כדור הארץ רקוב, אני אומר לכם את זה כבר 40 שנה.

החודש העולם כולו חוגג את יום כדור הארץ ה40. אני יודע את פיסת המידע המיותרת הזו בגלל שכמה שבועות לפני יום כדור הארץ הראשון, בשנת 1970, יצא לאור אלבום המופת Earth Rot של דייוויד אקסלרוד. מצד שני יכול להיות שאני מתבלבל פה לגמרי. בראיון לKCRW סיפר דייוויד שהאלבום היה אמור לצאת לקראת יום האדמה הראשון, במרץ 1970. אבל אז קרה הטבח בקנט סטייט, והתאריך של יום האדמה נדחה בשבועיים. בכל מקום שאני קראתי כתוב שהטבח קרה בכלל שבועיים אחרי. אז סביר להניח שבכלל לא הבנתי את הסיפור, ואני לא באמת יודע מתי האלבום הזה יצא. זה לא משנה, זה אלבום מעולה, ואני אכתוב עליו בכל זאת.

לדייוויד אקסלרוד נחשפתי כמו רבים אחרים בעקבות די ג'יי שאדוו. אחרי שגיליתי כמה אני אוהב מוזיקאים שיוצרים מוזיקה חדשה ממוזיקה של אחרים, התחלתי לחפש באובססיביות את המוזיקה של האחרים. זה הרי כל כך כיף ומתבקש! תמיד מרגש לזהות חלק מוכר בשיר ישן ולא מזוהה, ואז להרגיש כמו כדור פינג פונג שנע בזמן הלוך וחזור – קטעים מוזיקלים מודרניים שמורכבים מחתיכות שונות של שיר ישן, והשיר עצמו. ואז לחשוב לעצמי: מה יותר טוב? כמה יצירתי השילוב החדש?

ברוב המקרים נתקלתי בשירי פופ סול, היפ הופ מוקדם או מוזיקה פסיכדלית. מעטים המקרים שהשיר המקורי התעלה או השתווה לשיבוש החדשני, או עשה חשק חזק לחפש חומרים נוספים של אותו יוצר. דייוויד אקסלרוד היה השם הנפוץ ביותר בקטלוג הסימפולים של די ג'יי שאדוו. הוא סימפל אותו ב Midnight In A Perfect World , Dark Days, ובRabbit In Your Headlights של U.N.K.L.E.  מאוחר יותר אני אגלה שעוד רבים וטובים סימפלו אותו, כאלה שאני אוהב יותר (מאדליב, וו טאנג קלאן, דיאמונד די…) ואוהב פחות (ד"ר דרה, ליל וויין, פאט ג'ו…). אני לא זוכר מה היה הסימפול שהוריד לי את האסימון, אבל בשלב מסויים הסקרנות שלחה אותי לאוזן השלישית לקנות את תקליט הסולו הראשון שלו. הוא והשניים שבאו אחריו, מהשנים 68-70, הם מבחינתי מהדברים הכי טובים שקרו בתקופה הזאת בעולם, וכידוע – קרה הרבה.

איזה מגניב אני, יש לי את שלושתם על תקליטים!

Earth Rot הוא אלבום הסולו השלישי של אקסלרוד (אחרי הפקות לענקי סול כמו קאנון בול אדרלי ולו ראולס), ולהגיד עליו שהוא הקדים את זמנו יהיה אנדרסטייטמנט. יצירת קונספט אקולוגית בשנת 1970? על העטיפה האחורית כתוב: A musical comment on the state of the enviroment. פשוט ומדויק.

האלבום מחולק לשני חלקים. החלק הראשון (צד א) נקרא The Warning Talk, והחלק השני The Signs. כל חלק מורכב מארבעה קטעים שממוספרים לפי שם הצד (The Warning talk part 1-4, וכו'). ארבעת הקטעים הראשונים מזהירים על השאננות של האדם המודרני. אחד המשפטים הבולטים, שחוזר שוב ושוב בשיר השני (שסומפל היטב בשיר של מוס דף בשם Hip Hop), הוא 'The Foundatios Of The World Are Being Broken'. הטקסטים מושרים ע"י מקהלה ונותנים למילים נפח מטיפני ותקיף. מחוכם מאוד בעיני שהשיר הראשון (שסומפל היטב ב'MC Is My Ambition של דיאמונד די), נפתח בפסוק הראשון בתורה, כמו להזכיר לנו שהנהנתנות הכוללת של האדם היא כפירה דתית בצורתה הבסיסית ביותר: אלוהים ברא את העולם, ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ומאפשרים לו להגיע למצב הקטסטרופלי בו הוא נמצא. אביא ציטטה מהשיר הרביעי, החותם את הצד הראשון, 'ההזהרה': 'Please belive this word you scoffer, those who say "but this country is strong, if this scouring sourge comes through, it will not come to us"'. המקהלה ששרה את השורות האלה מבצעת מהלך מלודי דרמטי שמביא את השיר לשיא שכמעט תמיד מצמרר את שיערות הזרוע שלי. בצד השני, 'הסימנים', מסופר על פירות שצומחים רקובים, היערות שמצטמצמים ועל הירוק הנעלם והישועה שתגיע מהפיכחון והאכפתיות לסביבה. הוא לא מוצלח כמו הצד הראשון שמדהים מתחילתו עד סופו, אך הוא מוצלח ביותר.

השילוב בין המוזיקה לטקסטים מופלא בעיני. כמו שמוכיח קטלוג הסימפולים הבלתי נגמר של דייויד (להערכתי מעל 40 קטעים), הוא מסתדר טוב מאוד גם בלי מילים. הגרוב שלו יציב, הבאס שמנוני, התופים כמעט תמיד יהיו פאנקיים ומעניינים, המלודיה מרגשת, חטיבת כלי הנשיפה מדויקת ויכולה לתפקד גם ליווי וגם לצאת לסולואים. הוא מלחין מחונן, מתזמר ומפיק רב השפעה שהקדים את זמנו. על אף שמדובר במקהלה בת תשעה סולנים, הנוכחות שלהם לא מכבידה על המוזיקה כהוא זה. להיפך – איך שהוא הם גורמים להכל להשמע מאוד רענן. כמעט בכל שיר ישנה שירה, אבל בשום מקרה היא לא מלווה את השיר כולו. הכל מאוד אוורירי ונעים, ולעתים גם סוחף.

בדרך כלל אני לא חובב ג'אז, וכנראה שזה הדבר הכי קרוב לג'אז שאני ממש אוהב. אני לא יודע באיזה מינוח להשתמש כדי להגדיר את המוזיקה של דייוויד אקסלרוד, וזה בעיקר כי אני נגעל מהמונח 'פיוז'ן'. משהו במילה הזאת מעורר בי חלחלה, אולי כי זה יוצר אסוציאציות של אנשים גבוהים עם קוקו, למרות שהמילה הזאת יכולה לעזור בתיאור המוזיקה. יש פה ג'אז, יש פה אלמנטים כנסייתיים, התפתחויות שמזכירות פרוגרסיב רוק וזה עדיין יחסית מאוד קליט, עם הרבה חלקים שאפשר להפוך ללופים להיטיים.

הסיפור של דייויד אקסלרוד מעולה. הוא התחיל בכלל כמתאגרף (!) וכגובה חובות בלוס אנג'לס (!!), והתגלגל להפקת זמרי ג'אז וסול שהמפורסמים בהם הם קאנון בול אדרלי ולו ראולס. באתר הקודם של מומה היתה ביוגרפיה מצוינת שכתב נדב רביד, אבל עם הפיכתו לחלק מהאתר של ערוץ המוזיקה הוחלפה בביוגרפיה קצת פחות פיקנטית ומרגשת. מוזר ביותר. הוא הוציא כמה אלבומי סולו שבהם תיפקד כמתזמר, מלחין ומפיק. שני הראשונים הולחנו בהשראת שירים של וויליאם בלייק, לכבוד השלישי התכנסנו היום, והם שלושתם יצירות מופת על זמניות לדעתי. למאותגרים פטיפונית מומלץ לשים יד על עותק של זה. בהמשך שנות השבעים המשיך בהפקות לאמני חברת קאפיטול ולהוציא אלבומי סולו, בשנות השמונים חלה האטה בעבודותיו, ובתחילת שנות התשעים הספיק להוציא אלבום שנקרא 'רקוויאם: השואה' שהוא די קשה להאזנה, עד שחדל מפעולה בעולם המוזיקה.

ואז, יום אחד, הוא שם לב למשהו מוזר בתדפיס התמלוגים שהוא מקבל.

הוא הרים טלפון לברר מה זה השיר 'without a doubt', ולמה הוא מקבל עליו כסף. המנהל, או מי שזה לא היה, סיפר לו שהוא סומפל בשיר של הרכב ההיפ הופ הסביר black sheep, ומגיע לו על זה אחוזים. 'ואז חשבתי לעצמי', אמר אקסלרוד בראיון לתכנית הרדיו האגדית 'סוליד סטיל' (קוראי הבלוג אמורים להכיר את התכנית..), 'סימפולים – טוב!'. ואכן, בשנים האחרונות הוא מרוויח יותר מאי פעם. זה ניחוש, כמובן, אבל כשאתה מסומפל באלבום הכי נמכר בשנים האחרונות (הוא סומפל באלבומו האחרון של ליל' וויין, שמכר מעל לשני מיליון עותקים, בקטע הטוב באלבום לדעתי – Dr. Carter) ומקבל אחוזים מאלבומים של לוריין היל, נאס, די ג'יי שאדוו ווו טאנג קלאן- אתה מרוויח יפה מאוד.

זה תוצר לוואי מאוד מוצלח של ההיפ הופ ותרבות הסימפולים: ההזדמנות להחשף לקלאסיקות חבויות במישור האישי, כמו האפשרות לתגמל את היוצר במידה ומדובר בהצלחה רחבה. בשנת 2001 הוא אפילו הוציא אלבום לא רע בלייבל שבו יצא endtroducing של די ג'יי שאדוו, mo wax. עוד לא שמעתי את הדי ג'יי סט המתבקש שיאגד את שלל עבודותיו המובחרות לצד רגעי היפ הופ קלאסיים שעשו בהן שימוש, למרות שהסט הזה נחמד יחסית.

עכשיו קיבלתי במייספייס הודעה שאומרת שאתמול (יום שישי) הוא חגג את יום הולדתו ה78 (!), שבריאותו טובה מאוד ושהוא עתיד להוציא חומרים חדשים.

חדשות מצוינות! איפה הטוקבקיסט שטען שהוא לא מכיר מוזיקאי מעל גיל ארבעים ששווה משהו?

אגב, מומלץ מאוד להאזין לתכנית של ברק חיימוביץ' וגיא דוביוס ששודרה בקול הקמפוס, ומקדישה לו שעתיים של צלילים וסיפורים, ודווקא לא נוגעים בצד ההיפ הופי שלו. הם מזכירים את זה אבל לא נותנים דוגמאות סאונד, ולוקחים את קטלוג העבודות שלו למקומות מעולים ומעניינים אחרים. באמת שלא חסרות נקודות ציון מרגשות בקריירה של אקסלרוד שלא נגעתי בהן בכלל. הוא ניתן להורדה והאזנה מהאתר של אייקאסט, וזה כיף חיים.

3 מחשבות על “כדור הארץ רקוב, אני אומר לכם את זה כבר 40 שנה.

  1. פינגבק: 2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש « הלא קריטי

  2. פינגבק: 2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s