סיכום שנה מוזיקלי אישי ועקום

2008 היתה מאוד מוזרה עבורי בכל הקשור לצריכת מוזיקה. בחצי הראשון שלה צרכתי ועיבדתי בעיקר מוזיקה שיצרתי בעצמי. האזנתי לקצת מוזיקה חדשה אבל זה לא היה זה. בזמני החופשי בעיקר עשיתי מרתונים של תכניות טלויזיה כדי לנקות את הראש(עמוק באדמה, סאות פארק, המשרד. לקראת הסוף נשברתי בעונה הרביעית של דרו קארי), והמוזיקה ששמעתי היתה ברובה פרויקטים מוזיקלים שלי שאני בוחן שוב ושוב. אני לא רוצה להיות טרחן אז אני אתעלם מהמוזיקה שהייתי מעורב בה בפוסט הזה, למרות שזה חוטא לאמת המוחלטת.

חשוב לציין שהיה לי חיבור לאינטרנט לתקופה מאוד קצרה, שחודש באופן סדיר לקראת סוף הקיץ. לא קניתי דיסקים השנה, ואם קניתי משהו אלו היו תקליטים ספורים ומתוכם שליתי בעיקר שבבי סאונדים או שירים הזויים (קאבר ישראלי חביב של כרמלה קורן ל walk on by, והאלבום 'שושי באגף שבע' עם הלהיט 'עובדת סוציאלית'). בנוסף, הזיכרון הדפוק שלי מונע ממני לזכור בדיוק את הדברים ששמעתי ולא הצלחתי לשים עליהם את היד (בכל זאת יצא לי להעביר זמן איכות עם כמה אספני תקליטים מקומיים כבירים דוגמת רדיוטריפ ומארקי פאנק),כמו הפסקול ההודי המדהים שיש לאורי 'מיקסמונסטר', שזכה לשם 'חבל על הזמנ-ה', או לעשרות קטעים אחרים.

עם שובו של האינטרנט, יציאת האלבום שלי בקיץ וסיום פרוייקטים נוספים הסתערתי על העולם המקוון והורדתי המון מוזיקה. מה שכן יצא לי לשמוע בתיאום עם העולם – פורטיסהד, מג'מט, בלוק פארטי, דדלוס, ליל וויין, אואזיס, גירל טוק-  חלקם מוצלחים יחסית , אבל לאף אחד לא הצלחתי להתמסר. הקטעים והשירים שעשו לי את השנה לא קשורים לנקודת זמן ספציפית או לזרם מסוים. ואני לא ממהר. אולי זה יקרה בשנה הקרובה.

היפ הופ

סוליד סטיל, תכנית הרדיו האגדית של קולדאט, חוגגת השנה 20 שנים עגולות של סטים מבריקים. במייל התקופתי האחרון שלהם, ביקשו קברניטי התכנית מהמאזינים לבחור את הסט האהוב של סוליד סטיל מכל הזמנים (!). ללא כל היסוס בחרתי בסט ספציפי ששודר ב2001, ושינה את חיי. כבר כתבתי על זה במאמר לא מוצלח יותר מדי, וכנראה שבעתיד אתקן את העוול ואף אעלה קישורים.

שני סרטי גרפיטי שראיתי השנה החזירו אותי לסט הנ"ל. Style Wars התיעודי וWild Style העלילתי – שניהם מתחילת – אמצע שנות השמונים. בדי ג'יי סט מ2001 יש קטע היפ הופ מבריק בנושא גרפיטי, שעמוס בסימפולים משני הסרטים האלה. Style Wars יותר מעניין כסרט, בעיקר בגלל שני קווי עלילה מצוינים מבחינה דוקומנטרית – הראשון הוא סיפורו של אמן גרפיטי צעיר מוכשר ביותר בעל יד אחת (!), והשני הוא חשיפתו של אמן אנטי-גרפיטי שבוגד בקודים של אמני הגרפיטי ומוחק את יצירות ברחבי העיר עם כיתוב שמו בצורה מרושלת.

Wild Style על אף היותו סרט אייטיז בינוני זוכה בתו התקן למצוינות בזכות הפסקול. במהלך הסרט הראש שלי הסתחרר מכמות לא יאמנת של ציטוטים שחקוקים לי במוח. זיהיתי בין השאר סימפולים ששימשו את קולדקאט, אם אף דום, די ג'יי שאדוו, סי בג, קומון, נאס, ודה גו טים, וכולל קטע וידיאו בלתי נשכח עם גראנד מאסטר פלאש. האחראי על הפסקול הוא פאב פייב פרדי, בחור יקר שלא הכרתי קודם גם אם השם נשמע לי מוכר, והפסקול הזה התנגן אצלי הרבה השנה.

ניתן כבוד גם לTime's Up של O.C שהתנגן אצלי הרבה מאוד השנה. מדובר בלהיט הכי גדול של או סי מאמצע שנות התשעים, בהפקתו של לורד פינס. ליין באס מדבק, ראפ עצבני אנטי ראפרים עם פלואו מעולה. מספיק טוב בשבילי. חשוב להזכיר גם את פרסי פי, האם סי האהוב עלי השנה, שאלבומו מ2007 נוגן אצלי ללא הרף, ואלבום הרמיקסים שיצא השנה זכה אצלי לתואר'הגיבור הלא מושר 2008'.

מיקסטייפ

הסט הטוב ביותר שיצא השנה והגיע לאזניי הוא ה'אובמה מיקס' של די ג'יי זי טריפ. אם אקשיב לו עכשיו האפקט יהיה הרבה פחות מורגש, אבל כששמעתי אותו לראשונה עברה בי צמרמורת. זי טריפ גוזר ומדביק חלקי שירים שכולם מתארים את מה שהוא מרגיש ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב, וזה מאוד מומלץ.

השנה הצלחתי לשים סוף סוף את ידיי תחת הקלטה אבודה של תכנית רדיו ספציפית של די ג'יי רבולושן, אחד הדי ג'יים האהובים עלי. הורדתי את זה לפני כמה שנים וכמה מחשבים, זה אבד לי והשנה תמו החיפושים. רבולושן נוטה לעיתים להיפ הופ להיטים, אבל כששורה עליו רוח הסקראץ' הוא אחד השנונים והמדוייקים שבתקליטני ההיפ הופ. The lost wake up show archives volume 3 מכיל כמה שיאים מאוד מוצלחים לחובבי ההיפ הופ החתוך והמוקפץ. הוא גם הוציא אלבום השנה, אבל כמו שאר האלבומים שלו הוא מכיל בעיקר היפ הופ מיינסטרים לא מעניין.
ניתן כבוד גם לקיד קפרי, שהשנה גיליתי שהוא מחלוצי המיקסטייפים המקוריים (דהיינו – קלטות של מיקסים), ושבקלטת שהוציא ב89 (שלה הקשבתי השנה) יצר חיבור ראשוני בין אקפלות אר אן בי וסול למקצבי היפ הופ. בראיון שקראתי איתו הוא מספר על כל מיני מפיקי על עכשוויים שנתקלו בו וטענו שהם חייבים לו את הקריירה שלהם, כמו פאף דדי.

אלקטרוני

השנה נרגעתי בכל הקשור למוזיקה אלקטרונית מאסיבית. סביר להניח שזה קשור לעובדה שחלק גדול מהמוזיקה שיצרתי השנה היה כזה. אחרי שקראתי עליהם, ראיתי סרט עליהם והורדתי את האוסף – אפשר לומר בקלות שהבי בי סי רדיופוניק וורקשופ עשו את השנה שלי באלקטרוניקה. על רגל אחת, מדובר במחלקה של הבי בי סי שלאורך כל שנות השישים הפיקו צלילים ומוזיקה אלקטרונית לצרכים שונים של הבי בי סי. מלבד צלילים לתסכיתים ותכניות מדע בדיוני שימשו אנשי הוורקשופ לעיבוד נעימות ושידרוג תשדירים חינוכיים.

מתוך הסרט שראיתי אכוון אתכם לקטע הבא, בו מדגימה דליה דרבישיר, נערת חלומותיי הנוכחית, כמה לופים שהפיקה על מכונות פרימיטיביות. מעניין ומרשים שחלק גדול מהמוזיקה שהפיקו היתה לפני המצאת והגעת הסינטיסייזר לאירופה. מה שאומר שצורת העבודה מסורבלת בהרבה, ואינה כוללת שימוש במקלדות אלא בגזירה והדבקה של סרטי הקלטה לפי חישובים מתמטיים. מ ד ה י ם ! אותה דליה הפיקה את נעימת הפתיחה המבריקה של תכנית המד"ב הקאלטית 'ד"ר הו', ב1963. להזכירכם: בלי מקלדת, רק אוסילטורים וחיתוכים של סרטי הקלטה.
יש גם מאמר בעברית שכתב מורפלקסיס בנושא, שמתמקד דווקא בבחורה אחרת מהאולפנים.

פסיכדלי

את זלדה הכרתי דרך עופר\ סקולמאסטר. זלדה היא זמרת תורכיה שהיתה פעילה בשנות השבעים, ושאלבומה היחיד יצא מחדש בלייבל של אנדי ווטל (שמגיע לארץ בקרוב להשקת אלבומו של מארקי פאנק. ככה בעצם עלה שמה בשיחה). אני לא יודע מה עובר לכם בראש כשאתם חושבים על מוזיקה טורקית, אבל אותי זה העיף לחלוטין. אני לא יודע איך להגדיר את מעטפת הסאונד, חוץ מלהגיד שאני מת עליה. הקול של זלדה, המוג, הגיטרות, התופים… הכל מקומפרס ומועצם בצורה מעט מעוותת, ובו בזמן עוצמתית, ויש אפילו קטע שזיהיתי מאלבום הביטים של 'או נו' (שהוזכר פה באחת הרשימות). החפלה הפסיכדלית של השנה, ללא מתחרים.

רוק

אין לי מושג איך לא שמעתי עליהם קודם, אבל השנה האזנתי לראשונה ל my bloody valentine. התחברתי מיד לסאונד שלהם, בעיקר כי הוא נשמע לי כמו הנקודה המדויקת שבין האייטיז (שאני לא ממש אוהב) לסמשינג פמפקינס (שאני מאוד אוהב). הם מעניינים, ועמוסים ומטונפים, וגם אם השירים עצמם לא ממש עושים לי את זה, אני מאוד מרוצה מהגילוי הזה. האלבום Loveless  יצא ב91, בין האלבום הראשון של הסמשינג פמפקינס (גיש, שהוא הפחות מועדף עלי בקטלוג שלהם ) לשני שלהם, שאני אוהב הרבה יותר, ובלעדיו מי יודע איך הסמשינג פמפקינס היו נשמעים היום. כנראה שלא היינו זוכים לreal love, עליו המלצתי בפוסט הראשון שלי כאן.

אקוסטי

 

בסוף סיבוב ההופעות הבינוני שלו מ 2005, הגיע בילי קורגן (מהסמשינג פמפקינס) לאוסטרליה. מישהו מהקהל צעק לו שהחומר החדש שלו מסריח, ושישיר כמה שירים של הסמשינג פמפקינס כי בשביל זה אנשים שילמו כסף. הייתי בהופעה אחרת בסיבוב הזה, ואני זוכר שגם שם צעקו לו את אותו הדבר. במקרה שאני הייתי נוכח זה נגמר טוב. באוסטרליה, כמה שבועות אחרי ההופעה שראיתי בבלגיה, בילי אמר שנמאס לו מהחרא הזה וירד מהבמה.

לבילי ולפמפקינס יש בסיס מעריצים רחב באוסטרליה, ולכן זה לא נגמר בפיצוץ ההופעה. יום או יומיים מאוחר יותר אירגנו לבילי הופעה אקוסטית, בשונה מההופעה המקורית שהיתה בכיוון אלקטרו- פופ – ניו ווייב, ושהכניסה אליה חופשית. ידעתי על ההופעה הזאת כשפורסמה הידיעה על כל הסצינה בNME, ומאז חיפשתי הקלטה. השנה סוף סוף מצאתי. וזה מדהים. הצרה הקטנה היא שההופעה ניתנת להורדה בקובץ פלאק בלבד, וזה פורמט מעצבן. בנוסף, ניתן להוריד את כל שירי ההופעה בנפרד ולא בקובץ אחד. וגם זה מעצבן.

ההופעה ארוכה, מעל לשעתיים, מחולקת לשני סטים לא אחידים, ומוקלטת באיכות מעולה. החלק הראשון הוא הביצועים האקוסטיים היחידים שניתן להשיג של שירי אלבום הסולו של בילי, ובאמת שחיכיתי שנים לשמוע את השירים האלה בהגשה פשוטה ולא דרך פילטרים פופים-אפלים כפי שהופקו במקור. אף שיר לא זוכה לגרסא האולטימטיבית שלו, אבל זה בכל זאת סט מאוד נחמד, וחלק מהשירים זוכים בכבוד אבוד. ההרגשה וההגשה משוחררת, יש קצת פאשלות וזיוני שכל, והכל מאוד חינני וטוב.

הסט השני הוא הוא הדבר האמיתי. יש שם קאברים לשירים שאת רובם לא הכרתי קודם, שירים מתקופת זוואן (להקתו הקודמת והכושלת), הפעלת קהל חמודה ושירים מפרויקט 'שירי שיקגו' הגנוז, שגם אליו נחשפתי השנה במקרה. זה מדהים בעיקר כי הוא מחזיק שני סטים שלמים בלי לשיר שירים של הסמשינג פמפקינס, וגם להמציא את עצמו מחדש כסינגר\סונגרייטר שהלגיטימיות שלו לא מוטלת בספק. Prairie Song וFriends As Lovers, Lovers As Friends הם שני שירים מדהימים בעיניי, וגם הם מחווירים מעט מול שיר הסיום – You Were Mine, השיר ששמעתי הכי הרבה לפי Last.FM. שיר פולק פשוט וממיס. אני לא יכול להסביר למה אני כל כך אוהב אותו, אבל הוא עושה לי מאוד נעים בלב. גם הקולות האותנטיים שאומרים בהתחלה we love you ו thank you תורמים משהו לתחושה הכוללת.

שווה איזכור: הקאבר האקוסטי של ביפי קליירו ל'אמברלה' של ריאנה, שבדרכי העקומה שמעתי לפני ששמעתי את השיר המקורי. אחלה שיר.

פופ\רוק

השנה התחילה כשאני בעיצומו של מרתון 'עמוק באדמה', אם אני לא טועה. אחי הקט גמש דאג להשיג את כל פרקי התכנית במארזים שונים של כל העונות, ואני בלעתי כמה פרקים כל יום. כששאלתי אותו על שני שירים שהושמעו בעונה האחרונה הוא הפנה אותי לאתר שדרכו מצאתי את:
1. קלי קלארקסון – Breakaway. אני לא שומע רדיו, ובכל זאת הכרתי את הפזמון של השיר הזה. לא ברור מאיפה – מפיצוציות, מקניונים. באמת שאני לא יודע. תמיד חשבתי שזה של מאזי סטאר, אבל לא הצלחתי לזמזם את זה לאף אחד. זה שיר מעולה, למרות שההפקה טיפה סטנדרטית ונקייה יחסית למה שאני אוהב. הצחיק אותי לקשר את זה לבחורה שזכתה בכוכב נולד האמריקאי, בייחוד בגלל 'הכל יכול לקרות' של נינט (שאני מחבב אבל לא אוהב כמו את השיר הזה). הפקה קצת יותר מלוכלכת \ מעניינת היתה הופכת את זה לקלאסיקה על זמנית לדעתי, אבל זה שיר מצוין, ברמה של שירים טובים של אר. אי. אם או קולדפליי, גם ככה.

2.  סיה – Breath Me. השיר שמלווה את קליפ הסיום של הסדרה (זהירות ספוילר). הפקה הרבה יותר מתוחכמת והגשה הרבה יותר ייחודית מהשיר של קלי קלארקסון, אבל גם מניפולטיבי יותר. סיה מתאפיינת בשירה מתלחששת, והשיר הזה לא הכי אלטרנטיבי אבל גם לא ממש סטנדרטי ועושה את העבודה יופי. אני חייב לתת לו לפחות חלק מהקרדיט על היבבות שסיפקתי אל מול המרקע, ועל השבועיים הבאים שבהם שמעתי את השיר עשרות פעמים. מצד שני, השיר של קלי הרבה יותר טוב.

מיאמי בייס

לכל משתמש סולסיק זה קרה לפחות פעם אחת: במקום להוריד רק אלבום אחד מתיקיה מסוימת, הורדתי תיקיה עצומה בשם my music שכוללת המון מוזיקה שאני בכלל לא מעוניין להקשיב לה. אף פעם לא אהבתי יותר מדי מיאמי בייס, או בוטי בייס, או ביילה פאנק. זה נחמד נקודתית אבל כמה קטעים ברצף עושים לי עיקצוצים לא נעימים בקצוות הגפיים. התיקיה שהורדתי, אני כבר לא זוכר למה, היתה ארכיון עצום של מה שנקרא Miami base 3rd wave, אמיר אגוזי בטח יודע מה זה אומר. אני חייב לציין שזה עניין אותי לפחות בשביל שמיעה אחת, וברוב המקרים זה לא היה קל בכלל. לצד כל מיני גרסאות מועדונים לקטעי פתיחה לתכניות טלויזיה עם מקצב מאוד ספציפי, גיליתי את הלהיט הגדול הזה שבהחלט עשה לי את השנה.

אני בכלל לא בטוח ש Shot-Outs (Holla' at Me) של Fresh Kid Ice נחשב למיאמי בייס, למרות שאני יכול לעשות את ההקשר, וזה גם לא ממש משנה לי. השיר מ1992 מאוד מונוטוני וצפוי – הוא בנוי ממלודיה פשוטה שנשמעת כמו סימפול מקטע אלקטרוני מוקדם של ריימונד סקוט, כשהביט המאוד פשוט שלו נכנס ויוצא כל כמה תיבות, כשרקע הילד הרענן צועק תודות וריספקט לכל מיני חברים ומשפיעים, ולצידו עוד חבר שמסכים איתו עם כל מה שהוא אומר. ככה טיפשי – ככה אפקטיבי. איטס יור בוי!

(אם מישהו מוצא קישור שכולל את השיר הזה, לא להתבייש)
מוזיקה ישראלית

נועם הוא חבר קרוב ואספן תקליטים שחלק גדול מהטירוף שלו מתמקד במוזיקה ישראלית פסיכדלית. לפעמים הוא חושף את האוצרות שלו תחת השם 'אפרים נער השעשועים'. דיברנו הרבה על לעשות מיקסטייפ ישראלי משותף, כשרוב עבודת הארכיון מוטלת עליו ורוב עבודת החיתוכים מוטלת עלי. כשנועם החליט לטוס להודו והזמן היה קצר, היינו צריכים לבחור בין עבודה על קליפ ל'מתעלם מהצרכים', שיר הנושא מהאלבום שלי, או סיום המיקסטייפ. בחרנו באופציה הראשונה, ולא הספקנו להצטרף לסוליקו ודי ג'יי קארס באטרף הדיגינג הישראלי שהיה השנה (למרות שאין ממש קשר מוזיקלי בין המיקסטייפים, שכן שני האחרונים התבססו בעיקר על דיסקו).

 

כך או כך, נחשפתי לפצצות פאנק נדירות כמו התקליטון של ג'קי גליל, הגרסא המקורית והמפתיעה של 'בדד' בביצוע הברנשים של פיאמנטה, 'יושב בסלון' הבלוזי של גרי אקשטיין ועשרות שירים מוכרים ולא מוכרים שיש בהם לפחות עשרים שניות של גרוב טהור. מין הסתם אין לי קישורי יו טיוב לתרום אלא רק סוג של 'בקרוב', ועמכם הסליחה.

 

באופן לא צפוי, שיר השנה שלי הוא 'סיפורים' מהאלבום של די ג'יי קארס. את האלבום עצמו לא חיבבתי במיוחד, אבל השיר הזה הוא פשוט הברקה ואני מוריד בפניו את הכובע. קארס שומר על מקצבי היפ הופ מינימליסטיים שמשאירים את הדגש לפריטות מדודות ולהקראת טקסט משובח של שמעון אדף. אבל הריספקט לקארס הירושלמי לא מסתיים כאן, ורמיקסרי השנה העבריים שלי, אבירי השולחן העגול, זוכים בקטגוריה בגלל רמיקס שעשו ל'תרנגולים' מאלבומו (בשיתוף DAM) ולרמיקס שלהם מאלבום הרמיקסים לרדיוטריפ שאמור לצאת בשנה הקרובה. הם הדבר הכי קרוב לווייב שמאדליב יוצר תחת הכינוי 'קואזימוטו', ובתוך מה שקורה פה בתחום הם מנצנצים בגאון.

 

העומדים בפתח

ממש בימים האחרונים של השנה הורדתי את האלבום אמאדו ומרים, צמד עיוורים ממאלי, שקשורים באיזה שהוא אופן לדיימון אלברן מבלר, שכנראה היה מעורב בהפקה. דיימון אלברן הוא שגריר מאלי בכל הקשור למוזיקה פופולארית, והאלבום שהוציא תחת השם 'מאלי מיוזיק' אהוד מאוד אצלי. האלבום של אמאדו ומרים נפתח עם השיר המדהים sabali, שבמשך שלושת הדקות שלו מתפתח לכמה כיוונים לא צפויים אבל נשאר מאוד קליט וידידותי גם למי שלא מבין מה לעזאזל אומרים שם. הוא שיר השבוע שלי בשבוע האחרון, ונותר רק להצטער ששאר האלבום לא דומה לניצוצות הגאונות שנשפכים בsabali.

לסיכום, היתה שנה מאוד מוצלחת, והשנה הקרובה היא השנה האחרונה בעשור הזה, כך שאפשר לצפות לסיכומים הרבה יותר מרגשים…

2 מחשבות על “סיכום שנה מוזיקלי אישי ועקום

  1. וואו, יש בעולם עוד בנאדם שגם אובססיבי לפאמפקינס (כמוני בעבר) וגם מאזין לסיה (כמוני מדי פעם).

    מדהים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s