מפלצות התהילה

המאמר הראשון שלי יעסוק באופן טבעי ב Smashing Pumpkins, הלהקה האהובה עלי. במהלך העשור אני מנסה לנסח לעצמי ולאחרים מה עושה אותם כאלה, ללא הצלחה. בכל מקרה, לא זה הנושא הפעם. זה סיפור טוב שיש בו מספיק אלמנטים של חזון בומבסטי, עקשנות עמוסת אגו, פריצת דרך מפוספסת וקטטה עם תאגיד ענק בשביל לעניין גם את מי שלא אכפת לו בכלל מהסמשינג פמפקינס.

Friends And Enemies Of Modern Music הוא שמה של קלטת דמו שערך בילי קורגן, סולן הלהקה, לפני הקלטות (מה שאמור היה להיות) אלבומה הרשמי האחרון של הסמשינג פמפקינס, 'Machina : The Machines Of God'. בזמן סיבוב ההופעות שלווה את האלבום בשנת 2000, העביר קורגן את הקלטת למעריץ של הלהקה וביקש ממנו להפיץ אותה הלאה. ההקלטות הלא רשמיות (שני שירים מופסקים לפני סיומם בגלל שנגמר הצד) הועלו לאינטרנט והופצו בתוך גרעין המעריצים הקשה, שמחליף עשרות הקלטות נדירות של ההרכב לאורך השנים.

הסיפור סביב האלבום 'משינה' מלא בחורים ומגובה במעט מדי עובדות. מה שידוע הוא שחברת התקליטים וירג'ין לא הסכימה להוציא את 'משינה 2', אלבום ההמשך, מסיבות כלכליות. בילי החליט שהוא לוקח את העניינים לידיים, והדפיס עצמאית 25 עותקים (בפורמט של שלושה תקליטי עשר אינץ' , ושני תקליטי תריסר אינץ'),  מהם שלח חלק למעריצים שיטפלו בהפצה. הפעם היה סינכרון מסוים עם האתר הרשמי ועם התקשורת (אני אפילו זוכר את הכתבה באם טי וי ניוז) והאלבום הוצג כיצירה האחרונה בהחלט של הלהקה. לפי וויקיפדיה בילי תכנן ששלושת התקליטונים ישמשו כסינגלים של האלבום, שבמציאות שנוצרה הם בעצם 'בי סייד'-ים של אלבום שנגנז…

האלבום שהופץ באינטרנט נקרא Machina 2: The Friends And Enemies Of Modern Music (לא להתבלבל עם הקלטת). סביר להניח שכותרת המשנה נוספה אחרי שוירג'ין לא נתנה, ובכל זאת היא מפתיעה בחוצפה ובבומבסטיות שבה. המהלך היה תמוה במיוחד בשוק המוזיקה של תחילת המילניום, וגם היום 'אחרי רדיוהד' להקות לא ממהרות לחלק את מרכולתן. בטח לא כשמדובר בלהקה סופר פופולארית שבדיוק הודיעה על פירוק, ושהאלבום הכפול הקודם שהוציאה הוא האלבום הכפול הנמכר ביותר בשנות התשעים. זה לא משנה אם הם הראשונים שעשו את זה, ועוד עם שם כל כך מדויק- האהבה שלי למוזיקה שלהם תשאר זהה.
אף פעם לא אהבתי הרכב רוק כמו שאני אוהב את הסמשינג פמפקינס, ככה שאני לא יודע אם גם הרכבים אחרים מדליפים דמואים והקלטות ביתיות בהיקף דומה. בשבע השנים שחלפו מאז התפרק ההרכב ועד הקאמבק הפושר שלהם בשנה שעברה, נחשפתי לדמואים מכל התקופות, הופעות נדירות ומאגר עצום של שירים שהוקלטו בדרכים לא דרכים. וזה מה שמביא אותנו לדבר הכי מדהים בסיפור, אחרי המוזיקה כמובן: הסיפור עצמו. השקיפות המוזיקלית שנוצרה בתוך הררי החומרים יוצרת את האפשרות לעקוב ולהקשיב לתהליך יצירת 'משינה' – אחד הפרויקטים המוזיקליים הסבוכים ביותר אי פעם.

מסובך להפליא ורועש להחריד

זה מתחיל מהקלטות ביתיות של בילי קורגן לבד עם גיטרה אקוסטית. הן לא מספיק מעניינות בשביל לעמוד בפני עצמן, אבל מי שמכיר את האלבום ואוהב את Wound הסוחף, אולי יתרגש לשמוע גם את הגרסא המינימליסטית והאיטית יותר.על בסיס הגרסאות העייפות האלה התחילו הפמפקינס סשנים מסודרים של הקלטות, שנפסקו לטובת סיבובון הופעות קטן להתרעננות באפריל 99. ד'ארסי, הבאסיסטית הבלונדינית היפהפייה עזבה את ההרכב בסיום הסיבובון בתחושת מיצוי, מה שגרם לבילי להחליף את רוב השירים שנכתבו בהקלטות האקוסטיות בחדשים. מאוחר יותר הוא יסביר שהקונספט של האלבום, הכולל להקה פיקטיבית עם מנהיג בשם גלאס, עורער לחלוטין בגלל שתוכנן להיות הפינאלה של ההרכב, ולהוציא אותו בלי ד'ארסי יפגע בסמליות של הקונספט, בהתלהבות של מימוש היצירה ובעצם בפרוייקט כולו.

האלבום שבסוף שוחרר לחנויות, Machina / The Machines Of God, רחוק מלהיות אלבום מושלם. אף אחד מהנוגעים בדבר לא היה מספיק מפוקס, ומאזין הדיוט לא היה מנחש לעולם מה הקונספט. לא מזמן פירסם השרת העיוור את הגרסה השנייה שלי לביקורת על האלבום. בפעם הראשונה שהביקורת פורסמה הייתי מאוד נלהב מגילוי הלהקה, וזה השפיע על הכתיבה. בפעם השנייה ידעתי לתאר טוב יותר מה אני אוהב במוזיקה ובסאונד המדהים של האלבום, אבל בלתי אפשרי לומר שהתקדמתי בהבנת הקונספט.
האלבום יצא בתחילת שנת 2000, ובאפריל במהלך סיבוב ההופעות מועברת כאמור הקלטת הלוהטת. אפשר למצוא שם את Disko king שנשמע כאילו הוקלט במקלט אטומי. בסופו של דבר השיר נכנס לאלבום תחת השם The Everlasting Gaze, והיה לסינגל הראשון מהאלבום והשיר שפותח אותו. לדעתי זה שיר טוב בשתי הגרסאות, אבל כשמאזינים לסינגל באזניות ובאיכות ראויה האפקט עולה פי כמה. הקליפ, לעומת זאת, סתמי ולא מרמז על דבר מלבד להקה שמנגנת בחניון.

המהירות שבה העניינים מתפתחים מובילה למצב ש'משינה 2' מוצע להורדה חינם באופן עצמאי בספטמבר – כמעט שבוע לפני שיוצא הסינגל האחרון מ'משינה'! 'משינה 2' (זיכרו שמדובר באלבום ושלושה סינגלים) מכיל גרסאות שונות לכמה מהשירים שהוקלטו בדמו האקוסטי, שירים שהופיעו בקלטת הלוהטת ואפילו קאבר מביך לג'יימס בראון. התייחסות לגרסאות השונות היא סבוכה ברמה כזו שב'משינה 2', לדוגמא, יש גרסה אלטרנטיבית לשיר Speed Kills שמופיע ב'משינה', אבל רק בגרסה היפנית של הדיסק, או בגרסת התקליט.

אם סיפור המסגרת לא היה מובן באמצעות שירי האלבום הראשון, הקליפים שלא נראו קשורים אחד לשני או החוברת המדהימה מלאת הציורים שצורפה אליו, אלבום ההמשך לא הבהיר את התמונה. יש בחור בשם גלאס, יש איזו להקה מצליחה (פיקטיבית?) ומשהו על סוף העולם. רמזים פוזרו בחלקים שונים של החוברת של 'משינה' (שימו לב למילה 'יהוה' על העטיפה) , אבל הטקסט הארוך בפונט הבלתי קריא הורידו לי את החשק כל פעם מחדש לנסות למצוא קו מאחד.

מה הפיתרון? סדרת אנימציה! הושקו שלושה סרטוני אנימציה קצרים בסגנון 'איאון פלקס', שנראים לא מתוחכמים בעליל אם כי מרשימים בדרכם שלהם, ומספקים מעין אפילוג לאלבום קונספט שלא ברור איך הוא בכלל קשור. הפסקול מורכב מכל מיני גרסאות שצריך חוקר פרטי כדי להבין מאיזה שלב הן לקוחות, ובאופן כללי הקיום של Glass And The Machines Of God, שמה של הסדרה, רק מסבך את העניינים. הפרקים הועלו לאתר אינטרנט שלכאורה לא קשור לסמשינג פמפקינס, שבאמצעותו נטוו חוטים בין מספר אתרים פיקטיביים שקשורים לעלילה, כמו אתר של תאגיד על, אתר המהפכה, אתר הלהקה, אתר סיבוב ההופעות של הלהקה וכו'. בפרקים מתוארת מערכת יחסים בין אמן, המנהל, חברת התקליטים שהיא תאגיד על, חברי הלהקה והקהל. לא מסובך למצוא חפיפה בין המציאות לקונספט הסבוך. מלבד לשמו של הגיבור (בהתחלה הוא נקרא 'זירו', כמו הכיתוב המפורסם על החולצה שבילי לבש בסיבוב ההופעות של האלבום 'מלון קולי'), נחמד לשים לב לדמיון הרב שקיים בחשדנות כלפי נסיונות הקאמבק שלו, בהקשר שפתאום נוצר לבגדי העור השחורים שליוו את הלהקה באותה תקופה ואפילו לסצינה שבה נשברת מראה, והדמות שאומרת שעכשיו יהיו שבע שנים של מזל רע (!)…

המכונות של אלוהים באמת נמצאות בפרטים הקטנים : הדמויות של הלהקה, 'The Machines Of God', נראות כמו חברי הפמפקינס, עם סולן גבוה וקירח, מתופף מנופח שרירים, גיטריסט שמתחבא מאחורי רעמת שיער ובאסיסטית בלונדינית יפהפייה. אם כך, אחרי שברור שסרטוני האנימציה תוכננו לפני העזיבה של ד'ארסי ושהקונספט עוצב מחדש אחרי עזיבתה, אפשר להבין למה בילי חשב לזנוח את הפרויקט בשעתו, ולמה הקשר בין הסרטונים לאלבומים והאלבומים עצמם נראה רופף לחלוטין. במייספייס של מעריצי 'גלאס ומכונות האלוהים' מוצעים קישורים לשלושת הסירטונים ולשלל מידע על הפרויקט, כולל ארכיון מקיף ומייגע. כמו כן כל ההקלטות שדובר עליהן כאן, מלבד האלבום Machina And The Machines Of God שיצא לחנויות, מוצעות להורדה חינם.

They said a flat no, and that pissed me off

במסגרת השיטוטים ההכרחיים כשעובדים על מאמר כזה, גיליתי שלפני כחודש החליט אחד המעריצים לחקור את הסיפור לשורשו. הוא העלה פוסט מבוא לתחקיר שהוא מתכוון לפרסם בפורום הרשמי של הסמשינג פמפקינס, ולהפתעתו קיבל תגובה ישירה מבילי קורגן עצמו, שהוסיף פרטים מעניינים. הרעיון המקורי לפי בילי, היה להוציא אלבום כפול שחלק ממנו הוא סיפור המסגרת על עלילותיו של גלאס, וחלק הוא 'הופעה חיה' של הלהקה הפיקטיבית The Machines Of God. אחרי שהרעיון נדחה, שירים שנכתבו לשני החלקים עורבבו לכדי האלבוםMachina And The Machines Of God. לא ברור אם כשד'ארסי עזבה את ההרכב העבודה היתה על אלבום כפול או סטנדרטי. אחרי שהאלבום כבר יצא, בילי הרגיש שהקונספט מתמסמס וכל הפינאלה המורכב והמפואר שלו בורח לו בין האצבעות. הוא חזר לסטודיו לשלושה שבועות של הקלטות ע"מ לסיים את 'משינה 2', שכאמור משלים את 'משינה' בדיעבד ובצורה רופפת למדי. הוא ניגש נרגש לאנשים בוירג'ין עם אלבום מחוספס ומקושקש לגמרי, אבל עם כמה יצירות מדהימות כמו Slow Dawn ו- Real Love, ושוב קיבל סירוב.
ובזה כנראה העניין מסתכם- רוקסטאר עקשן עם אגו בלתי הגיוני וכישרון בלתי אפשרי חוטף קריזה על הבוס שלו, שבמקרה הזה הוא אחד מתאגידי המוזיקה הגדולים בעולם.

למי שבאמת הושפע מהקונספט ומרגיש מעט טעם רע מהפיספוס, מומלץ לקרוא את החלק הרביעי ממאמריו של supervaja בנושא .בסוף הפוסט הוא מציע את הגרסה שלו ל'איך משינה היה אמור להישמע מלכתחילה', בהתבסס על ההקלטות השונות והמידע הקיים. למי שהושפע מהקונספט בצורה קיצונית יש את האפשרות לקרוא תזה בנושא

הסיפור הזה יכול לשפוך אור על ההחלטות של בילי קורגן מאז ועד היום. אחרי שיצא Zeitgeist, אלבום הקאמבק המאכזב מהשנה שעברה, שבע שנים רעות אחרי 'משינה', קראתי ראיון איתו. הוא אמר שם בהתייחסו ל'צייטגייסט', שהם ניסו להקליט שירי פופ-רוק פשוטים כדי לחזור לכושר, ושזה לא היה הזמן המתאים להרפתקאות מוזיקליות. כבר חודשים שהוא מפזר שמועות בהזדמנויות שונות, במקביל ליציאת הדי וי די החדש שיצא השבוע, וסיבובי הופעות עם נושא משתנה, שהאלבום הבא הולך להיות אחר. הוא אפילו הזכיר את המילים 'פסיכדלי' ו'קונספטואלי'…

13 מחשבות על “מפלצות התהילה

  1. האהבה הבלתי מותנת שלך לסמשינג פאמפקינגס תשאר כנראה עדיין בלתי מוסברת אבל אין סקרן ממני מה תכתוב עוד בהמשך.

    תתחדש

  2. אני נורא שמחה למצוא עוד מעריץ שרוף של הסמאשינג. ההתמכרות שלי התחילה בגיל 14, הרבה אחרי שמשינה יצא והרבה אחרי השיא שלהם. לצערי, הייתי כל כך שרופה, שאפילו טסתי כדי לראות אותם מופיעים. (מסקנה- סמאשינג פאמפקינס= חור בכיס)
    הפוסט שלך מלא באינפורמציה שבחיים לא שמעתי עליה, והיה מאוד מאוד מעניין לקרוא אותו, ולהוסיף עוד פרט אחד או שניים לאנציקלופדיית הסמאשינג הקטנה שלי.
    תודה רבה.

  3. פינגבק: זה לא אבוד – הסמשינג פמפקינס עדיין יכולים להוציא אחלה אלבום « הלא קריטי

  4. פינגבק: 2012- סיכום מוזיקלי בשירים ואלבומים « הלא קריטי

  5. פינגבק: ההרצאה שלי מתוך ערב 12 דקות בצוותא: 'האלבום- הדור הבא' | הלא קריטי

  6. פינגבק: כשהאלבום היה המלך | הלא קריטי

  7. פינגבק: ההרצאה שלי מתוך ערב 12 דקות בצוותא: 'האלבום- הדור הבא' | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s