. זה אוסף שלהם וזכותם להשתמש בו כבשלהם (…). זה מאוד פשוט. בגלל זה הופתעתי מכמה מקרים שקרו לי לאחרונה: בזמן האחרון מצאתי את עצמי בשלוש סיטואציות שונות (לפחות) בהן סירבתי לשתף מישהו במאגר המוזיקה המתפתח שלי. חלק מהפעמים כי ביקשו ממני דברים מהאוספים שצרבו לי, שאני לא 'מוסמך' להעביר, וחלק כי סירבתי לצרוב מדברים שמצאתי בעצמי. בכל המקרים יצאתי מניאק, ובלי שבכלל ביקשו להבין אותי חטפתי על הראש שהגישה שלי מעפנה. גם את זה אני יכול להבין.
חשבתי על זה קצת, ובגלל שמעט נעלבתי בחלק מהמקרים, התפתח לי בראש דיון נרחב שהפתיע אותי, ואלה עיקריו:
1. רוב ההתרחשויות תלויות בזמן ומקום. בטח איזה פילוסוף אמר את זה, וגם אם לא – אתם מוזמנים להשתמש בזה. נתחיל מהמקום: אני יודע בדיוק באיזו מדינה אני חי, לכן אין טעם להזכיר שעצם הרעיון לצרוב למישהו הוא עבירה פלילית. אנחנו לא חיים במינסוטה ואין סיכוי גדול לתביעת מיליונים על הפרת זכויות של אלבום שלא מספיק מעניין את מחזיקי הזכויות בו כדי להדפיסו מחדש. בכלל – קשה לי לחשוב על ישראלי שלא עובר על איזה שהוא חוק לפחות פעם בשבוע, בין אם זה בעניין קניין רוחני ובין אם זה לעבור את הכביש באדום, לרכב על אופניים בלי קסדה, לנהוג באלימות כלפי מישהו או צריכת חומרים אסורים.
אז איך אפשר להסביר למישהו שחי במדינה שבה נמכר דיסק אחד להתקנת ווינדוז, שלא בא לי לצרוב לו את התקליט? לא יודע. בפעמים שזה קרה פיזית אני חושב שדווקא הצלחתי ויצאתי מובן ובסדר. התכתובות שהתרחשו באינטרנט, לעומת זאת, היו קצת תוקפניות. יכול להיות שכשאני מנסה לכתוב נחמד זה יוצר רושם די מתנשא, יכול להיות שמראש אנשים לא מבינים איזו סיבה יש לי לסרב, וגם לא ממש אכפת להם. חלק באים בגישה של 'אח שלי' ומאוד נעלבים מעצם זה שאתה לא 'גבר' כמו שהם ציפו.
לאחד מהם הצעתי לבוא לפאב ביום שאני מתקלט בו, מתוך כוונה להשמיע לו במיוחד דברים נדירים אחרים. הוא אמר לי שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לו זה שהוא יבוא לסט וישמע שיר שהוא לא יוכל להשיג. אני חושב שזו ראייה מאוד צרה, וגם אם נשאר על המישור המוזיקלי בלבד (שהרי החיים בכללותם מלאים רגעים חד פעמיים שלא יחזרו. האם אין טעם לחוות אותם?), זה מונע ממנו ללכת להופעות של הרכבים שלא הוציאו אלבום או שמתמקדים במוזיקה מאולתרת או תלוית חלל.
2. באשר לזמן (זמן ומקום, כן?): הנחמדות שלי תלויה בכל מיני גורמים עלומים. אני יכול לעבור כמה פעמים בחוף מטונף, ורק בפעם אחת מתוך חמש, נניח, אדאג לנקות חלק מהזבל שהשאירו שם אחרים. או לעזור לזקנה להעלות סלים במדרגות הקניון, או לעזור לחבר לסחוב את הספה שהוא מנסה להפטר ממנה חודש, או מה שזה לא יהיה. לא תמיד יתחשק לי לעזור לאדם זר, והסיבה לכך לא תמיד ברורה. מאותה סיבה בדיוק אני יכול להיכנס לויכוח סתמי שלא הייתי נכנס אליו בדרך כלל, למרות שזה קורה פחות ופחות. מזג האוויר, מצב הרוח ההפכפך שלי, עצלנות, שעמום. כל דבר יכול לגרום לכל דבר. לא תמיד קל לי למצוא את הזמן והחשק להעביר תקליט למחשב, לצרוב, לשלוח… כשהבקשה מגיעה במייל ממישהו לא מוכר, לא חבר, נגיד, או סתם מכר שמתלהב משיר ספציפי, שדורש ממני אלבום שלם – אהיה כנה איתכם – הסיכוי שאעשה את זה הוא קלוש.
3. הסיבה המיידית, שנראית לי כמובנת מאליה ובגללה אני נוטה לא לבקש שיצרבו לי תקליטים: זה נדיר. מישהו התאמץ או שילם על זה מלא כסף. וכמובן - יש תחרותיות בין די ג'יים. תחרותיות בריאה מהצד שלהם, שיוצרת חשק להמשיך לחפש, שהופכת די ג'יים למיוחדים ומבינים בתחומם, כי הם מתעסקים עם הדבר האמיתי ולא עם דיסק צרוב שלא ברור מאיפה הוא בא בכלל, או קובץ לא אמין. כשדי ג'יי עורך מיקסטייפ ובו הוא מציג את השלל שלו הוא יעדיף להפתיע, מן הסתם, ולא להתקבל באדישות יחסית. מאותה סיבה סביר להניח שהוא יבחר לכלול רק חלק מהשיר במיקסטייפ, או אולי למזג את תחילתו וסופו עם שיר אחר. אני יכול להבין איך אנשים מתבאסים מזה, למרות שלדעתי יהיה זה טפשי.
כשסוליקו הוציאו את אחד המיקסטייפים שלהם, אייל רוב סיפר שכשהוא גילה את הברייק המדהים ב'יפו' של עליזה עזיקרי מהפסקול של 'קזבלן' הוא קנה אותו בכל העותקים שהוא מצא, כדי ש, בין השאר, לאף די ג'יי אחר לא יהיה את הברייק הזה. ברור שזה מעצבן, ואייל רוב כנראה יודע את זה. אני לא יכול להגיד שאני לא מבין אותו, ועובדה שבכל זאת השגתי את הברייק הזה בעצמי (אם קצת עזרה מחברים). ועדיין, באותה נשימה הוא משחרר מיקסטייפ עמוס בדברים שלקח לו ולחבריו לסוליקו הרבה מאוד זמן להניח עליהם את המחט.
4. מאוד לא סביר שזה יקרה, אני יודע, אבל גם לי יש קלפים שאני שומר קרוב מאוד לחזה. דוגמא טובה היא הביצוע של כרמלה קורן לwalk on by. אני יכול לחשוב על חמש גרסאות טובות יותר, אבל דווקא העובדה שהשיר מתורגם לעברית בצורה כל כך גרועה עושה אותו לכל כך מוצלח בלילה אפוף אלכוהול. כל עוד הגרסא הזאת נשארת בגדר יציאה מפתיעה ולא מוכרת – האפקט שלה נשמר. אם אפיץ אותה בחופשיות (והסיכוי שזה באמת יהפוך ללהיט פאבים טחון הוא אפסי אך קיים) אני עלול לאבד את זה, וגרוע מכך – לאבד את החיבה שלי לשיר. דבר דומה קורה לי לאחרונה עם 'כפרה' של דני בן ישראל שממש אהבתי, ולאחרונה מתנגן מדי ערב בפאב שמתחת לבית שלי. אני כבר לא בטוח מה אני מרגיש לגביו.
5. גם זה קשור לזמן ומקום. 'אנו חיים בעידן שמאפשר זרימת ידע ברמה שהאנושות לא ידעה בעבר'. כמה קלישאתי שזה נשמע – זו האמת. חפשו ביו טיוב, בבלוגים שונים, בטורנטים, סולסיק או אימיול – וסביר להניח שתמצאו דברים שיצלו את אוזניכם. חפשו בשלל המיקסטייפים ששיחררו הדי ג'יים המקומיים, בתכניות הרדיו המעולות שעולות לאתר של איי קאסט ועולמות שלמים יחשפו בפניכם, ואפילו ישתלבו לכם באיי פוד. דאם איט – אני הייתי יושב עם טייפ ומקליט מהטלוויזיה קליפים, או יושב דרוך בימי שלישי בערב ומקליט את המצעדים הלועזיים השבועיים של עופר נחשון ברשת ג'. אני לא מאמין שאני נשמע כל כך זקן בגיל 26, אבל תזיזו את התחת שלכם. אם אתם אוהבים מוזיקה נדירה, תחפשו אותה. תהיו מוכנים לבזבז עליה כסף, להשקיע. להציע משהו נדיר בתמורה. תלכו לדי ג'יי סטים ותתעניינו. רוב הדי ג'יים אולי לא יצרבו לכם מהסיבות שלהם, אבל חלקם ישמחו מההתעניינות, ואולי אפילו ישמיעו לכם דברים שהם חושבים שתאהבו, ויפטפטו אתכם קצת, יציעו לכם שאכטה… הזדמנויות מומלצות לפתיחת אזניים הם סטים של רדיוטריפ ב'שסק' בתל אביב או של מארקי פאנק ב'אוגנדה' בירושלים, בין השאר.
אם אני כבר בשוונג, אספר שאני מוצא את עצמי מעט חרד מההתפתחויות הטכנולוגיות והנורמליזציה של האפשרי בחברה. יש את סמלי הסטטוס הברורים שאדם מספח לעצמו כשהוא קונה פלאפון משוכלל, שגורמות לאנשים לשכלל את עצמם לדעת. ההתפתחות הסילונית של עולם הגאדג'טים הולידה אינספור אפשרויות טכנולוגיות שהפכו למזעזעות בעיניי, ולפעמים נדמה לי שכל דבר שהוא אפשרי טכנולוגית הוא קביל באופן מוסרי. אני מזדעזע מאנשים שמקבלים הודעות אס אם אס באופן אוטומטי בכל פעם שאירוע חדשותי אסוני מתרחש, מתשעים אחוז מהתפריטים האינטראקטיביים בשידורי טלוויזיה, משידורים ישירים עם עדשות טלסקופיות חסרות טאקט, מילדים שמנים שרוכבים על קורקינט ממונע, מאנשים שהולכים להופעות רק כדי לצלם אותן… אבל הדברים האלה הם נורמאלים לחלוטין ואני הוא הדפוק. ובכל זאת – עצם זה שאני יכול לשים במכשיר בגודל של שתי קופסאות סיגריות את כל המוזיקה שאני אוהב מכל התקליטים והדיסקים והקבצים של החברים הדי ג'יים שלי ועוד ישאר לי מקום לכל העונות של סאות' פארק, זה לא אומר שזה מובן מאליו. או בכלל מתקבל על הדעת.
אז איך אסכם את העניין בלי לצאת מתגונן או סתם חרא של בן אדם? זה לא משנה, אני לא אצליח. רק אציין שלדעתי זה אירוני שזהו המאמר היחיד בבלוג הזה שלא ממליץ על אף אמן, שלא כולל קישורים לסרטונים או קבצי מוזיקה.
שלושת השנים שהתחילו באמצע שנות התשעים הולידו תור זהב של מוזיקה שההד שלה עדיין משפיע על קצב פעימות הלב שלי. אני אשתדל לא להכנס לניימדרופינג, ופשוט אציין שמבחינת האבולוציה והנקודה בזמן של מספר זרמים מוזיקליים- כמו היפ הופ וטרנטייבליזם, מוזיקה אלקטרונית שכלתנית, רוק-פופ (גם בריט פופ וגם הסמשינג פמפקינס, לא משנה איך הגל שהשתייכו אליו נקרא), מוזיקת מועדונים ורייבים ועוד – היתה בשיא מבחינתי. הבלוג הלא קריטי הזה אמור להתמלא אט אט בשירי הלל לתקופה הזו.
אני אוהב לדבר על אלבומי רוק שאני אוהב מ1997, בעיקר בגלל שתמיד איך שהוא בשיחה אני משרבב איזה שהוא טון ספק-מזלזל-ספק-מתחכם לגבי אלבום רוק מאוד מוערך שיצא באותה שנה. שלא תבינו אותי לא נכון (ובבקשה לא להתייחס ללהקה הזו בטוקבקים פה) – 'או קיי קומפיוטר' הוא אלבום טוב. רדיוהד מציעים שם כמה שירים נפלאים כמו Climbing Up The Walls ו Lucky. פשוט נדמה לי שכל ההתלהבות ממנו חורגת מכל פרופורציה בריאה, ואם יש לי הזדמנות לדגדג קצת את הרגישים מבין נאמני הלהקה הזו, אני תופס אותה בשש אצבעות לפחות.
Trust In God But Tie Up Your Camel של 'ביל דינג', הוא הזדמנות כזו. אלבום לא מוכר בעליל, שמשלב באופן מקורי רוק לואו-פיי, ג'ז, אלקטרוניקה הזויה ומטונפת ודברים נוספים שבטח אגלה בהאזנות נוספות. לא באמת אכפת לי אם זה אלבום יותר טוב מ'או קיי קומפיוטר' שיצא באותה שנה. למעשה, הם כל כך שונים שזה די מטופש למצוא חוט מקשר ביניהם, מלבד השנה שבה הם ראו אור. סתם, זו פשוט הזדמנות להתגרות שאני פשוט לא מסוגל לפספס. זה כנראה אומר שאני אדיוט, או אינפנטיל, ואין לי בעיה עם זה.
'ביל דינג' הוא דמות\ הרכב בראשותו של ג'ון יוז השלישי, בנו של במאי הקולנוע האהוב יחסית שנפטר לאחרונה. כבר תקופה שאני מנסה להזיז את עצמי לכתוב קצת על המוזיקה שלו ומתעצל, והנה הגיעה לה הזדמנות פז לעוד קישור מאולץ. מה לעשות שכרגע הדברים היחידים שמביאים רייטינג לבלוגים של מוזיקה אלטרנטיבית הם רדיוהד וטרגדיות. ג'ון יוז השלישי הוא גם ראש הלייבל הפטי, שההרכב הכי גדול שיצא ממנו הוא 'טלפון תל אביב', שיוצרים אלקטרוניקה שכלתנית נקייה ומזוקקת, אולי ההפך הגמור מביל דינג.
אבי רון
Bill Ding. איזה שם מצחיק, הא? רק להמליץ לאנשים עליו, ואז לתקן אותם שמדובר בשתי מילים עושה לי רון בלב. אל ביל דינג נחשפתי דרך מיקסטייפ שפרפיוז 73 ערך ללייבל, ובו היה הקטע האהוב עלי של טלפון תל אביב, והקטע המדהים של ביל דינג – Bucket Of Strawberries. הוא מתחיל בשירה ובאס בלבד, שניהם בסאונד לא משוייף בעליל. הבית הראשון נפסק לקול יללת חתול, ו'ביל' שאומר לו לשתוק. אז נכנס צ'לו, ועוד אחד, וכמה שכבות ממש מרגשות שבשלב מסויים מתחילות לחרוק. די מדהים. בחורות מתות על זה.
לא היה פשוט למצוא את האלבום בסולסיק לפני שנתיים או שלוש, היום כבר אפשר לרכוש אותו דרך בומקאט וגם להאזין לכולו. אמנם כל חצי דקה מגיע זמזום מעצבן, אבל זו פשרה סבירה, ואפשר גם לרכוש. האלבום לא פשוט להאזנה, והוא לא מושלם כמו שכל כך רציתי שיהיה, ולו רק כדי שאאמין שהוא יותר טוב מ'אוקיי קומפיוטר'. הוא לא מממש את הפוטנציאל האדיר שלו, ובכל זאת הוא מכיל כמה שירים מבריקים וללא ספק הקדים את זמנו. זה האלבום הראשון שעלה לי לראש כשהתחלתי להאזין לשלישי של פורטיסהד.
הוא מתחיל בקטע בלוזי – ג'אזי מטונף, לא מסוג הדברים שאני שומע בדרך כלל, אבל הקוליות המחוספסת שלו שובה אותי. עושר צלילים שמכיל לצד באס גרובי וגיטרות בדיסטורשן צלילים מעניינים כמו פעמונים ולחישות. בשיר השני, Bucket of Strawberries יש גם חתול וצ'לו פסיכי, כאמור. Make It Pretty, השלישי, מתחיל אחרי דקה של חירחורים לא ברורים. הגרוב שהבאס והתופים יוצרים מאוד מגניבים אותי, ואני לא בטוח לאיזה סגנון לשייך את זה. הטקסט מכיל כל מיני רפליקות קלישאתיות כמו 'dance' ו 'get down', ומוביל לסולו גיטרה מוגלתי. האלבום ממשיך להיות מעניין, וחורג לאקוסטיקה מינימלית או לאלקטרוניקה רקידה יחסית, ממחוזות הג'אנגל הפרימיטיבי, בערך.
מכאן האלבום מפסיק לספק רגעים מרגשים עד לנקודה שבה הוא משתפר לאט לאט, וחוזר לרגש באמת רק בשיר העשירי, Waterway Systems Two. בבסיסו עומד ברייק תופים שמן שנחתך באגרסיביות, ובאופן מפתיע מדובר בשיר רוקי הזוי ולא בהיפ הופ פטיפונים או אלקטרוניקה שכלתנית. הוא מזכיר את סקוורפושר וקיד 606, את הקופר טמפל קלאוס, את דאלק והאנדסם בוי מודלינג סקול, אבל לא דומה לאף אחד מהם, או למשהו אחר שאני מכיר. הוא מפתיע ומשובח, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי משתעמם ממנו לפני שהוא מגיע לסופו. לפני שהאלבום מסתיים אנו זוכים בעוד שני שירים לא רעים, The Beat Of Murmur, עם הצ'לו הקליט שמזכיר לי [את מה זה מזכיר לי? אני לא בטוח] ואת Vaporize שמזכיר לי קצת שיר של רדיוהד.
טוב – נתתי קישור להאזנה לאלבום, כתבתי כמה אני אוהב אותו ואפילו פירטתי. אני לא מצליח לחשוב על דבר נוסף שיכול להיות רלוונטי. אולי אכתוב על ההתאבדות המופלאה של דודו טופז? איך לעזאזל הוא הצליח להנדס את זה? טוב, די.
