אם תהיה לי בת יקראו לה מורטל

היום לפני 21 שנה, ב-15 לאוגוסט 1995, יצא הפסקול לסרט הראשון של מורטל קומבט. למי שלא מכיר, מורטל קומבט זו סדרת משחקי מחשב אלימה של קרבות אחד על אחד. היא פרצה דרך ושינתה את הסטנדרט בכל מה שקשור לקווים אדומים ואלימות גרפית במשחקי מחשב, עם הרבה דם, אש, דמויות איקוניות ומיתות משונות.

Mortal_Kombat_Original_Motion_Picture_Soundtrack_coverכשמורטל קומבט יצא הייתי ילד חנון שמכור למשחקי מכות, ונשאבתי בקלות לעולם האלים ועמוס הקודים והסודות של המשחק. היה לי את המשחק לגיים גיר (ללא הדמות של "קיינו"), ואפילו השתתפתי באליפות ישראל שהתקיימה במשביר לצרכן בדיזנגוף סנטר אבל נכשלתי כבר בשלב הראשון. כשהסרט יצא באוגוסט 1995 הייתי בן שתיים עשרה, ומורטל קומבט כבר היתה סדרת משחקים סופר מצליחה עם שני המשכים. בשלב הזה כבר הייתי מעריץ שרוף של מורטל קומבט, קראתי לעצמי "שי סאב זירו" ובטיול הבר מצווה בעיקר חיפשתי ארקייד עם מורטל קומבט 3 (שהתמהמה בהגעתו לפי65, חלל הארקיידים המיתולוגי באבן גבירול).

אז זה מאוד צפוי שאהבתי את הסרט, אבל יותר משצפיתי בו חזרתי שוב ושוב לפסקול שלו. קודם כל, זה כנראה הדיסק הראשון שקניתי לבד (הספקתי לקנות יחד עם אחי את הראשון של הפרודג'י ואוסף בי-סיידים של הפט שופ בויז). בתכלס, רוב הפסקול מורכב מכל מיני קשקושי רוק כבד/ אינדסטריאל מעורבבים באלקטרוניקה פופית שלא הלהיבו אותי יותר מדי, אבל כן פתחו לי את הדמיון והכירו לי שמות כמו KMFDM, ג'אנו ריאקטור וטייפ או נגטיב. מאוד התלהבתי מהפתיחה הקצרצרה של האלבום- משפט וקצת תופים שלקוחים מהסרט– אבל מה שריגש אותי באמת היה שלושה קטעים שטחנתי ושווים אזכור חוזר.

1. Orbital- Halcyon + On + On

הקטע שמסיים את הסרט הוא גם הטוב ביותר. קלאסיקה מדהימה שהכניסה אותי לעולם של רפטטיביות מרגשת. בגיל 12-13 תייגתי את זה איפשהו בין טכנו לאמביינט, וסביר להניח שזו היתה יריית הפתיחה לרומן הקצרצר אך משמעותי שלי עם אורביטל. האלבום המופתי In Sides יצא פחות משנה מאוחר יותר, ולמרות שאני לא בטוח מתי בדיוק אחי הגדול ליאור רכש אותו, הוא לגמרי היה נוכח בהתבגרות המוזיקלית שלי. הסינגל The Box נוגן לא מעט באלטרנטיב ניישן ובערוץ 9 והיה קונצנזוס ביני ובין החברים שלי, ויש לפחות קטע אחד שיצרתי בהשפעה ברורה של כל המוזכרים בפסקה הזאת.

 

2.Utah Saints – Utah Saints Take On The Them From Mortal Kombat

קטע ששורד פחות יפה את מבחן הזמן הוא הגרסה של יוטה סיינטס לנעימת הנושא של המשחק/ סרט. הוא לגמרי עומד בתנאים של הפופ האלקטרו- אירופאי של התקופה (טו אנלימיטד, קאלצ'ר ביט, אורבן קוקי קולקטיב, דוקטור אלבן, קאפלה, קפטן הוליווד פרוג'קט וכו') עם מלודיה ממכרת והמון סינתיסייזרים. אין ספק שהגישה ה"מגה-מיקס"-ית שלו, עמוסת סימפולים מהסרט, הציתה לי את הדמיון בזמנו, אבל בראייה לאחור נראה שיוטה סיינטס יכלו יותר. בכל זאת, ההרכב התפרסם באופן השימוש המעניין שלהם בסימפולים ובעיוותם. איפה המיקסוס המחולטר והחמוד הזה ואיפה הקלאסיקות הגדולות שלהם.

3. The Immortals – Mortal Kombat (Techno-Syndrome 7" Mix)

מה שטשטש באופן לא רע בכלל את החלטורה של יוטה סיינטס היה הקטע הזה. מהלכי הקלידים ובניית הדרמה בקטע הזה מוצלחים יותר, ובמקום להשען על קטעי דיבור מהסרט, החבר'ה האלמונים שרקחו את הקטע הזה התעסקו בעיקר בחומרים מהמשחק עצמו. במשך שנים הייתי מתבלבל בין הקטעים של האימורטלס ושל יוטה סיינטס, ומבחינתי הם משלימים אחד את השני. זו תקופה קצת מביכה אבל ממש אהבתי את היורודאנס של התקופה (בזמנו קראתי לזה "טכנו", בעיקר בגלל שהמילה הזו חזרה בהרבה קטעים, וגם כי זה מה שאני זוכר שרון לוינטל טען במדור המוזיקה שלו ב"כולנו").

ברור שבמבחן הזמן אורביטל הם היחידים שסיפקו קלאסיקה על זמנית שנשארה איתי עד היום , אבל עדיין כיף להזכר באוסף המוזר הזה. מעניין אם גם היום ילדים נסחפים לעולם חדש של מוזיקה דרך פסקולים, ואם בכלל יש חשיבות דומה ל"דיסק הראשון". בכל מקרה אני מקווה שהעיבוד הקולנועי למשחק המכות הלוהט הבא יהיה יותר משכנע מהבי-מוביז שבני הדור שלי קיבלו בעיבודים למורטל קומבט וסטריט פייטר.

איך ככה עזבתם אותנו

האלבום החדש של האבלנשז כיפי לאללה. אחד האלמנטים החשובים בו הוא שמירה על אותו אלמנט מהאלבום הראשון, האווירה. שני האלבומים של האבלנשז (שיצאו בהפרש של 16 שנים) מרגישים כמו פסטיבל- לא רק במובן הסגנוני או מבחינת מצב הרוח אלא גם במובן הפיזי. האלבום שומר על תנועה מתמדת שמרגישה כמו מעבר בין מסיבות, אולמות ומסדרונות עם דיבורי רקע ומשחקי אקולייזר בלתי פוסקים בין עמימות לצליל פתוח ועשיר. לא פעם זה מרגיש כאילו המאזין נכנס למסיבה מטורפת בדיוק בשניה הנכונה. ברגע אחר זה מרגיש כמו צפייה בטלוויזיה או האזנה לרדיו באוטו (ובאמת הכוונה של החבר'ה האוסטרלים היתה ליצור פסקול לרואד טריפ). האווירה הזאת כל כך מזוהה עם Since i left you, אלבומם הראשון, שכבר מהשניות הראשונות של Wildflower החדש מרגישים בבית.

מצחיק ככל שזה ישמע, השיר שפותח את האלבום נשמע כמו מה שמיליוני אנשים בעולם מתים שקנייה ווסט יעשה עכשיו, ראפ חצי מדויק על סימפולים של פ'אנק בתנופה. והתנופה הזאת נמשכת, זה אלבום ממש כיפי להאזנה, ואני רוצה עוד כמה עשרות האזנות לפני שאוכל להחליט מה אני באמת חושב עליו. לא דחוף לי לקבוע אם זה אלבום חשוב או לא. עכשיו אני פשוט נהנה, מקשיב, מדי פעם שם לב לצליל או משפט שלא שמתי לב אליו קודם. אחרת איך אפשר לקבוע אם יש באלבום הזה קטע שמתקרב למלאכת המחשבת המבריקה שהרכיבה את Since I left You, הסינגל המדהים מהאלבום הראשון? גם אותו לקח לי קצת זמן לאהוב, ועדיין מגניב אותי כל פעם מחדש להקשיב לו ולהבין שהוא מורכב מחלקיקי חלקיקים של שירים אחרים שלא קשורים בכלל אחד לשני. צריך להקשיב הרבה פעמים כדי לקלוט את כל מה שקורה פה.

055870-wildflowerאז לא תהיה פה ביקורת על החדש של האבלנשז. הוא מגניב לאללה ולגמרי שווה להקדיש לו שעה לפחות. אין פה שאלה בכלל. שאלה אחרת: מכירים את בוליון? בוליון הוא מפיק אנגלי שהפרויקט הראשון שלו הפגיש בין סימפולים מ-Pet Sounds של הביץ' בויז להיפ הופ של ג'יי דילה. האלבום הכיל 13 קטעים פסיכדליים שנעו בין היפ הופ לאלקטרוניקה רקידה בשילוב מבריק. אחרי ההצלחה של הפרויקט הוא הספיק להוציא עוד כמה קטעים מעולים שמתכתבים עם דילה והביץ' בויז. אני מזכיר את הפרויקט הזה גם כהמלצה וגם כנקודת התייחסות נוחה. כמה אלבומים עמוסי סימפולים של פסיכדליה סיקסטיזית אתם מכירים (טוב, יש כמה)?

בדומה לפרויקט של בוליון, Wildflower עמוס בהרמוניות קוליות שנחתכו מאלבומים שיצאו בשנות השישים, ביניהם הרבה ביטלס וקאברים לביטלס, מולבשים על מקצבי היפ הופ ואלקטרוניקה רקידה. אני מקשיב ל-Sunshine וישר מדמיין את ג'יי דילה חותך את הסימפול המוביל בצורה דומה (ומפיק את הכל אחרת לגמרי). אבל עם כל הכבוד לבוליון, הוא לא הצליח או ניסה בכלל ליצור יצירה המשכית אחת, כלומר אלבום. כמו הרבה ביטמייקרים בוליון חתך והדביק את הקטעים עצמם, אבל השאיר קשר גס וכמעט מינימלי בין חלקי האלבום (ולמען האמת גם כמה מעברים מבריקים). האבלנשז הם לא ההרכב המוזיקלי היחיד שהמוזיקה שלו נוגעת באלמנטים פסיכדליים, אבל הדרך שבה הקטעים שבאלבומים שלהם מתחברים היא לגמרי פרשנות מוזיקלית ייחודית למושג "טריפ".

ההישג הכביר הזה של יצירת קולאז' פסיכדלי /טריפ מוזיקלי עלול להיות גם עקב אכילס של האלבום הזה. הסינגל הראשון, פרנקי סינטרה, בלתי נסבל בעיניי. אפילו לא טרחתי לשמוע את האחרים שיצאו אחריו. זה לא מנע ממני לתת צ'אנס לאלבום המלא, אבל ברור לי שאחרים ינהגו אחרת. רצף המידע היום כל כך אגרסיבי שיש פחות ופחות צ'אנסים, שלא לדבר על הסבלנות להתמסר להאזנה של אלבום מההתחלה עד הסוף, והרי כבר כתבתי פה על מותו של האלבום. יש סיכוי די גדול שמי שלא נדלק על הסינגלים פשוט לא יקשיב ל-Wildflower. וחבל.

16 שנים מפרידות בין האלבום הראשון לשני של האבלנשז, וזה כיף אדיר להסתכל על מה דומה ומה השתנה. רשימת האורחים המזערית באלבום הראשון מול מגילת הקרדיטים האינסופית של החדש (כולל הפתעות כמו קווין פארקר יקיר ישראל על תופים בקטע אחד). באלבום הראשון נהנינו מהראפ של סאיאן סופא קרו הצרפתים הנפלאים, והפעם יש לא פחות מארבעה קטעי ראפ של יקירי עכברי ההיפ הופ- אם אף דום, ביז מארק אי (בקטע אדיר ופסיכדלי על אכילה רועשת עם סימפולים מקאבר של מקהלת ילדים ל-Come Together) ושניים של דני בראון. בטח אפשר גם למתוח איזה קו סגנוני בין הדאנס ומשחקי האקולייזר של האבלנשז להאוס הצרפתי של תחילת המילניום, ולמקום של דאפט פאנק היום במרכז המיינסטרים.

ואולי היצירה המורכבת הזאת, שעשויה מכל כך הרבה עבודת ארכיון של תקליטים, רלוונטית מתמיד: מכירות התקליטים נמצאות בעלייה היסטרית כבר כמה שנים ברצף, ואיתם פריחה של בלוגרים אספנים ולייבלים שמתמחים בהוצאות מחודשות איזוטריות. יש משהו מדהים בהרכב ששומר על סגנון כל כך מזוהה בהפרש זמן כל כך גדול, ומצליח להיות יוצא דופן וייחודי, אבל בכל נקודת זמן בהקשר שונה לגמרי. להבדיל, למשל, מדי ג'יי שאדוו שמתעקש להתרחק כמה שיותר מאלבומו הראשון ועמוס הסימפולים, והוציא שבוע לפני האבלנשז אלבום די מינימליסטי ומשעמם (לפחות בהאזנות ראשונות לא עורר כלום או עשה חשק לחזור אליו). בקיצור, כיף שחזרתם, אבלנשז.

הילד הבלתי אפשרי שדיכא אותי

עולם ההיפ הופ כל כך רחב שאפשר למלא מכונית בחובבי היפ הופ מושבעים שבקושי יסכימו על קלאסיקה אחת בפה מלא. כל אחד נמשך למשהו אחר וקשה לי בכלל להתחיל להסביר מה אני אוהב בהיפ הופ (מתוחכם? אגרסיבי? רגיש? לא תמיד). אז כחלק מקטגוריה/ מדור חדש בבלוג ("מבוא להיפ הופ שנותן השראה"), אני אתמקד כל פעם ביצירות ספציפיות שלדעתי מעידות על המקומות היצירתיים והמתוחכמים שקיימים בהיפ הופ. לסמן את הנקודות האיכותיות יותר בז'אנר/ תרבות הזאת לדעתי, לחגוג אותן ולחפור עליהן.

הפעם אלה יהיו 3 קטעים מהאלבום האחרון של איסופ רוק שיצא באפריל, "The impossible kid". למרות שאלה קטעים שאני מאוד מתחבר אליהם מוזיקלית, אתמקד בעיקר בטקסט. אני לא כתב ספרות ושירה ואין לי כוונה לנתח את השירים הללו באופן יסודי או "נכון". אני מתמקד בעיקר במה שתופס אותי ונותן לי השראה ומשתדל להסביר למה. בקצרה, איסופ רוק הוא ראפר אלטרנטיבי שחגג 40 בתחילת יוני. התהילה הויראלית שלו הגיעה כשפורסמה אינפוגרפיקה פופולארית שבוחנת למי יש את אוצר המילים הכי גדול בהיפ הופ, ואיסופ לקח שם בגדול את כל הקופה. לחובבי היפ הופ אלטרנטיבי היו שלל הזדמנויות להכיר אותו עוד מסוף שנות ה-90, והייתי רוצה לקוות שהאלבום החדש שהוציא השנה יתן הזדמנות לא רעה לאחרים להצטרף.

1.טבעות

"Used to draw
Hard to admit that i used to draw"

 זו דרך די מוזרה להתחיל ראפ. כשראפרים מביטים אחורה ונזכרים בהרגלים שלהם מפעם זה בד"כ כקונטרה להצלחה ולעושר הנוכחי שלהם (כמו למשל אצל ביגי) או כקונטרה לקשר שנחלש או התחזק (רומנטי או ביחס לעולם הראפ או שניהם, כמו אצל קומון). כשמדובר בסינגל הראשון, לפני שהאלבום בכלל יצא, זה עוד יותר מוזר. מאוד לא "נחשו מי חזר" או "נחשו מי עדיין כאן".

אז הדבר הראשון שיש לאיסופ רוק לומר אחרי 4 שנות שתיקה זה שפעם הוא היה מצייר הרבה. ככל שהשיר מתפתח איסופ מתאר כמה הציור היה מרכיב מרכזי באישיות שלו, ועל החרטה שלו על הבחירה במשהו אחר (ראפ). זה עובד גם ברמה הרגשית כי זה אמין וכתוב טוב, מספר סיפור ומתעכב על תיאורים מפורטים שנותנים נפח. זה עובד גם ברמה ההצהרתית אמנותית- הוא משתמש בראפ כדי להביע חרטה על המשקל שהוא נתן לראפ בחיים שלו. קצת כמו לעשות גרפיטי מושקע שאומר "אולי היה עדיף שלא הייתי יוצא בכלל מהבית". בהמשך הוא מתמודד עם היכולות והכישורים שהזניח, שוב, ביחס הפוך לחלוטין מהמקובל בראפ.

I left some years a deer in the light"
I left some will to spirit away
I let my fears materialize
I let my skills deteriorate
"Haunted by the thought of what I should have been continuing

אני חייב להודות שלא לגמרי הבנתי את הפזמון של השיר הזה לעומק. מודה שפספסתי את הכוונה במילה "טבעות" שהיא גם שם השיר. האסוציאציה שלי היתה טבעות פיזיות שכמות גדולה שלהן מעידה על מעמד גבוה, בין אם אלה טבעות זהב של בלינג בלינג או טבעות אליפות כמו באן.בי.איי, ומי שסופר אותן בעצם מוודא שיצא בשלל גדול. באתר המדהים "ג'יניוס" מציעים פירוש אחר, מקביל לטבעות שסופרים כשכורתים עץ, כדי לבדוק מה הגיל שלו, אבל עדיין לא הבנתי של מי ומה בדיוק האינטרס להבין מה הגיל של איסופ. אולי כדי להדגיש שהוא הזדקן ומאוד רחוק מימי הציורים שלו?

Shapes falling out of the fringe"
All heart, though we would've made cowardly kings
They will chop you down just to count your rings
"Just to count your rings, just to count your rings

2.כריך דם

השיר שהכי מרגש אותי באלבום הוא Blood Sandwich שמתאר שתי אנקדוטות על שני האחים שלו. שני הסיפורים יחסית טריוויאליים וקל מאוד להתחבר אליהם, למרות שהם מתוארים בלשון מפותלת: סבתא שעושה בושות במשחק בייסבול של האח הקטן והאח הגדול שמגלה ניצנים של מרדנות מוזיקלית (כושלת) בהורים בגיל 16. הפזמון/ הוק מזכיר שאיסופ אוהב את האחים שלו גם אם לא תמיד יוצא לשמור על קשר כמו שרוצים, וליתר בטחון למקרה של "מים עכורים" ביניהם בעתיד- חשוב לו לתת להם כבוד בשיר אחד לפחות.

ברור לי שההתרגשות שלי מהשיר היא סובייקטיבית לחלוטין. ההזדהות שלי היא מיידית- גם אני צפיתי מהיציע באחי הקטן משחק (כדורגל) בליווי המשפחה, וכמובן זוכר מרד נעורים של אחי הגדול. אבל יותר מזה- אני מנסה ליצור מוזיקה שאומרת משהו, אבל מרגיש שחלק מהדברים החשובים ביותר לא נאמרים כי אני מפחד שהם קלישאתיים מדי. איסופ מתמודד עם המלכודת הזאת במיומנות של מספר סיפורים מיומן, בעיקר באמצעות איפיונים מפורטים של הדמויות והסביבה שלהם, תוך כדי שזירה של אינספור מטאפורות וניימדרופינג. האנקדוטות האישיות האלה הן בסופו של דבר לא באמת מסעירות, אבל הן מובילות להכרזה של איסופ שהקשר בין האחים חשוב לו (וכמה חשוב לו "לתת אחד בשביל האחים") ושהם אחלה חבר'ה, משאיר למאזינים להבין לבד שהם כנראה לא מתראים מספיק. יש מעין רגש עצור שבד"כ מנוצל הרבה בסרטי ברומאנס מבית ג'אד אפטאו, רק קצת יותר מתוחכם, ואני חושב שזו פעם ראשונה שאני נתקל בזה במוזיקה.

3.צא מהאוטו

Oh what a world"
Any hack is a myth, any dap is a joke
Any map is a trick, any graph is a hoax
Ease on down
I'm burning up, I'm bleeding out
Knowing ain't half the battle
That's a bullshit quip written by some asshole
You can own what you are
And still sit around stoned in your car
Not doing shit, halfway to nil
Cranky and waiting for a boss key and hat full of bills
"Get out the car, Aes

פה איסופ מזכיר לי קצת את אמינם ואת לואי סי קיי. הנה שלושה גברים לבנים בעשור החמישי לחייהם שבזים לעצמם בפומבי בפלטפורמה בידורית יחסית באמצעות שנינות ושפה קולחת. כמו אמינם (והרבה ראפרים אחרים) גם איסופ נזכר בחבר ראפר שמת ובדכאון שנאלץ להתמודד איתו, וכמו לואי גם איסופ נכנס לרזולוציות עמוקות של ייאוש ותיעוב עצמי שמזמינות תגובה מבולבלת שכוללת אמפתיה והשתאות. כי הכל חרא ואי אפשר לסמוך על כלום בעולם הזה, וכל מיני שטויות שאומרים לך כדי להרגיש טוב (כמו "זה שאתה יודע את זה זה כבר חצי מהדרך") זה שטויות. אתה יכול להיות לגמרי מפוקס לגבי מה שאתה יכול לעשות ומה שאתה שווה אבל לבזבז את הזמן מסטול באוטו, מחכה לאיזה קסם ("מפתח בוס", כמו במשחקי מחשב) שיציל אותך. פשוט צא מהאוטו כבר, אייס (ופה כבר ברור שהוא מדבר לעצמו). דרך קצת אגרסיבית ומדכאת לנסות לעודד את עצמו, בדומה ללואי.

aesop

מה בכל זה נתן לי השראה:

העומק והעומס המילולי. יש המון ראפרים שיודעים לספר סיפור, וכאלה שמתמודדים עם דיכאון באופן כנה ומרגש, או לדחוס כל כך הרבה מילים במשפט. בשירים האלה אני מרגיש שאיסופ חונך רמה חדשה, כזו שמשאירה למאזין ההדיוט קווים כלליים להאחז בהם בכל שיר, אבל משאירה לו מספיק איזורים לא מפוענחים שאפשר וכדאי לחזור אליהם. הוא מצליח לעשות את זה תוך כדי שמירה על פלואו (זרם ראפ) מאוד קצבי ככה שהשירים עובדים גם אם לא מנסים להבין בכלל את הטקסט. ראפ לא חייב להיות ברור בהאזנה הראשונה וגם לא העשירית, והוא יכול להיות עמוק כמו כל אמנות אחרת, לרגש ולגרום למאזין להזיז את הראש גם כשהתוכן שלו נוגע בתרחישים יומיומיים, חרדות קיומיות והתמודדות עם חרטות גורליות.

בכל מקרה אם עשיתי לכם חשק להקשיב לאלבום, אפשר לעשות את זה כאן. את כל הטקסטים (עם פרשנויות מאירות עיניים) אפשר לקרוא כאן. כדאי גם לבדוק את סדרת הרשת הקצרה והמעניינת שיצר לקידום האלבום (ומתאר בצורה מוצלחת את הרקע המעניין להקלטות), כאן. בנוסף, אם בא לכם להמשיך לקרוא על היפ הופ שנותן השראה, ערכתי קלות 3 פוסטים ישנים שמתאימים לקטגוריה.

2015- סיכום שנה סופר סובייקטיבי

2015 Not critical top 10

שירי השנה, בסדר יורד (זה ארוך, עדיף להתחיל עם הדברים החשובים):

1.Prefuse 73 – 140 Jabs Interlude, feat. Milo and Busdriver
זאת היתה שנה מורכבת, והשיר הזה צץ ברגע מושלם. בלי להכנס לפרטים מיותרים, אני בקלות יכול לקרוא להאזנות הראשונות "רגע רוחני בלתי נשכח" שכלל תגובות פיזיות בלתי נשלטות. כן, היו דמעות. עד כדי כך. מבחינתי, השיר הזה הוא תזכורת לפסגות שהיפ הופ צריך לשאוף אליהן. דיאלוג מושלם בין המוזיקה לראפרים, איזון מבריק בין אגרסיביות לעדינות, עוצמות אדירות של רגש שעובר מול מוזיקה אלקטרונית מינימליסטית (יחסית) והרבה מלל משובח שקשה לקלוט בשלמותו (כן, גם אחרי עשרות האזנות). מאסטרפיס שלצערי מעטים מדי שותפים להתלהבות ממנו.

פרפיוז 73 מאוד השפיע עלי. אפשר לקרוא על זה בהרחבה כשבחרתי בו למוזיקאי העשור הקודם של הבלוג. עבר הרבה מאוד זמן מאז שהוציא את היצירה המטלטלת האחרונה שלו ועד הקיץ האחרון. כשניגשתי לאלבום כבר הייתי במוד אוטומטי, סקרן אבל זהיר. מתעניין אבל מנמיך ציפיות. האלבום יצא כחלק מטרילוגיה שהכילה את האלבום ושני מיני אלבומים עם עטיפות מתחברות. במפתיע (ובשונה ממיני האלבום שקדם לו), האלבום לא רע בכלל. לא ממש מגרד את המאסטרפיסים ששיחרר מזמן, אבל לגמרי מעיד על חזרה לעניינים.

הפתיחה חיברה בעידנות היפ הופ אלקטרוני מינימליסטי עם שברי צלילים מלודיים, כמו שהוא יודע, שומר על עניין עד האמצע. אם קניתם את התקליט ושמתם ישר את צד B, הייתם שומעים את Infrared, קטע פופ בלוגים אלטרנטיבי ("אינדי"?) לא רע בכלל, ואחריו Jacinto Lyric Range, שמזכיר את ימי האמביינט הטובים של אוטכרה ואפקס טווין. אחריו היה מגיע שיר השנה הלא קריטי, שקיבל את שמו מהשורה הבאה:

"Take 140 powerful jabs to the cheekbone/
Convert that sensation into a moderately weak poem"

2. Kendrick Lamar – Mortal Man
זה היה השיר הראשון ששמעתי מהאלבום (תודות לראנדום באייפוד), ונתן לי סטירה שהעלתה לי את הציפיות לשמיים. לצערי שאר האלבום לא ריגש אותי באופן דומה (בשונה מרוב העולם, מסתבר), אבל השיר הזה לגמרי עומד בפני עצמו. יש מה לומר על ההפקה המושקעת והחכמה, אבל הרבה יותר מה לומר על התוכן. בבסיס שלו, השיר עוסק בשאיפות של למאר כאדם ויוצר (ללכת בעקבות נלסון מנדלה) והציפיות שלו מהקהל (להמשיך לתמוך בו גם כשיהיה בברוך, when shit hits the fan, כמו אחת המנטרות בשיר).

למאר חוזר על המנטרה הזאת ועל מנטרה על הרוח של מנדלה, ולא מתבלבל כשהוא שואל: "אתה מאמין בי? אתה מרמה אותי? אני יכול לאכזב אותך בקלות, הלב שלך במקום הנכון?", שאלות שהוא מטיח ישירות במאזין. הוא דורש מהקהל שלו נאמנות שבשלב מסויים מרגישה מוגזמת- הוא רוצה שנאהב אותו כמו שאוהבים את נלסון מנדלה. בבית השלישי הוא כבר מטיל ספק בהכל ("משפחה, חברים, מעריצים, חתולים, כלבים, עצים, צמחים…"), ומסיים בניימדרופינג מצמרר של אייקונים שהתנקשו בהם או שהשפילו אותם, ממשה ועד למייקל ג'קסון.

למרות הטון הגבוה של הדברים קל מאוד להזדהות איתם. מספיק להיות אמן שעובר פאזות סגנוניות או גלים שונים של הייפ, או סתם מישהו שכותב בפייסבוק ולא לגמרי בטוח מי אלה כל האנשים האלה שבאים איתו במגע וחושף את עצמו מולם. זה רגע נדיר במוזיקה הפופולארית כששיר מוצלח מכיל כזה תוכן עמוק. בסוף השיר (והאלבום) אפשר לשמוע אותו משוחח עם הראפר האיקוני טופאק שאקור (אחד ממקורות ההשפעה הגדולים על למאר) במחוות קאט אנד פייסט חכמה, וקשה שלא לחשוב שבכך הוא מראה איך מוקירים תודה לאלילים.

3. Petite Meller – Baby Love
קשה לי להזכר מתי בפעם האחרונה כל כך אהבתי שיר פופ. זה מצחיק (ומדהים) שזה לא סתם שיר פופ מעולה, זה שיר ישראלי. כאילו, שיר ששרה בחורה ישראלית, כזאת שלפני שהיא חתמה על חוזה ב(פאקינג) איילנד גרה בפלורנטין או משהו כזה. צירוף מקרים נדיר ביותר מבחינתי. כמה שירי פופ ישראלים מהשנים האחרונות אני בכלל אוהב? כאילו, כאלה שאני אשכרה מזיז את הראש בקצב שלהם, חצי רוקד כשאני שומע אותם באזניות? וכמה בכלל (אני טיפוס די קשוח ואפל, חכו שתראו את שאר הרשימה)? בקיצור, שאפו ותודה.

יש לי פינה חמה לדאנס-פופ מהניינטיז, ומהלכי הקלידים וסולו הסקסופון שבשיר מרגישים לי כאילו הם לקוחים מאותה תקופה. זה אולי המקום להזכיר את "אורבן קוקי קולקטיב" האנגלים שיצרו כמה להיטים קלילים וכיפים באמצע שנות התשעים (ואפילו הגיעו לאילת עם איסט 17 ב94 אם אני לא טועה). סולנית הלהקה דניס שרלמן מתה באוקטובר השנה, ואפשר לקשור איזה קישור מאולץ ולהגיד שהשיר הזה ממשיך את דרכה.

4. Open Mic Eagle – Ziggy Starfish
זה אולי המקום להזכיר שהרשימה הזאת ברובה שרירותית, וביום אחר סדר השירים היה יכול להיות שונה. לא בהרבה אבל עדיין. בכל מקרה, השנה נפלתי על כמה פודקאסטים ומיקסטייפים לטעמי, רובם התעסקו בהיפ הופ אלטרנטיבי משובח וחצי אלמוני (דבר שמאוד בא לידי ביטוי ברשימה הזאת). הדבר היחיד שאני יודע על אופן מייק איגל זה שהשם שלו נשמע כמו Open my kigel. קשה לי למצוא דברים שאני אוהב בהיפ הופ העדכני, שמשתמש באותן מכונות תופים ובערך באותו סאונד של קלידים. אני אפילו לא יודע איך בדיוק קוראים לז'אנר הזה. בכל מקרה, אולי "זיגי סטארפיש" נופל לקטגוריה הזאת ואולי לא. לי זה מרגיש כמו חוויה מתקנת (ואפילו עם טקסט לא רע, על תחושת חייזרות וחרדה באירועים חברתיים).

5. Quelle Chris – I Asked God
איזה שיר מעולה. תודה לך קלה כריס (אין לי מושג מי זה). טקסט מצוין שמתחבר באופן טבעי לביט מונוטוני שמצליח לא לשעמם. בהאזנות ראשונות היה לי קשה להבין מה בדיוק קורה, חוץ מזה שכריס מדבר עם אלוהים ושואל אותו מה משמעות החיים, ואלוהים עונה לו שאין לו מושג. כריס מתפלא:"מה, אתה לא אלוהים?", ואלוהים שואל בחזרה: "Ain't you gods too?".
בקריאה מדוקדקת של הטקסט זה סיפור פשוט על בחור בדכאון, שקולט שהוא בורא את המציאות שלו, ושהוא פשוט צריך להודות על כל מה שיש לו, ולהמשיך ליצור (האם זה מפתיע שזה השיר השלישי בחמשת הגדולים שעוסק בצורה כזו או אחרת ביצירה?). זה פשוט מסופר ומוגש בצורה כל כך טובה שקל להסחף אחרי הפלואו והמוזיקה ולא לשים לב למה שבאמת נאמר שם (בעיה מוכרת אצלי) אבל עדיין להרגיש מתוחכמים.

6. Oddisee – Worse Before Better, feat. Tranqill
קטע מעולה, שיא המסיבה בתקלוט שלי בסירה (ירושלים) השנה. אודיסי הוציא אלבום מגניב, שהגדלתי לשבח וטענתי שאם אנדרה 3000 מאאוטקאסט היה מוציא את אותו, אף אחד לא היה מאוכזב. מוזר שאלבום היפ הופ מהודק כמו  The Good Fight עבר מתחת לראדר. אודיסי הוא ראפר לא רע שגם הפיק את כל האלבום.
לא ברור איך That's Love לא הפך ללהיט ענק. כשיש כזה שיר ביד צריך לקחת הלוואה ולדחוף אותו. זה לגמרי אלבום עם סינגלים מנצחים שהיה יכול לצעוד בבילבורד בגאווה, ועדיין להגיע גבוה במצעדים הזויים וזניחים כמו זה.

7.  Diamond District – These Bammas (Oh No Remix)
אחד הפודקאסטים האהובים עלי מוקלט ע"י חבר'ה אנגלים עם חנות אורבנית בשם Defect. לפודקאסט שלהם קוראים Echo Base, ומנגנים בו היפ הופ חדש שברובו נשמע על זמני, כלומר לא טרנדי בהכרח, כשבאופן קבוע אני לא מכיר את רוב השמות בו. בלי יותר מדי מיקסים אבל עם הרבה תשומת לב- הם לגמרי פודקאסט השנה שלי. את התכנית הראשונה שלהם ל2015 הם פתחו עם הקטע הזה, ואלוהים, איזו פתיחה מרהיבה זאת.

אחת הטכניקות הבסיסיות בהיפ הופ (אולי הבסיס לז'אנר), היא מניפולציה על שיר באמצעות שני עותקים זהים, שההפרש ביניהם יוצר לופ. השימוש בפטיפונים מאפשר אין סוף אפשרויות וגרובים באמצעות סקראצ'ינג ומעבר בין התקליטים. כמעט כל פרק של Echo Base מתחיל בלהטוט כזה, וזה כל כך טוב שאני מעדיף לשמוע את זה מהמיקסלאוד שלהם מאשר ביוטיוב.

אגב, הראשון שגרם לי להתאהב בטכניקת התקליטים הכפולים בהיפ הופ היה די ג'יי פרמייר, ואותו אנחנו פוגשים עכשיו:

8. Dr Dre – Animals, feat. Anderson .Paak
יש משהו דפוק בקרדיטים של שירים. נגיד השיר הזה. זה התחיל מעבודה של המפיק האגדי די ג'יי פרמייר עם מפיק רוסי בשם BMB Spacekid. אם אף דום (האגדי) היה אמור לעשות ראפ על הביט אבל ביטל עקב ניתוח (שיהיה בריא, אבל זה גם היה התירוץ שלו כשביטל את ההופעה שלו בארץ). הראפר הצעיר והעולה אנדרסון פאאק החליף אותו. יצא אחלה קטע.

פאאק פגש את ד"ר דרה בלי שום קשר, והמנהל שלו סיפר לדרה שהוא עבד על איזה קטע עם די ג'יי פרמייר. דרה ביקש לשמוע, הקשיב, התלהב ואמר שהוא רוצה לקחת בזה חלק. פרמייר הגיע לעבוד עם דרה על השיר מחדש (במה שנחשב בצדק למפגש פסגה של שניים מהמפיקים החשובים בחוף המערבי והמזרחי). מאוחר יותר דרה הוסיף ראפ משלו (שכתב לו קינג מז), והשיר יצא באלבום המדובר של דוקטור דרה שיצא השנה, 16 שנה אחרי הקודם שלו.
וזה יצא טוב, אני מודה, למרות שאני לא מהמעריצים הגדולים של הדוקטור. אבל רבאק, לקרוא לזה שיר של דוקטור דרה? מה הוא, כוכב פופ שמלבישים אותו? אבל ככה זה. השיר הוא "אנימלז" של "דוקטור דרה", והמחמירים מוסיפים "עם אנדרסון פאאק". וזאת למרות שלולא הפגישה בין דרה לפאאק הקטע היה יוצא בלי דרה והיה נשמע די דומה (אבל עם קרדיט שונה לגמרי).
זה קטע. בלינק הזה תוכלו לשמוע גם את הדמו המקורי של השיר (בלי דרה) וגם את הרשמית (עם דרה), ותחליטו בעצמכם.

9. The 1978ers – Without a Clue
האמת? אין לי שום דבר מיוחד להגיד על הקטע הזה. לקוח מאלבום לא ממש מעניין, פשוט קטע טוב. ראפ זורם על גבי ביט חתוך ומוצלח. אחלה קטע שאני מאוד אוהב.

10. Bobby Raps & Corbin – Welcome to the Hell Zone
סוגר את עשרת הגדולים. אפל וקודר, עדכני ומוזר, מינימליסטי. אהבתי.

ראויים לציון

באופן מפתיע, הרשימה הזאת מכילה לא מעט קטעים מאלבומים שיצאו בדצמבר 2014 (ואחד מנובמבר). באופן מסורתי סיכומי השנה מתפרסמים כבר בדצמבר, ככה שלהוציא אלבום בסוף השנה זה בעייתי מכמה בחינות: גם מפספסים את המצעד השנתי (או מסתכנים בלהשכח במצעד השנתי הבא); גם יש פחות מקום במגזינים עצמם להתייחס לאלבום, שהרי רוב הפוקוס הוא על סיכומים; וגם יש סיכוי לא רע שהתקשורת תפספס את זה, כי הרי עסוקים בסיכומים.
באופן מקרי, ארבעת הקטעים שרציתי לציין למרות שלא נכנסו ל"עשרת הגדולים" יצאו גם הם בדצמבר (חוץ מאחד שיצא בסוף נובמבר).

ראס קאס הוא ראפר אינטילגנט ואגרסיבי, והחיבור שלו עם אפולו בראון הוליד אלבום לא אחיד אבל ראוי לאזכור. ממליץ מאוד לבדוק את H2o המונוטוני והסוחף, Deliver Us From Evil שכולל פתיחה חריפה והתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ו Too Much of a Good Thing הנעים (יחסית. עוסק ביחסים עם חשפנית). תכלס אין באמת סיבה למה אחד השירים האלה לא בעשרת הגדולים.

עוד חיבור חד פעמי מעניין בין מפיק היפ הופ וראפר אנדרגאונד הוא "פריים"- די ג'יי פרמייר (האגדי) ורויס דה59. הטוויסט- כל ההפקות מכילות אלמנטים מעבודות של המפיק העולה והמעושן אדריאן יאנג. הלהיט של האלבום מבחינתי הוא Wishin, שמארח את קומון. זה לא רק קטע מצוין, זה גם אחלה שיר לרכיבה על אופניים. עוד קטע טוב שיצא וראוי לאזכור הוא הקטע הבא, שבאמת אין לי שום מידע עליו (מי אלה Wontu? אין לי מושג) מלבד המלצה. כאילו, קטע חמוד, לא צריך להשתגע, אבל יאללה.

גם סמשינג פמפקינס, כלומר בילי קורגן וכמה נגנים שכירים, הוציאו השנה אלבום. בילי קורגן הוא כותב שירים גדול בעיניי וכמובן יקיר הבלוג, אבל נראה שהקאבמק שלו מתאפיין יותר מדי בלזכות בחזרה בכבוד שמגיע לו. הניסיון השקוף להוציא סינגל שיכבוש את המבקרים הוליד את האלבום הכי קצר של הפמפקינס- רק 9 שירים, ואף אחד לא מגיע לארבע וחצי דקות. זה לא אלבום טוב, אני גם לא אוהב את הסאונד שלו, אבל יש בו שני שירים שמזכירים לי שטוב שבילי עדיין כאן. אלה טיבריוס הפותח וOne and All. אם אתם לא אוהבים את הפמפקינס אין לכם מה לבדוק פה, אבל אם אתם מאוכזבים מהם אולי שווה לתת צ'אנס.

סוף דבר/ הבהרה

מביך כמה הרשימה הזאת סובייקטיבית, גם ביחס לכל צרכן מוזיקה אבל גם ביחס לעצמה. יצאו השנה לא מעט דברים שאני מתכוון להאזין להם בתשומת לב, ודי בטוח שהרבה מהם אני אוהב. קודם כל החדש של ג'ואנה ניוסם, שאני חושש לגשת אליו כי לא אהבתי את הסינגל הראשון ששיחררה. את ביירות החדש שמעתי בחצי אוזן מהחדר של נטע וגם אותו אני דוחה לבינתיים. XA Cute הם הרכב אלקטרוני גרמני של חברים שאני מכיר כבר תקופה ועוקב אחרי התהליך שלהם. כבר יותר משנה שהם משתפים פעולה עם גוביבוש, ישראלי שעבר לגור בברלין (ומפיק מצוין ששווה לבדוק כשהוא חוזר לביקורים. ההופעה שלו בקיץ בחזית הירושלמית היתה מעולה). החיבור הזה הזניק את ההרכב והאלבום שלהם שיצא ממש עכשיו אמור להיות מצוין. אני ממש בקרוב אקשיב לו. אזכיר גם את די ג'יי אולי טיבה מהרבלייזר שהוציא אלבום בכורה מסקרן ואת טיים אימפלה שסתם לא יצא לי לשבת ולהקשיב להם.

הופעות השנה? באמת? זה מעניין מישהו? לא, נראה לי סיימנו פה. תודה שאשכרה קראתם את כל זה. מקווה שיצאתם מזה עם מוזיקה לטעמכם.

אגב, בגלל שלחלק מהשירים פה אין לינקים נוחים להאזנה אז העליתי את השירים ברצף למיקסקלאוד. לא כמו הסדר של הקריאה פה, אלא כמו מצעד אמיתי- מהעשירי לראשון. זה פשוט נשמע יותר טוב ככה, מה אני אעשה.

כשהאלבום היה המלך

השבוע ראיתי את הסרט "כשהאלבום שלט בעולם", שהופק ע"י בי.בי.סי4 (לצפייה חינם פה). בקצרה, הסרט מתאר את התקופה שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השבעים כשיא יצירתי מבחינת המוזיקה המוקלטת. הוא מותח קו מהרגע שבו התקליט הפסיק להיות פורמט שמשמש בעיקר מוזיקה קלאסית, פסקולים או אוספי סינגלים והפך לפורמט שמאפשר ומעודד יצירתיות. הסרט נחתם בכניסת אלבומי ההופעה החיה, הקלטות (טייפים וווקמנים) וכמובן אם.טי.וי והוידיאו שהרג את כוכב הרדיו.

when albums ruled the מworld_673x379

על קו הזמן הזה, שבין אמצע שנות השישים לתחילת השבעים, מגלים שכמעט בכל ז'אנר מוזיקלי חוו שיאים של יצירתיות שתוגמלה בתקציבים נדיבים של חברות התקליטים, מה שככל הנראה הופך
את התקופה לכזו שלא יכולה לחזור. זה כמובן מעניין כשלעצמו ושווה צפייה, אבל בעיקר חידד אצלי את ההבנה שמוזיקה פופולארית הולכת יד ביד עם התפתחות הטכנולוגיה הפופולארית. שיחקתי קצת עם המסקנה הזאת וזה מהר מאוד הביא אותי ל…

סקירה היסטורית קצרה ושרירותית

אז ב"התחלה" המוזיקה הפופולארית נשענה על הרדיו ותקליטוני 7 אינץ', ובהתאם עוצבה לפי מגבלה של בערך 3 דקות לשיר. המהפכה שתקליטי 12 אינץ' חוללו באמצע שנות השישים היתה עצומה: לפני הכל- מגבלת הזמן נמתחה למעל ל-20 דקות רצופות של מוזיקה. שירים יכלו להמשך 5 דקות, 7 דקות או אפילו צד שלם. גם האפשרות לקבץ מספר שירים היתה מהפכנית, ויצרה אינספור אפשרויות קונספטואליות חדשות. השיר לא נמדד רק בפני עצמו, אלא גם ביחס לשירים שהיו לפניו ואחריו. התקליט שינה את חוויית ההאזנה, שהתארכה והכילה יותר ויותר (מבחינה קונספטואלית וגם מבחינה פיזית- עטיפה, דימויים וטקסטים נלווים).

1sony-walkman-ad-1981בשנות השמונים הקלטת, הטייפ והווקמן אפשרו למאזין לקחת את המוזיקה איתו מחוץ לבית, וגם אפשרו לו לערוך בעצמו את המיקס- הרצף והתוכן. הפורמט העצמאי/ פיראטי שיחרר מעט את האחיזה של חברות התקליטים הגדולות בתעשייה וגם במידה מסוימת ברא את ההיפ הופ (עם המיקסטייפ והבומבוקס). הוידיאו קליפ נתן למוזיקה מימד ויזואלי וסינמטי, ובעצם הפך את המוזיקה הפופולארית לפורמט/ חוויה שונה לחלוטין מבחינת הצרכן. הוא כבר לא רק מאזין לאלבום, אלא חווה את המוצר גם בהקשר של הדימוי הויזואלי. האפקט היה כל כך חזק שהוא הוליד את האלבום הכי נמכר בכל הזמנים, "מותחן" של מייקל ג'קסון, שכמובן נשען על שלושה קליפים שהיו מהדברים הכי מגניבים שנראו על המסך עד לאותו רגע, וסחפו את כל העולם.

לקראת שנות התשעים, הפיכת הדיסק לפורמט השולט יצרה איזו מהפכה משלה (מגבלת הזמן הפכה שולית, הקומפקטיות והעמידות של הפורמט), אבל פחות משמעותית בעיניי, לפחות מבחינה יצירתית. בסוף שנות התשעים האינטרנט, תוכנות השיתוף, האייפודים והרינגטונים החזירו את החשק של הצרכן למוזיקה קצרה וממוקדת. האחיזה של חברות התקליטים הגדולות התרופפה כמעט לחלוטין, בטח בגלל האפשרויות הפיראטיות, אבל גם בגלל דרכי ההפצה העצמאיות המופלאות שנוצרו, והקשר הישיר של היוצר והמפיץ העצמאי עם הצרכן.

יו טיוב, ממים והפרעות הקשב המודרניות גרמו למוזיקה הפופולארית להיות אפילו יותר קליטה ונשענת על מימד ויזואלי (נגיד במקרה של "גנגנם סטייל") או קצרה וקשורה לחוויה הומוריסטית (נגיד, "הארלם שייק"). אם אני ממשיך עם השרירותיות, אז אפשר להגיד שהיום הצרכן מתקשה להכיל חוויה ארוכה ומעדיף הרבה חוויות קצרות: לקבל מהכוכב שלו קצת באינסטגרם, קצת בטוויטר, קצת בבאזפיד, קצת בגיפים. את הקליפ הוא יראה באוטובוס לסירוגין. כן, טוב. אולי פה הגזמתי קצת.

מותו של האלבום

כבר כתבתי ואפילו הרצאתי על מה שאני מכנה "מותו של האלבום", שזו בעצם האפשרות ליצור מוזיקה כחוויה מורכבת בפורמט משולב ומשתנה. נתתי דוגמאות ליצירות מוזיקליות שהרחיבו את הגבולות המוכרים שהתבססו על מה שהטכנולוגיה אפשרה עד כה. מעניין לחזור אליהן דווקא דרך המסקנה שהגעתי אליה מהסרט- שהמוזיקה הפופולארית נשענת על התרבות הטכנולוגית הפופולארית. זה מעניין דווקא בגלל ש אף אחת מהיצירות שאני מזכיר לא הפכה לפופולארית במידה כזו שהשפיעה על סטנדרט חדש ורחב של יצירה:

אלבומי קונספט אינטראקטיביים כמו Let Us Play של קולדקאט מ-1997 (שאיפשר לצפות בוידואים לרוב הקטעים באלבום, לנגן אותם מחדש בתוכנה נלווה, להרכיב מחדש חלק מהוידואים או לחפור באינציקלופדיה עמוסת מידע ותוכן ויזואלי), ואלבומים שיצאו גם כאפליקציות. Machina של סמשינג פמפקינס, שכלל אתרי אינטרנט פיקטיביים בהתאם לנושא האלבום, והתערבות פעילה בפורומים שונים שניסו לפצח את הקונספט שלו (עליו נכתב בהרחבה בפוסט הראשון בבלוג). במקור האלבום היה אמור להיות כפול- דיסק אחד תיאר עלילות של להקה פיקטיבית (עם סדרת סרטוני אנימציה נלווית) והדיסק השני אמור היה להיות אלבום הופעה.

אפילו התנסיתי בעצמי ביצירה מוזיקלית שמבוססת על האפשרות להשתמש במוזיקה ממוקססת באתרים מסויימים כדי להמנע מבעיות זכויות יוצרים, על
אתרי שיתוף וידיאו ועל דפוס. הפרויקט, "רוכב אופניים" תיאר את רצף התודעה שלי ברכיבה על אופניים בתל אביב תוך כדי האזנה למוזיקה. לא היתה לי שום מגבלה ליצור קטעים באורך 8 עד עשר דקות, ומאוחר יותר להציע גם גרסאות חתוכות ומקוצרות. אז ברור שהאקפרימנט הנישתי שלי לא כוון מעולם לקהל הרחב, אבל אפילו היצירות המצליחות יחסית שזגזגו בין פורמטים, כמו ספר התווים של בק או אופרת האר-אן-בי המפלצתית של אר קלי, לא יצרו אימפקט שגרר יצירות מושפעות משמעותיות (אבל כן כמה פרודיות מבריקות).

אז אפשר להגיד שזו מין מסקנת המשך לפוסטים ההם. האפשרויות היצירתיות שעומדות כיום בפני אמנים שמתעסקים במוזיקה הן כמעט דמיוניות בכל מה שקשור לשילוב עם מדיות אחרות ויצירת חוויה מלאה ומורכבת. האם לקהל יש סבלנות לזה? האם זה בכלל קשור לדרך שבה הקהל צורך כיום תרבות או חי את החיים שלו? ואם האייפוד היה יוצא כבר בשנות השמונים- כמה שונה היתה המוזיקה היום?

באמת שאין לי מושג.

די ג'יי פרמייר, המקדש של ההיפ הופ, סרסור פרפרים ועשור לעידן

1. די ג'יי פרמייר הוא אחד ממפיקי ההיפ הופ האהובים עלי בכל הזמנים. יש לו חתימת סאונד ייחודית, הלופים שהוא משתמש בהם מבריקים גם מבחינת גרוב וגם מבחינת שימוש בדגימות, וכשהוא בשיאו ובשידוך עם הראפר הנכון- זה מדהים. בגלל זה אני כל כך נהנה מהמיקסטייפ הזה של אל איי ליקרס (LA Leakers), שבו אפשר לשמוע אותו מספר על כמה מההפקות שלו שאני הכי אוהב. זו האזנת חובה לכל מפיק שמתעסק עם סימפולים או עם היפ הופ, ושעה כיפית בשביל כל סקרן אחר שאוהב סיפורי "מאחורי הקלעים" ומוזיקה טובה. אפשר לשמוע שם על החיבור עם קומון ועל הפעם הראשונה ששמע את בילאל, על החיבור עם נאס ועל צירוף המקרים שהוליד את Nas Is Like, ועוד כל כך הרבה. תקשיבו. אפשר גם להוריד ולשמור. 

2. אחד השירים שלא הכרתי קודם ושמחתי להכיר במיקסטייפ הזה מופיע בשלב מאוד מוקדם. Higher Level של KRS-1. קיי.אר.אס.1 נחשב לאחד הראפרים החשובים בהיסטוריה, נוכח חשוב בכמה מהרגעים הקריטיים של הז'אנר, וראפר עם מודעות חברתית ופילוסופית גבוהה. קצרה היריעה מלפרט לאן לקחה אותו השליחות שלו כראפר חיובי שמתנגד לאלימות- תנועה שהקים נגד אלימות הפכה לתנועה ייצוגית של תרבות ההיפ הופ ("מקדש ההיפ-הופ"), שזכתה להכרה מהאומות המאוחדות במעמד של דת(!), זאת בנוסף לספר עב קרס שכתב בנושא, שמבחינתו אמור לשמש בעוד כ-100 שנה כתנ"ך של ההיפ הופ.

TEMPLE_OF_HIP_HOPוידיאו שיצר נוצרי מבוהל רק עושה שירות חיובי לרעיון המוזר הזה. כתרבות, היפ הופ מציע גישה שמאוד מוצאת חן בעיניי- היא מעודדת מקוריות אבל נמצאת כל הזמן בקשר עם העבר. כבר הקבלתי פה פעם בין היפ הופ לדת, והזכרתי את הספר שלו, אבל אז לא הכרתי את השיר הזה, בו אפשר לזהות את הזרעים הראשונים של הרעיונות הללו. ממליץ להאזין לשיר כולו כמה פעמים (ולפחות פעם אחת במיקסטייפ של LA Leakers), אבל כדי לתת איזו טעימה החלטתי לתרגם בחופשיות את הסוף של הבית הראשון:

"איפה האלוהים שלנו? האלוהים שמייצג אותנו/
האלוהים שנראה כמוני, האלוהים שאני יכול לסמוך עליו/
אלוהים של שלום ואהבה, לא של היסטריה המונית/
אני לא רוצה אלוהים שמברך על אמריקה/
לעולם לא אוכל להצביע לשטן/
תן לי לקחת אותך לשלב יותר גבוה"

3. מעניין מה KRS1 היה חושב על האלבום החדש של קנדריק למאר- To Pimp a Butterfly. הכוכב הנכון של הרגע בהיפ הופ הוציא אלבום חדש ובכל האתרים והמגזינים מסכימים שמדובר ביצירת מופת. חלק מציינים שהדדליין היה קצת לחוץ אז קשה להסביר בדיוק למה הוא כל כך מדהים וחשוב, ויכול להיות שהרבה מדורי מוזיקה- בהתאמה די לגיטימית לקהל- לא בנויים לביקורות על אלבומים חשובים בפרספקטיבה של יותר מכמה ימים. כמובן שיש יוצאים מן הכלל כמו פיצ'פורק או "הארץ" (שכתבו פעמיים!), שם אפשר כמעט להתכסות בכמות המלל הרלוונטי והמפורט ולהתכרבל איתו כמו שאני אוהב.

To Pimp a Butterfly

העטיפה המעולה של "לסרסר פרפר"

בכל אופן, אני לא כל כך אוהב את טופאק, מורו ורבו של למאר, ככה שהדיעה שלי על האלבום לא כל כך רלוונטית. הוא מספיק מעניין כדי לחזור אליו בעתיד, אבל פשוט נוטה לכיוונים סגנוניים שפחות מעניינים אותי (הרבה פזמונים, הפקה נקייה שמלאה נגיעות פ'אנקיות וג'אז חסרות אדג' מבחינת סאונד, נניח). למזלי אני לא צריך לכתוב עליו ביקורת, אבל אני כן יכול להגיד שאהבתי את הקטע האחרון (Mortal Man, לצערי אין לינקים זמינים), במיוחד טקסטואלית, ואת השימוש המרגש והמקורי בראיון ישן של טופאק בסיום שמשמש כדו שיח עמוק ופילוסופי של היוצר עם ההשראה שלו. אבל יותר מכל, אני שמח שאשכרה מתלהבים מאלבום היפ הופ מתוחכם. הפורמט של אלבום הרי גוסס לטובת הסינגלים, הטיונים והביטים, והנה יוצא אלבום. אתם יודעים- התחלה, אמצע וסוף, עם הרבה פאוזות תמוהות שמצריכות כמה האזנות כדי להשלים את כל חתיכות הפאזל. זה מספיק כדי להעריך יוצר צעיר, בטח בתעשייה של אלבומים שמרגישים כמו אוספים או מקבץ לא ברור של שירים.

4. אלבום שלא זכה לעשר אחוז מההייפ של "לסרסר פרפר", והוא אמנם קצר בהרבה אבל עמוק באותה מידה לפחות, הוא Beauty and the Beat של עידן (Edan), שיצא השבוע לפני עשר שנים. זה אחד האלבומים האהובים עלי בכל הזמנים, שמקל עלי מאוד כשאני מנסה לתאר את הטעם שלי בהפקה מלוכלכת ויצירתית. אני מאמין שKRS1 היה מזהה פה את המשחק המבריק של עידן בעבר-הווה ועתיד גם מבחינת המוזיקה וגם מבחינת הטקסט. הראפר עם השורשים הישראלים מסמפל את אריק איינשטיין בשיר האחרון, אבל לא שוכח לתת כבוד לאורך כל האלבום גם לחלוצים בתחומי הראפ, הפסיכדליה, האלקטרוניקה וההיפ הופ. תקשיבו לקנדריק למאר כי מדובר באירוע מעניין וחשוב בהיפ הופ שכדאי להיות מעודכנים לגביו, אבל זו הזדמנות מצוינת להזכיר- אל תפספסו את אלבום המופת של עידן, במידה והוא חמק מהרדאר שלכם. NME פרסמו כתבה (שאני מודה שעוד לא קראתי) שחוגגת את האירוע.

אופניים חשמליים- אנרכיזם במדינת עולם שלישי

אני שונא אופניים חשמליים. ממש.

אני שונא אותם קודם כל כי אני שמרן. כשאני רואה ילדים שועטים במהירות על אופניים בלי בכלל להזיז את הדוושות זה מעורר בי חלחלה. אני מרגיש כמו זקן ערירי שעצבני על הדור העצלן והמפונק שמקבל הכל על כפית של כסף, ואז אני שונא אותם עוד יותר, כי הם גורמים לי להרגיש זקן. תרוצו בפארק ותטפסו על עצים, רבאק, מה אתם יושבים קפואים על החרא הזה וטסים ממקום למקום? עוד פן של השנאה השמרנית לאופניים החשמליים היא לפי אתיקה מיושנת ופחד מהמכונה. יש משהו ברכיבה על אופניים שאמור להתבסס על סיבולת ויכולת ותו לא. זה כלי נקי ואלגנטי, והבטריות הענקיות מלכלכות אותו והופכות אותו לצעצוע חשמלי עצל ומגעיל. אופניים חשמליים הם ויתור במובן הזה. בריחה לפתרון הקל.

אבל דווקא הפתרון הקל והלא אלגנטי הזה מרתק, כי יש בו אלמנטים ברורים של אנרכיזם. יש בהם נקיטת צעדים אישית אל מול חוסר התפקוד הממשלתי. הערים והכבישים מתוכננים באופן מזעזע, התחבורה הציבורית לא מתפקדת והרכב הפרטי מסוכן ויקר? האופניים החשמליים הם הפתרון שמתגבש לו לאט לאט, ובאופן טבעי. הרי מה יעשה מי שנדחק אט אט מחוץ לאזור המגורים שלו בגלל המצב הכלכלי? יעבור למקום מעט מרוחק וזול יותר, ויפצה על המרחק באופניים חשמליים. זה כבר לא צעצוע של ילדים צפוניים מעצבנים או של הייטקיסטים חסרי טעם וסבלנות- זה כלי התחבורה של העם. וזה עצוב ומפחיד ומרתק.

עצוב- כי המדינה לא מתפקדת לאורך זמן והאזרחים נאלצים לאלתר פתרונות יצירתיים. זה מפחיד כי האילתור הזה הוא ייצרי, לא מאורגן ולא מחושב. מאוד ישראלי ו"לא פראיירי", וגובה נפגעים באופן קבוע ושוטף. הוא לגמרי מסוכן- לרוכבים ולסובבים אותם. אבל הוא מרתק כי הוא אנרכיסטי ונובע מצורך אמיתי שלא מקבל גיבוי ממי שאמור לענות לו- המדינה. האנרכיזם בא לידי ביטוי בעצם השימוש התכוף בכלי הרכב המצ'וקמק הזה ככלי רכב לגיטימי, וגם באופן השימוש שמזגזג בין הכביש למדרכה לשבילי האופניים. הכלי הזה מחוץ לחוק- הוא לא מתייחס לחוקי הכביש וגם לא לחוקים שבין אדם לסביבה שלו.

אז כן, אני שונא את האופניים החשמליים האלה, אבל נגעל ומפוחד ומוקסם מהם בו זמנית. אני מסתכל על השימוש בהם כעל מטאפורה- כח התנגדות אזרחי שבוחר באופציה הזולה והמשוכללת מתוך אמונה שהמערכת לא תשתנה בקרוב או בכלל. יאיר לפיד עם "הפוליטיקה החדשה" שלו, הניסיון הפוליטי המצומצם והכריזמה הקורצת הוא סוג של אפניים חשמליים? גם בנט, שהוא גרסה משוכללת של ביבי הוא סוג של כלי ממונע וממותג, אבל מהסוג שרק נראה ידידותי אבל מחביא מנוע מפלצתי שעלול להפוך אותו ואת הרוכב עליו בכל רגע. גם כחלון, "היחיד שעשה משהו", נתפס כמו פתרון פונקציונלי לא הכי אלגנטי. אבל זה עדיין יותר מתאים לרוח הישראלית העכשווית מאשר רכב השרד שהוא ביבי או המחנה הציוני שמרגיש כמו טרמפ מהדודים הלא מגניבים.

אני מודע לניתוח הפוליטי המאולץ, ויכול להיות שגם הפוסט הזה הוא סוג של אופניים חשמליים. זול, מהיר, חסר תשומת לב רצינית. אני הרי יכול לשבת עליו עוד כמה שעות ולהרחיב, לעצב או למצוא תמונה טובה יותר, ללטש את האמירה, לגבות בנתונים, טבלאות, לעשות השוואה למהפכה הביונית שעשו הסמארטפונים. אבל זה לא באמת משנה- הגעתי לנקודה שרציתי, ובמדינת האופניים החשמליים זה כנראה הדבר היחיד שחשוב.

אנשים שגרמו לי לחשוב אחרת: מאט בלאק וג'ונתן מור (קולדקאט)

(פורסם לראשונה בגרסה מקוצרת במוסף שבועות של כלכליסט)
מאט בלאק וג'ונתן מור יכולים לזקוף לזכותם אינספור הישגים מקצועיים: ברשותם חברת תקליטים מצליחה בשם 'נינג'ה טיון' שמתמקדמת בהיפ הופ, ג'אז, קולאז'ים מוזיקליים ומוזיקה אלקטרונית; תחת שם הבמה 'קולדקאט' השפיעו על דורות של מוזיקאים, הוציאו ארבעה אלבומים, כמה סינגלים מצליחים והזניקו קריירות בינלאומיות של זמרות כמו ליסה סטנספילד, יאז ועפרה חזה; תכנית הרדיו הפופולארית שלהם, 'סוליד סטיל', חוגגת את השנה ה-25 לקיומה ומשודרת בכל העולם; הם גרמו לי לזנוח את הרעיון ללמוד לנגן על גיטרה.
אלבומם השלישי, והראשון שיצא בנינג'ה טיון, מתח קו ישיר בין ההנאה והקצביות שבמוזיקה אלקטרונית לכובד הראש והדמיון שאפשר לשלב בה. Let Us Play שיצא ב-1997הוא אלבום אינסטרומנטלי ברובו, ולמרות זאת יש בו תוכן שעוסק בנשק גרעיני, מיניות, איכות הסביבה וזכויות אדם, לצד נגיעות בסגנונות מוזיקליים רבים כמו אסיד ג'אז, היפ הופ פסיכדלי, אמביינט וביג ביט ואף שיתוף פעולה אודיו-ויזואלי חלוצי עם ארגון גרינפיס. במהלך יוצא דופן נלווה לאלבום דיסק מולטימדיה שהכיל וידיאוים לכל הקטעים, אינציקלופדיה עמוסת תמונות וממשקים אינטרקטיביים לעריכת חלקים מוזיקליים מהדיסק, ואפילו תוכנת עריכה אודיו ויזואלית בסיסית שצורפה לחלק מהסינגלים שליוו את צאת האלבום.
כנער בן 16 שדבוק לרדיו ולמוזיקה שיוצאת מהחדר של אחי הגדול, הגילוי של קולדקאט הגדיר עבורי מחדש את המושג 'מוזיקאי', ואת האמנות שנקראת 'מוזיקה אלקטרונית' כדרך כיפית וכמעט בלתי מוגבלת להביע רעיון. תוך כדי התנסויות ראשוניות במוזיקה אלקטרונית הפכתי לאספן קולדקאט אובססיבי, צמא לכל פרט מידע שניתן לאסוף לגבי צמד האנגלים היצירתי. מלבד דיסקוגרפיה מגוונת גיליתי שהקונספט של שילוב של מוזיקה ומולטמדיה לא זר להם: בתחילת שנות התשעים הם חברו למתכנת רוברט פפרל (Robert Pepperell) ותחת השם 'הקס' יצרו ממשקים מוזיקליים פסיכדליים למכונות משחק כבדות ויקרות, דוגמת CDi ו-3DO (מפתח הפלטפורמה, טריפ הוקינס, התראיין למוסף כלכליסט בנובמבר).

קולדקאט

קולדקאט (מימין: מאט בלאק וג'ונתן מור)

בחודש שעבר (אפריל 2013) השיקה נינג'ה טיון אפליקציה חדשה לאייפון ולאייפד בשם 'נינג'ה ג'אם', מעין פיתוח עדכני ומשוכלל לצעצועים הדיגיטליים שצורפו ל-Let Us Play, המאפשרת עיבוד מחדש של קטעים מוזיקלים של אמנים שונים מקטלוג החברה שמוצעים להורדה בתמחור שונה. כל קטע מוזיקלי באפליקציה מופרד לארבעה ערוצים (לדוגמא: תופים, גיטרה, באס, קלידים), כשעל כל אחד מהם ניתן ליצור מניפולציות מוזיקליות ואפקטים שונים. על אף שמדובר בצעד חסר תקדים בתעשיית המוזיקה, מוקדם לדעת אם האפליקציה תגדל להיות אפיק הכנסה משמעותי לחברת התקליטים ומודל לחיקוי עבור תעשיית המוזיקה הצמאה בעידן הדיגיטלי, או ממשק מוזיקלי שמושך אליו בעיקר את חובבי הז'אנר. בשיחה קצרה הסכים מאט בלאק, שנמנה עם צוות פיתוח האפליקציה וכאמור מנהל את חברת התקליטים שמפיצה אותה, לענות על מספר שאלות בנוגע לאפליקציה החדשה ולדרך בה שילב מוזיקה ומולטימדיה לאורך הקריירה שלו.

מה היתה ההשראה העיקרית מאחורי הפרויקטים שיצאו תחת 'הקס'?

"הרעיון מאחורי 'הקס' היה ליצור הרכב פופ מולטימדיה. ראינו שמוזיקה, אמצעים ויזואלים, משחקי מחשב, אמנות ומדיומים שונים של בידור אינטראקטיבי יתמזגו בעתיד. 'הקס' היה נסיון לבדוק מה אנחנו יכולים לעשות בתחום ומה אנחנו יכולים לחבר בעצמנו. אותו מיזוג לא באמת קרה באופן רחב בתרבות הפופולארית, אבל סיקרן אותנו לנסות להאיץ את הכיוון הזה, ולעשות את זה מזווית פופית".

מאט מזכיר את משחק האמיגה 'טופ בננה' שיצא בשנת 1992, שהתאפיין בצבעוניות מוגזמת ופסקול אבסטרקטי תעשייתי שלא זכה להצלחה רבה. מאוחר יותר המשחק שוחרר לפלטפורמת ה-CDTV, (מערכת בידור ביתית כושלת מבית קומודור ששילבה טלוויזיה, מחשב וקומפקט דיסק) בנוסף לפסקול צ'יל אאוט משובח בשם 'Digital Love' וקליפים נוספים.

"(באותה תקופה) עקבנו אחרי טכנולוגיות חדשות וחקרנו אותן. הופענו עם מיצג ששילב אנימציה תלת מימדית חיה ומוזיקה ב-ICA ( International Communication Association), ואת הממשק הזה הוצאנו ב-1995 ל 3DO ול-PC תחת השם Digital Dreamware, שהכיל שישה וידיאוים מוזיקלים אינטראקטיבים".

באיזה שלב של העבודה על Let Us Play הבנתם שהוא יכול לשמש כפרויקט מולטימדיה שמקדים את זמנו, ולא רק כ'אלבום סטנדרטי'? זה היה ברור לכם כבר בהתחלה או שזה רעיון שהגעתם אליו במהלך העבודה?

"אני חושב שהיה לנו חזון די ברור ל-Let Us Play, שאנחנו יכולים לעשות משהו שהוא ממש Cutting edge, שמגיע מהעבודות שתיארתי לך שעשינו עם 'הקס'. אני ורוברט פפרל עבדנו על רוב המולטימדיה לאלבום, ככה שהיינו רגילים לעבוד ביחד והיה לנו כיף לחשוב ולהגיע ביחד לרעיונות האלה.
שנינו התרגשנו מהאפשרויות שיש במדיות חדשות, ואמנם היה לנו ברור שאנחנו לא הולכים למכור מיליוני עותקים, היינו עסוקים בלעשות את הדבר שנראה לנו הכי מגניב שאפשר. אני חושב שLet Us Play הקדים את זמנו והיה דוגמא לאן אפשר לפתח את השילוב בין מוזיקה וטכנולוגיה".

אתה יכול בבקשה לתאר איך נוצר הקשר עם גרין פיס בעבודה על הטרילוגיה Natural Rhythms (בשיתוף עם ההרכב הקסטטיק)?

"גרינפיס נחשפו לאחד הקטעים הראשונים בטרילוגיה, Frog Jam, והציעו לנו וידיאוים נוספים ששימשו אותנו בעבודה על Timber (הקטע המצליח מבין השלושה, בעיקר הודות לסולו המסור החשמלי, שגם יצא בתור סינגל באריזת נייר מתכלה). זה נהדר שזה אומץ כמעין המנון אודיו ויזואלי ע"י גרינפיס ואני מאוד גאה בזה".

האם יש תכנית לשלב בנינג'ה ג'אם תכנים פוליטיים, בדומה לסינגל 'Not In Our Name' (מיקס שכלל ספוקן וורד של האמן סול וויליאמס שיצא בשנת 2003 במקביל להתערבות של בריטניה במלחמה בעירק), או קטע שמושפע מהטכניקה ששימשה אתכם בטרילוגית Natural Rhythms?

"שאלה מצוינת, נראה שאתה עוקב אחרי מה שאנחנו עושים. (כאילו דה, אתה הרי גאון) למען האמת הספקנו לעשות פרויקט סוציאלי פוליטי דומה עם נינג'ה ג'אם כדי לחגוג את מותה של מרגרט ת'אצר, או לבקר את התגובה הציבורית והפוליטית. היא היתה דמות שנואה ע"י הרבה אנשים. בי.בי.סי סירבו לשדר את Ding Dong The Witch is Dead, שהיה מין שיר נושא עבור אנשים שרצו להביע את השמחה שלהם על שהיא לא איתנו יותר. למרות בקשות חוזרות ונשנות בי.בי.סי סירבו לשדר את השיר או לכלול אותו במצעד הסינגלים ולמנוע ממנו להגיע למקום הראשון (הבעת מחאה באמצעות קניית סינגלים היא צורת מחאה פופולארית באנגליה. בכריסמס 2009 172 אלף מאזינים רכשו את הסינגל 'Killing in the Name' של להקת Rage Against the Machine', 17 שנה אחרי יציאתו, והצליחו למנוע את המקום הראשון במצעד מלהיט של זוכה תכנית הכשרונות הפופולארית 'X Factor'). אז לקחנו את השיר המקורי,מיקססנו גרסת טכנו שלו, וכללנו אותו בחבילה שניתנה להורדה בחינם באפליקציה. כמה אנשים הורידו ונהנו ממנו, וחלק גם ניגנו אותו במסיבות בסוף השבוע. אני מתעניין באמנות שיש בה יופי, כיף ומשהו שנאמר על העולם שאנחנו חיים בו, כלומר פוליטיקה סוציאלית. זו האמנות שאני מתעניין בה".

שמעתי אותך מתבטא ב- Music Tech Fest שאתה לא רואה את עצמך כמוזיקאי, אלא שאתה פשוט אוהב לשחק עם צלילים ורעיונות. האם זו זווית חדשה על העבודה שלך או תחושה שמלווה אותך כבר תקופה?

"אני מודע לעובדה שאני לא מוזיקאי במובן המסורתי. אחותי למדה לנגן בפסנתר כשהיתה קטנה, אני לא. תמיד ניסיתי להשתמש בטכנולוגיה כדי לפצות על כך: בניתי סינתיסייזר ותקלטתי בבית הספר, מדובר בלפני כמעט ארבעים שנה. תמיד שיחקתי עם צלילים ורעיונות באמצעות מכונות וכלים שעזרו לי לנגן עם צלילים ואורות. כשהייתי ילד קטן, בערך בן שמונה, הייתי מסדר כל מיני צעצועים ורובוטים מצפצפים ודורש מההורים שלי פני עבור כניסה. אמא שלי היתה אומרת 'הו, מופע אור-קולי!', וכנראה שזה עודד אותי וזה מה שאני עושה עכשיו, מופע אור-קולי (צוחק).
וכן, יש לי המון כבוד למוזיקאים שיכולים לנגן על כלים מסורתיים ושיש להם הבנה של אקורדים. אני בא ממשפחה מוזיקלית, אבא שלי אהב מוזיקה ונהגנו לשיר ביחד. אבל יש הבדל בין לשרוק עם המוזיקה לבין להמהם איתה. אני מרגיש שהרבה אנשים כמוני אוהבים מוזיקה ואוהבים לשחק עם צלילים ונינג'ה ג'אם זה נסיון לתת לאנשים דרך מהירה להנאה הזאת".

שבועיים אחרי ההשקה, האם יש לך מסקנות חדשות לגבי העתיד של נינג'ה גאם?
"זה פרויקט שאפתני לחברה קטנה כמונו שתוכנות זה מוצר חדש עבורה. הייתי שמח להמשיך לפתח אותה כדי שתהיה הכלי האולטימטיבי ליוצרים אלקטרוניים שבאים מהיפ הופ. הייתי רוצה להמשיך להפוך את זה לכלי האולטימטיבי בשבילי, שזה אחד הדברים שהכי נותנים לי מוטיבציה בעבודה הזאת, ולראות לאן זה הולך. זה די תלוי בכמה תמיכה ועניין נקבל, וכמובן במכירות כדי להצדיק פרויקט כל כך יקר לחברה קטנה. אבל אני לגמרי מקדיש את עצמי לזה, ועם תמיכתכם זה ימשיך הלאה. יש לי רשימה ארוכה של אפשרויות שהייתי רוצה שיתווספו לאפליקציה, חלקן סודיות ביותר וחלק מהן ברורות יותר כמו היכולת של כל יוצר לעבוד עם החומרים האישיים שלו, וגם גרסת אנדרואיד. כרגע העתיד נראה בהיר לנינג'ה ג'אם, עם מעל למאה אלף הורדות בשבועיים הראשונים".

100 סיבות למה תל אביב צריכה ראש עיר חדש

טוב, האמת שהכותרת עלולה להטעות. יש הרבה יותר מ-100 סיבות להחליף את חולדאי, ולהזרים בתל אביב דם חדש. הסיבות מבוססות ומלאות בקישורים לחיצים. כתבות שפורסמו במהלך הקדנציה האחרונה של רון חולדאי (2008-2013) מודגשות. במאמר שפורסם ע"י שוקי גלילי ב-2008 הוא מנה 101 קישורים לכשלים בתפקודו של רון חולדאי כראש עיריית ת"א. ברשימה הקצרה הזו אחזור על כמה ששוקי כבר פרסם ואוסיף משלי. חולדאי ידוע כמשפץ, על כך רוב תהילתו. באופן אישי אני אוחז בדיעה שהשדרות היפות ישארו אחריו, והיום זקוקים למישהו שיידע להפגין חיבה ותשוקה גם לפיתוח אזורים שאינם מרכז ת"א.  ב-2002 נבחר חולדאי לחבר הכי אנטי סביבתי במועצת העירייה. רבים זוכרים לו את הרס אוסישקין, ואת סירובו לבוא במגע עם אוהדי הפועל בנוגע לנושא הרגיש. תחתיו העירייה התירה הזנחה של מתקני ספורט ציבוריים עד שקרה אסון. הוא הואשם בהתעלמות מאישורי בניה ומסקנות ועדות מחוזיות וארציות, וספג לפחות חמישה דו"חות ממבקר המדינה בנוגע לתחזוקת מבני העיר. חולדאי גם נתפס ככזה שבונה לעשירים ולעסקים. בגלובס קראו לו טייקון נדלן, למה באמת אחנו צריכים את המגדל הכי גבוה בישראל? או 50 מגדלים נוספים שהוכרזו ב2009?מתוכם (או בנוסף להם, קשה לעכוב) צפויים עוד 11 מגדלים שיחסמו את החוף, וזה אחרי שהצהירו בעירייה כי הם "שואפים לצמצם את עומסי הבנייה לאורך קו החוף". ואם למישהו יש ספק שריבוי מגדלים בסביבה עירונית זה לא דבר חיובי מומלץ לקרוא את המאמר הזה. ממש בימים האחרונים טורפד ניסיון של העירייה לקחת שטח של 700 דונם שיועד למגורים ולהפוך אותו לשטח מסחרי על גבול חולון. קצת חבל לי על חולדאי, שעד שהוא כבר זוכה להתגאות בהקמת פארק במרכז העיר, אז מסתבר שהפארק קם למרות התנגדותו העיקשת אל מול שנים של מאבקעל דרום העיר בכלל אין מה לדבר, שאף אירוע תרבותי גדול למען התושבים לא מתרחש בה. רק אזכיר את תושבי פלורנטין שנאבקים על אוויר, מדרכות וגינה קטנה. ומה עם התחבורה הציבורית? למה חולדאי מתעקש על רכבת תחתית במשך שנים, אבל לא פועל למען אלטרנטיבות עד שיתרחש הנס, ומתנגד לכל תכנית אחרת שמוצעת בנושא, גם אם היא מקודמת ע"י משרד התחבורה ועיר לכולנו? אתם מבינים? כל אלה מעוררים בי חשד שבסופו של דבר אולי מדובר באדם שלא טוב לשמש כראש העיר שלי. משהו מרגיש לי לא נכון לגבי עסקת הדולפינריום המפוקפקת בה לפי הפרסומים לחץ באופן אישי להטבות מוגזמות של מעל ל250 מיליון שקל, או הגינה הציבורית ברמת אביב ג', שנמכרה לדיויד פדרמן, שמכר במהרה ברווח של 50 מיליון שקל תוך כמה שנים לקבוצת חג'ג' עקב שינוי ייעוד הקרקע באופן פתאומי. פדרמן, אגב, לא זר לחולדאי, ואפילו אחרי המרתון הקשה והטראגי השנה נראו השניים יושבים ואוכלים במסעדה בצפון העיר. ויש חשדות נוספים לגבי הטבות שונות ומשונות למקורבים ו\או ניהול לא תקין. כמו לדוגמא ההטבות וחוסר השקיפות בנושא הברזיות החשמליות של "ווש", והמכרז למפעילי תחנות האוטובוסים, והיוזמה לשנות את שמו של מוזיאון ת"א ל"מוזיאון סמי עופר" (שטורפדה לבסוף ע"י עופר עצמו בעקבות ביקורת ציבורית). או המכרז לתל אופן, וההתעקשות להעסיק עובדי קבלן בשירות התל אופן וההתעקשות להעסיק עובדי קבלן בשירות התל אופן, וקיצוץ בשירותי ההצלה בחופים. טוב, חייבים להתעכב קצת על התל אופן. עיריית ת"א מתגאה במעל ל100 קילומטרים של שבילי אופניים בת"א. בפועל מדובר בסימונים ברמה הנמוכה ביותר ומספיק להציץ בעמוד הפייסבוק הנקרא בפשטות "שבילי אופניים בכאילו" שמתעד את המחדלים האינסופיים (בחודש האחרון אני מתנדב בעמוד). הפער בין ההכרזות למציאות הוא בלתי נתפס, והוא כמו מטאפורה על תפקודה של העירייה באופן כללי: פועלת באופן לא מקצועי, קובעת עובדות בשטח (הרי הושקעו תקציבים אדירים), ובסוף במקום להודות בכשל, מציעה שירות שמעמיס על אותן תשתיות עלובות, ואז מציגה את הצלחת השירות כהצלחת מיתוג העיר כעיר לאופניים. עוד יוזמה שנויה במחלוקת היא הקמת הסיירת הירוקה. לא הייתי מעורב במחאה החברתית כי לא הייתי באזור, אבל ביקורת רבה נמתחה על הסיירת בתקופה הזו. גם היחס שלהם לבעלי כלבים תפס כמה כותרות, או היחס האלים שלהם לעסקים של עובדים זרים. האחרונים יצאו בזו: לא העלו להם את הארנונה בעשרות אחוזים בבת אחת, וגרמו לקריסה וקשיים כמו שקרה לשלל חדרי חזרותמספרותמכוני קוסמטיקהסטודיו אמנים פלסטיים, מכון הדפס משי או מרכזי ספורט ונופש. אולי פספסתי ודילגתי על כמה נושאים, הזכרתי במשפט ולא הסברתי מה כל כך נורא בכל אחד ואחד מהם, אבל אני בטוח שאם תקראו מה כתבו נועם הופשטטר ויהושע סובול שסיכמו את זה טוב ממני, אולי תשתכנעו שזו תהיה טעות לבחור ברון חולדאי לראשות עיריית תל אביב, ושראוי לפעול להחליפו. Logo_of_Tel-Aviv-Jaffa

פוסט חדש אחרי סיבוב מטורף באירופה

כשהייתי קטן, אני לא באמת זוכר איזה גיל אבל כנראה בין שמונה לעשר, ראיתי פרסומת באחד הערוצים הזרים של משחק קופסא תלת מימדי עם מבוכים ומלכודות עכברים וכל מיני שטויות שהגניבו אותי לגמרי. ישר רצתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה את זה. היא שאלה אותי למה אני רוצה את זה ואיך אני יודע שזה שווה משהו, אז אמרתי לה שראיתי פרסומת של זה, ואם זה לא היה משהו שווה אז לא היו מוציאים כסף כדי לפרסם את זה. אמא שלי הסבירה לי בסבלנות שלא ככה זה עובד, ולמזלי מאז קצת התפתחה הביקורתיות שלי לגבי דברים שמנסים לשווק לי בזמן שאני מחפש בידור נחמד.

כשמדברים על 'מניפולציות של פרסומאים' הרפלקס הוא להקיא קצת, אבל יש בעולם הפרסום הרבה מאוד דברים שאפשר לללמוד מהם וליישם בעולם האמנות, כמו מיזוג מדיומים ויצירה של קרבה בין המוצר לצרכן. ההחלטות באיזה פורמט להוציא יצירה מוזיקלית קשור כמעט בקשר ישיר לקשר הזה: האם יש קהל פוטנציאלי מפוזר שכדאי לפנות אליו בדרך הישירה ביותר של מוזיקה בחינם, או קהל גדול ושבוי שיקנה גם גרסה מוגזמת של תקליטי 180 גרם, ספר מזכרות ופסלון? או לקדם את האלבום אולי סדרה של סרטונים דוקומנטריים (דאפט פאנק), קודים מסתוריים שמוחבאים בחנויות תקליטים (בורדס אוף קנדה) או סתם סרטונים קצרצרים שלא קשורים לכלום (קיד איי של רדיוהד). יש מקומות שקשה להפריד מתי מדובר בהליך שיווקי ומתי מדובר בחלק בלתי נפרד מהחוויה של צרכן התרבות, וסה"כ כשזה שקוף ולא אגרסיבי אני בעד. בדיעבד אפשר רק לשמוח על כאלה שעושים את זה בחן ובמקוריות, כמו הביסטי בויז לפני 'הלו נאסטי'.

בעולם הפרסומות חלק מהמניפולציות כל כך חזקות שיש חוקים שדורשים הבהרות שסיגריות מזיקות לבריאות, שהמכונית המדהימה הזאת בעצם יוצרת כך וכך זיהום, שהמציג אינו חייל או רופא ואפילו שהדוגמנית הזאת רוטשה בתכנה גרפית. ברור שההבהרות הללו מיועדות לאלה שרק נחשפים לעולם פרסומות בפעם הראשונה או לתמימים שבינינו, הרי רובנו חשופים לפרסומות ברמה כה גבוהה שמראש לא מקנים לה חשיבות או אמינות. אבל מה עם איוונטים בפייסבוק? הזמנות להופעות ומסיבות? גם הן פרסומות, שבדרך כלל מופיעות כשבכלל חיפשתי תוכן אחר, וגם מהן נדרשת סוג של שקיפות או הבהרות או לכל הפחות כמה שפחות מכבסות מילים. מי שכותב את הקומוניקטים האלה הוא לרוב הלהקה עצמה, או המנהל אינדי או היחצ"ן אינדי, אבל זה לא אומר שבגלל שיש עליו חותמת אינדי אז מותר לדחוף לי מניפולציות ושקרים. אני אומר את זה לא רק כצרכן, אלא כאחד שכותב המלצות קצרות בכרוניקות של עיתון מסויים.

קורע את אירופה

קורע את אירופה (צילום:Manuela Mo)

אני מקבל ומבין שמות תואר מרחיקי לכת ופלפולים, או הפוך על הפוך ובדיחות פרטיות, ואפילו מעודד את זה. אבל יש משהו שממש חורה לי וזה השימוש החופשי בתיאור הרפתקאות ההרכב מעבר לים. 'חזרו מסיבוב הופעות באירופה', 'אחרי שקרעו את הבמה בפסטיבל XYZ', 'הופעה אחרונה לפני טור באירופה' וכו'. האמצעי הזה, שמביך כמו הוא פרובנציאלי, מנסה ליצור תחושה שמדובר בתופעה בינלאומית, ושדי מוזר שבאנגליה יודעים להעריך את הכשרון והפוטנציאל של הלהקה הזאת ופה בארץ לא. זה משדר יוקרתיות, שמדובר בלהקה בשלה שנמצאת על המסלול הנכון. אבל כמו כל דבר, יש סיבוב בחו"ל ויש סיבוב בחו"ל. לרוב, הרכבים שאין להם לייבל או חברת הפצה בינלאומית- אינדי- מדובר בחוויה שהיא יותר אישית ממשהו שראוי לנפנף בו. יש הרכבים מצליחים כמו אסף אבידן, בום פם, בלקן ביט בוקס ולא מעט אחרים שממש פותחים קופות וממלאים אולמות. מצד שני, ואני לא רוצה להלבין פנים של אף אחד ברבים, כבר ראיתי שאנשים הציגו הופעות במקומות בגודל של דוכן ירקות כ'סיבוב הופעות מטורף'. וזה לא פייר כלפי אלה שבאמת עושים סיבוב הופעות מטורף.

כמו שלא הייתם מתלהבים אם היו מספרים לכם שהרכב מסויים הופיע גם בלבונטין 7, גם בצוזאמן וגם בריף רף- שהרי זה בערך סדר הגודל של רוב ההופעות החיות בחו"ל שמנפנפים בהן- ככה אין מה להתרגש מהפרט הנ"ל. לפעמים הקרדיט על 'סיבוב הופעות חוצה יבשות' מגיע בכלל למנהל הלהקה, שהצליח להשחיל את ההרכב הלא ידוע לליין אפ של פסטיבל נחשב, או ליצור רצף של עשר הופעות בשבועיים. רוב הסיכויים שהפרט השולי- גודל הבמה ושעת ההופעה- יעלמו מהקומוניקט באורח פלא. שלא לדבר על חוסר הצורך ליידע מה היה מאזן התקציב אחרי הסיבוב. 'הופענו חודש באירופה ולא הפסדנו שקל' כבר נשמע כמו משהו שבאמת היה מרשים אותי. כי בואו נשים את זה על השולחן: כל עוד לא מדובר במוזיקה נישתית ביותר, וכל עוד הלהקה\ זמר\ זמרת ממש רוצים להופיע בחו"ל ויש להם את התקציב ההתחלתי לזה- הם צריכים להיות ממש גרועים או עצלנים (או סתם מעצבנים) כדי לא למצוא מקום בכל העולם (!) שמוכן לתת להם במה. הרכבת סיבוב הופעות היא לא דבר קל או כיפי, אבל אנחנו לא באייטיז, והכל אפשרי עם חיבור יציב לאינטרנט והרבה מאוד זמן פנוי וסבלנות. גם כישרון מוזיקלי יתקבל בברכה. אגב, אם אתם צריכים קישור בברלין דברו איתי.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.