פורטיס משובח או פורטיס משובש?

הפעם האחרונה שראיתי את פורטיס על במה היתה לפני שנתיים או שלוש או אפילו יותר. אני לא אצליח להזכר איפה היא התרחשה בדיוק, אבל הרגשתי שזה הזמן להפסקה (או לפי חוכמת הזן האחרונה שלי – 'הרפיה'). ההרכב והעיבודים נשמעו לי לא מעניינים ביחס למוזיקה שאני שומע בבית, והביצוע הסתמי ל'נעליים' שהתחבר ל'הדלת' שבר אותי. במקביל נכנסתי לתסביך ציפיות שאני עדיין שקוע בו – האם זה הגיוני מבחינתי לצפות מיוצר מקומי לחדשנות ויצירתיות כמו אמנים אחרים בעולם?

אחרי שנחשפתי לקופר טמפל קלוס (The Cooper Temple Clause) חטפתי בעיטה סיבובית שהפכה אותי למתנשא. שני האלבומים הראשונים שלהם מתחילת שנות האלפיים שינו לגמרי את כל מה שחשבתי על הרכב רוק אלטרנטיבי – הם היו שישיה אנגלית עם עוצמות וצלילים שלא שמעתי כמוהם קודם ברוק – סמפלרים וחצוצרות וגיטרות וקלידים ותופים רצחניים… השירים שלהם יכלו להיות עוצמתיים וקצרים, או בעלי סולואים אינסטרומנטליים שנמתחו על גבי דקות. הם היו הדבר האמיתי –  השילוב שלהם עם אלקטרוניקה, שבירות ומבנים לא סטנדרטים של שירים לא הורידה מהעוצמה הרוקיסטית שלהם, כמו שקורה במקרה של הרכבים רבים. האכזבה מהעובדה שלא אראה אותם בהופעה חיה תלווה אותי עד יום מותי. הם התפרקו ב2007 אחרי אלבום שלישי ומחורבן, מתמודדים עם חבר להקה שעזב וסולן כריזמיטי ששר רק בחצי מהשירים. אחרי האזנה לאלבום הראשון התחלתי למיין דברים תחת הקטגוריה 'פופ רוק'. העובדה שיש קצת דיסטורשן וצרחות בשיר כבר לא נראתה לי עוצמתית מספיק. או שיהיה מתוחכם בשביל להיות 'רוק אלטרנטיבי' טוב או שיהיה שיר מספיק טוב בשביל להיות 'פופ רוק' טוב. אחרת זה סתם 'פופ רוק'.

אבל ההתנשאות הזאת לא היתה מוחלטת. נכון שהיה לי מאוד קשה להתחבר להרכבי רוק סטנדרטים של בית-פזמון וגיטרה(או שתיים)-באס-תופים, אבל עדיין ההרכב האהוב עלי ביותר נשאר הסמשינג פמפקינס, ויש מספיק שירי פופ-רוק של להקות כמו אמברייס, קולדפליי, אואזיס, רדיוהד, טראוויס וכו' שאני אוהב באמת ובתמים. אבל במוזיקה הישראלית – וכמה שאני רוצה ממש לאהוב להקת רוק ישראלי פעילה – אני בתול. אף אחד לא נוגע בי באמת. כמות שירי הרוק הישראלים שיצאו משנת 2000 ועדיין עושים לי את זה מגוחכת. אולי אני צריך לעשות רשימה כזאת מתישהו.

ברור לי שהבעיה היא בי. אני שונא לקרוא ביקורות מוזיקה שמסבירות מה אמן היה 'צריך' לעשות כדי שהאלבום יהיה טוב יותר. אני יכול לחשוב מה היה מגניב יותר, אבל אף אמן לא 'צריך' לעשות  שום דבר ואף מאזין לא צריך לאהוב שום דבר. להגיד 'הוא היה צריך להחליף את ה____\ להקשיב ל_____\ להוסיף _____ \ לעשן ______' תמיד ישמע מתנשא, מיותר ולא מחובר למציאות. כל אמן בוחר את השותפים שלו מסיבותיו שלו, וכשהוא מוציא יצירה רצוי לשפוט אותה בכלים שונים ממנה במסעדה. אי אפשר להוסיף מלח או פרמזן- מקסימום להנמיך. אני מתעסק הרבה ב'ברייקים' של תופים ובמקצבים מכל מיני סוגים ומחשיב את עצמי כבעל דיעה, ובכל זאת אני לא מרגיש טבעי להגיד מה אמן כלשהו 'צריך' בחטיבת הקצב שלו. אף פעם לא הבנתי למה ז'אן ז'אק גולדברג נחשב למתופף גדול ,לדוגמא,  ואני מתאר לעצמי שאחת הסיבות העיקריות לשיתופי הפעולה שלו היא שהוא היה אחלה של בן אדם. לפעמים זאת סיבה הרבה יותר חשובה למכלול היצירה.

אני לא יודע מה הוא צריך, אני יודע שהאלבום החדש שלו משעמם אותי. אני כבר בקושי קונה דיסקים, ואת האלבום הזה קניתי ללא היסוס. יצירת קונספט של פורטיס? ברור לי שאני נותן לו את הכבוד הבסיסי בחנות הדיסקים הקרובה. אולי אחרי עוד כמה האזנות לשני הדיסקים הראשונים במארז, 'יער ישראלי' ו'חזל"ש', אמצא כמה שירים שיחלחלו ויגרמו לי הנאה. כרגע הכל נשמע לי דומה ולא מספיק מעניין. כמו שירים בסוף של 'שוטר, והענק הלוחש', אבל לפחות במקרה של האלבום ההוא מעל לחצי מהשירים טובים או טובים מאוד, ועם מעטפת צליל יותר מעניינת. 'בלונדיניות על אוטוביאנקי' חמוד, אבל ההקדמה שלו היתה יותר מוצלחת. יש לי גם מה להגיד על הטקסטים, אבל אני מעדיף להתמקד במוזיקה הפעם.

הופעת הצהריים היום בסינמטק התחילה מצוין, בקטע אינסטרומנטלי סוחף. התוספת של אבי לייבוביץ', יוצר גאז' מוצלח שניגן על חצוצרה (זה היה כלי נשפיה מתכתי. אני לא יודע אם זה טרומבון או חצוצרה. מצטער) וקלידים הוסיף הרבה עומק לגיטרה, באס, תופים, קלידים של ההרכב הקבוע (יובל שפריר -גיל סמטנה -עידו אגמון ועוד מישהו). מיד בסיומו פורטיס התנצל ואמר שהקטעים שהם היו אמורים לעשות, גרסאות נסיוניות לשירים מוכרים, לא יבוצעו בסוף אלא רק שירים חדשים. אבל הרעיון המקורי הוא מה שהביא אותי לסינמטק מלכתחילה.

התוצאה היתה די משעממת, עם כמה שיאים נחמדים יחסית בחלק מהשירים, אבל באמת שזה לא מה שאני מצפה מפורטיס באירוע השקה קונספטואלי בפסטיבל הג'אז. זה היה סתם, ביצועים סטנדרטיים עם וידיאו ארט נחמד ותאורה סבירה לשירים שמשעממים אותי. בין השירים פורטיס היה מקסים ומצחיק והיה כיף לראות אותו נהנה. השיר שסיים את החלק הזה של ההופעה, ביצוע ג'אזי ל'נעליים', הבהיר שהפוטנציאל של האירוע הזה היה גבוה ושהציפיות היו לגיטימיות. אין לי בעיה עם פופ רוק סטנדרטי, אבל ככזה הוא חייב להיות מגובה בשירים טובים, ובאלבום הזה אין מספיק כאלה. מי שאוהב פופ רוק סטנדרטי בטח היה מבסוט. לי זה נשמע סתמי, ובטח לא כ'גאולת המוזיקה המקומית', כמו שהיה כתוב בכל מיני טורים.

ואז, אחרי הפסקה קצרה הם ביצעו את 'חימושניגיגי'. 'חימושניגיגי' הוא החלק השלישי של האלבום החדש, והמסקרן מכולם: יצירה מוזיקלית בת 17 דקות שמורכבת מאגדת נונסנס על דת, עם, שלטון ומודרניזציה, בין השאר. על הנייר זה נשמע כמו משהו שאני אמור לאהוב, בטח כשפורטיס חתום עליו. אבל לא. אני בעצמי שוקד כבר כמה שנים על יצירת אופרת היפ הופ חללית, והגעתי למסקנה שאחד הדברים החשובים ביצירת קונספט מוזיקלית הוא מעטפת הסאונד. אם בשירי האלבום בחלקיו השונים הבחירה האסתטית הסטנדרטית יכולה להיות מובנת (גם אם לא לטעמי), במעשיה הקונספטואלית 'חימושניגיגי' הבחירות שנעשו בהפקה כמעט בלתי נסלחות.

אם הכוונה היתה ליצור אטמוספרה נפרדת של מציאות, סיפור שמתרחש בזמן אחר ובמקום היפותטי עם שמות הזויים ופולחנים מגוחכים – אז קשה מאוד ליצור אותה כששומרים על מינימליזם יצירתי מבחינה מוזיקלית. נכון שהסגנון המוזיקלי מגוון יחסית, ונע בין אבסטרקט, מארשים המנוניים, סולמות מזרחיים, אקפלות ורוק מהיר. אבל התוספת היצירתית היחידה לסאונד הכולל, בהשוואה לשאר האלבום, הם דגימה של רעש סטטי\ מעין מקדחה וכמה מקצבי ביט בוקס ותו לא.

בהופעה היום, כשהקטע בוצע במלואו, הרגשתי שאני מקבל צידוק לתחושה הזאת. חוץ משילוב של פיאות וחליפות והעובדה שלא היו הפסקות בין השירים התחושה היתה זהה לחלקים אחרים של ההופעה – ב-ס-ד-ר. כשאין מעטפת סאונד מעניינת הבינוניות של השירים הרבה יותר בולטת. השילוב של הפרגמנטים הדלים לעיבוי היצירה, המקדחה והביט בוקס, נוגנו מתוך מחשב ע"י יובל שפריר מעמדת התופים. ההבדל הפיזי שבין הנגינה החיה שלו על התופים לבין הלחיצות ה'און\אוף' הממושכות המועטות שלו על המחשב צרמה לי. חוסר הדמיון שבהפקת האלבום קיבל מימד פיזי. כך שגם 'חימושניגיגי', למרות שהוא החלק היותר יצירתי במארז, מתגלה כיצירה מוזיקלית בינונית למדי.

הצצה על הקרדיטים בחוברת של האלבום רק מוסיפה הגיון – כל האלבום הוקלט באולפן של יובל שפריר, והופק ע"י פורטיס\ אגמון\ שפריר\ סמטנה.  העובדה שמדובר ביצירה עצמאית שנשלטת כולה ע"י הנגנים, ללא מפיק חיצוני, שופכת קצת אור למה התוצר הסופי בינוני. אם כבר אלבום משולש, שמנסה ליצור אווירה שונה בכל חלק, למה את כולם מפיקים חברי הלהקה? מפיק חיצוני, ולו רק ל'חימושניגיגי', היה יכול ליצור עולם חדש של אפשרויות – רחב בהרבה ממה שהוקלט בין קירות האולפן של יובל. אני אוהב את פורטיס, ולמרות שאני לא יודע מה צריך, אני יודע מה אני מצפה ממנו – וזה יותר ממה שקיבלתי.

8 מחשבות על “פורטיס משובח או פורטיס משובש?

  1. 1. המופע לא היה אמור לכלול גרסאות נסיוניות לשירים מוכרים, אלא יצירות אינסטרומנטליות כדוגמת השיר הראשון שבוצע שהולחנו למען מופע מחול, וכנראה שפורטיס והלהקה הרגישו שזה לא כל כך מתאים ואולי שהקהל לא יקבל את זה מספיק טוב

    2. זו לא מקדחה! זה שואב אבק! ואם לא הבנת את זה אז פספסת את כל הקונספט של חימושניגיגי

  2. אני בכלל לא חושב שזה מתנשא לחשוב שרוב החומר המקומי משעמם.
    זה ככה בכל תחום ובכל מקום.

    אני אין לי ציפיות מפורטיס כבר שנים רבות, ואולי בגלל זה אני לא מתאכזב.
    הוא כותב ושר את אותו שיר בגרסאות שונות כבר איזה 15 שנה.

    אני עדיין חושב שמגיע לו מעמד מיוחד כסבא החביב של הרוק הישראלי, ועדיין צוחק מהשטויות שלו וחושב שהוא חמוד, ובטח נהנה כשהוא עולה לבמה בפסטיבלים, אבל לא אטרח ללכת למופע שלו לבד.

  3. הייתי בהופעה הזו בסינמטק, עוד לפני שהאזנתי לאלבום המשולש. אני חושבת שהכריזמה של פורטיס, וה
    vibe
    הטוב של ההרכב הפכו את ההופעה למהנה מאד. אולי מעט מכופתרת- בכל זאת, סינמטק בשישי בצהריים וישובים בכיסאות. אפילו פורטיס עצמו צחק שהלבישו אותו כמו בבר מצווה

    עם נתוני פתיחה מעולים של סמואל אדמס מהחבית ומופע ג'אז חי ברחבת הכניסה כשבחוץ מתרחש סוף העולם -אי אפשר היה לטעות

    אגב אני לא חושבת שרק אוהבי רוק סטנדרטי יכלו להנות מההופעה הזו. אני בכלל לא יודעת מה זה רוק סטנרטי

  4. מישהו יכול לתת דוגמא לאיזשהו אמן שעושה משהו מעניין מעבר לגיל 40? נדיר מאוד, כמעט ואין חיה כזו. אולי ניל יאנג סחב עוד כמה שנים, ולברוס ספרינגסטין התפלק שדים ואבק. אבל כל השאר זה לא אומנות אלא נוסטלגיה. אז עזבו את פורטיס במנוחה. הוא את שלו עשה וזה שמישהו מצפה בגילו למשהו מעניין זה כמו לצפות שגילה אלמגור תתפשט ותראה כוסית. בקיצור, נקרופילים, רדו מהגג

  5. טום וייטס עושה מוזיקה מדהימה כתמיד והוא צריך להיות בן 60 בערך עכשיו

    עגום מאד לחשוב שאנשים מבוגרים אינם מסוגלים ליצור דברים בעלי ערך אומנותי ואני לא בטוחה שזה נכון.

    יכול להיות שכשאנשים מצליחים כשהם צעירים הם ממחזרים או מנסים למחזר את מה שהם עשו וזאת הסיבה שהאומנות שלהם משעממת אותנו כשהם מתבגרים, אבל – האם זה חייב להיות ככה?
    אני מקווה שלא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s