מוזיקאי העשור (1\3) : ג'ילרמו סקוט הרון

כשנתקלתי לראשונה בשם Prefuse 73 זו היתה הפקת היפ הופ חללית והזויה לקטע של מוס דף ודייורס. מאוד התלהבתי מהאלקטרוניקה החכמה ששולבה בהיפ הופ הישיר של שני האם סיז המוכשרים. שמעתי את השיר בלופים, וביומולדת הקרוב שלי ביקשתי מאחי את אלבום הבכורה שלו, Vocal Studies + Uprock Narratives, אותו מצאנו באוזן השלישית בפחות מחמישים שקל.

וואו.

שנים שאני טוען שמר 73 עשה להיפ הופ מה שאפקס טווין עשה לדראם אן בייס ולג'אנגל. הרי אותו אפקס טווין (בקלות אחד מאמני העשור הקודם) לקח את המקצבים המהירים מהמקום הטבעי שלהם ברמקולים הגדולים שבמועדונים לכדי מוזיקה שאמורה לגרום למוח לרקוד, ובכך לגרום לסגנונות מוזיקה בשם IDM- מוזיקת ריקודים אינטיליגנטית או  braindance להשמע הגיוניים. אם אפקס וחבריו היוו איזון מצוין למונוטוניות היחסית של מסיבות הדראם אן בייס והג'אנגל שהייתי נוהג לפקוד, אז פרפיוז 73 היה בשבילי קונטרה מושלמת לזוועה שהיה קשה לברוח ממנה באותה תקופה – עלייתו של ההיפ הופ הישראלי.

זה סוג של פשע להזכיר את משפחת טאקט ופרפיוז 73 באותה כתבה, אבל הכרחי כדי להבהיר את ההפרש העצום שבין שפע הצלילים הכה לא מעניינים שהציפו אותי מכל עבר (קניונים, פרסומות, רדיו, רחוב, טלויזיה.. אתם זוכרים כמה נורא זה באמת היה?) לבין השפע שהציעו אותן 40 דקות חתוכות מכל טוב. אני לא אוהב לקשר לדברים שכתבתי לפני הרבה זמן, אבל זה מצחיק ולו רק בגלל ההתלהבות הבלתי נשלטת שלי.

ג'ילרמו סקוט הרון הוא מוזיקאי מחונן, ולפי העמוד בוויקיפדיה אפשר ללמוד עליו שההורים שלו הכריחו אותו ללמוד לנגן על כמה כלים, ושזה בעצם אלבום הבכורה שלו תחת הכינוי פרפיוז 73, אבל לא הראשון שלו באופן כללי. מה זה משנה? בשנת 2001 יצא האלבום בלייבל warp, הלייבל של אפקס טווין בין השאר, והוא היווה את הפריצה הגדולה שלו, ובצדק. האלבום חכם מאוד מבחינת מקצבים, שמורכבים מחיתוכים דקים של מכונות תופים, קולות של זמרות וראפרים ורעשים סטטיים שונים. יש בו מלודיות מוצלחות ואפילו נוגעות מסינטיסזיירים שמנמנים, והסאונד הכולל נשאר מאוד נקי וסטרילי יחסית, ושומר על אסתטיקה למרות שחומרי הגלם בעלי פוטנציאל צרימה גבוה.

דוגמא מצוינת היא הקטע השני, Nuno, שבבסיסו מורכב מרעש של מחט פטיפון תוהה, ראפ חתוך, זמרת סול, מקצב קטוע ורמזים מלודיים, ובכל זאת זה נעים לאוזן ולא מתקרב לקיצוניות של אפקס טווין או בוגדן רצזינסקי, לדוגמא. זה יקסים אותי לחלוטין, כי תמיד מוזיקה חתוכה נתפסה אצלי כבלתי נפרדת מצרימה מסוימת, בין אם זה סקרצ'ינג היסטרי או דריל אנד בייס. אולי כי רוב הדברים החתוכים ששמעתי היו וריאציות של מוזיקה קיצונית יחסית.

הראפ החתוך היה מאוד חדשני עבורי, והתאים לי מאוד. גם בקטעי הראפ האהובים עלי לא מצאתי את המילים חשובות באופן משמעותי – לא בהיפ הופ באנגלית, ובטח לא בהיפ הופ בצרפתית או ביפנית. או בעברית (שתמיד גורם לי להרגיש נבוך בכל מקרה). אם אהבתי קטע ראפ מסויים, אז עם הזמן הבנתי  את המילים. מעטים המקרים ששמתי לב למילים בהאזנות הראשונות. הראפ החתוך משתמש בעצם רק בפלואו, בניואנסים ובמצב הרוח של הראפר, כשלמילים אין שום משמעות. זה גם משחרר וגם הרבה הרבה יותר מגניב – ומעצים את הקול האנושי מבחינת כלי מוזיקלי תוך הרחקתו מהקונטקסט הבלתי נמנע של הטקסט. באופן אישי אני חושב שהמוזיקה שיצרתי בעצמי, למרות שהיה לי ברור שאין לי מה לנסות לחקות את פרפיוז 73 בשום אספקט, החלה לרדת במהירות שלה ממקצבי ג'אנגל להיפ הופ בהשפעתו.

האווירה באלבום משתנה תכופות, יחד עם המלודיה, המקצבים והסאונד הכללי, נעה בין קטעים סוחפים ותזזיתיים לכאלה שאפשר להגדיר בקלות כ'האזנה קלה'. זה מדהים, זה שלם, וזה האלבום שצריך להשמיע לכל מי שאוהב להסתכל על המושג 'היפ הופ' בזילזול.

מה שלא רציתי לעשות זה להקליט ראפרים מרפרפים על איזה מקצב, מה שבאמת רציתי לעשות זה משהו קצת יותר קלאסי, שנע אחורה בזמן.

האלבום שיצא שנתיים אחריו, One Word Extanguisher, מבריק אף הוא. הוא יותר ארוך ומעט יותר אוורירי. הוא מתחיל באחת מפצצות ההיפ הופ המוצלחות בכל הזמנים לדעתי: קטע מאסיבי בן דקה וחצי שמכיל אנרגיה שיכולה לשבור את הבירכיים כמו מקל בייסבול, כמאמר השיר (ומהמילים היחידות שהצלחתי להבין ממנו). שנים אחר כך ארקוד אותו בהופעה חיה של פרפיוז 73 בליווי שני מתופפים וארגיש כמו סוכריית מנטוס מנוערת בתוך בקבוק ספרייט.

המלודיות קצת יותר קליטות מבאלבום הקודם, ויש גם כמה קטעים עם מקצבים קצת יותר ידידותיים. קשה לי למצוא הבדלים משמעותיים שאני יכול לשים עליהם את האצבע בין שני האלבומים, אבל ברור לי שלכל אחד מהם יש אופי שונה. שני האלבומים האלה כמו חרטו את השם Prefuse 73 על הלב שלי, והפכו את ג'ילרמו לגיבור שעיניי נשואות אליו.

כמה חודשים מאוחר יותר הוא יוציא מיני אלבום בשם Extinguished: Outtakes, שמתכתב עם מספר קטעים מהאלבום אבל עומד לחלוטין בפני עצמו. מדובר בעוד יצירת מופת על זמנית, עמוסה במקצבים, דגימות, מלודיות ואסוציאציות. מעל לעשרים קטעים, רובם קצרצרים ונושקים לשתי דקות מלמטה, ובכל זאת רובם מדהימים ביופיים, ומצליחים לרגש בתוך הסמטוכה העמוסה.

ועכשיו, מה עכשיו?

השנה, 2009, הוציא ג'ילרמו סקוט הרון שלושה אלבומים. הראשון הוא אלבום נוסף (חמישי) תחת הכינוי פרפיוז 73. אחרי 'מוקף בדממה', אלבומו השלישי והמאכזב, התרחק פרפיוז מהאלמנטים של ההיפ הופ והתמקד במלודיות האלקטרוניות וההרמוניות הווקאליות שלו, מה שהגיע לשיא לא כל כך מוצלח באלבום שהוציא לפני שנתיים. האלבום שהוציא השנה מכוון לכיוון שונה ומעניין: התעסקות בכלי הקלטה אנלוגים כדי לעוות את הלופים שיצר, מה שגורם להכל להשמע הרבה פחות מדויק מבעבר, אבל בהחלט מעניין. הוא לא מגיע לשיאים שאיפיינו אותו בשני האלבומים הראשונים אלא מתמקד בלופים ובמשחקים על גביהם, ובכל זאת קשה לומר שהוא שכח את העבודה.

בנוסף, הוא הוציא אלבום נוסף תחת 'Savath & Savals' שאחריהם הפסקתי לעקוב די מזמן. לא ממש התחברתי לפרויקט הזה, שבו חתימת הסאונד של ג'ילרמו סקוט מאוד בולטת, אבל השילוב עם כלים אקוסטים והצליל הגליצ'י לא ריגשו אותי מספיק. הפרוייקט הנ"ל זוכה להצלחה והערכה ברחבי העולם ומופץ אף הוא דרך הלייבל המופלא warp, אבל אני מתקשה להתרגש ממנו. אם כבר פרוייקט סמי-אקוסטי שלו, אז האי פי prefuse 73 reads the books, שנעשה בשיתוף להקת the books, מספק אותי.

אם זה לא מספיק, אז יחד עם המתופף זאק היל הושק לפני כחצי שנה הצמד Diamond Watch Wrists, מין פוסט רוק אלקטרוני עם הרמוניות מוכרות למעריציו.האלבום שלהם לא רע בכלל, אבל אני צריך להקשיב לו יותר כדי לגבש דיעה מוצקה. מהשמיעות הראשונות התוצאה נשמעת מאוד טבעית, ובסך הכל אני מרוצה ממנו מאוד. אנצל כל הזדמנות אפשרית כדי ליהנות מהם בהופעה חיה.

ג'ילרמו, אתה כל כך מוכשר שאפילו לא הספקתי להזכיר פרוייקטים נוספים שלך כמו piano overlord, ואמנים חשובים שהשפעתך עליהם ברורה כמו flying lotus. אולי בגלל זה אני לא הראשון שמציב אותך כאחד מאמני העשור.

תודה.

(מיהם שני מוזיקאי העשור הנוספים והלא קריטיים? חכו לפעמים הבאות)

8 מחשבות על “מוזיקאי העשור (1\3) : ג'ילרמו סקוט הרון

  1. אהבתי את האלבום הראשון
    אח"כ הוא התפזר

    האלבום מספר אחד הוא the unseen
    של קוואז.
    לא יעזור בית דין, ולכן מאדליב הוא מס' 1.

    זאת דעתי ואני עומד מאחוריה

  2. אחד המיוחדים באמת. בזמנו הייתי קורא למישהו כזה גאון מוסיקלי. היום אני משתמש פחות במילה הזו. אבל ללא ספק אחד הגדולים של העשור. בחירה מעולה!! (אצלי הוא למעלה למעלה ביחד עם איש האלקטרוניקה השני שציינת – אפקסטווין)

  3. פינגבק: שעות של הנאה « הלא קריטי

  4. פינגבק: זכויות יוצרים במוזיקה עם סימפולים, 3 סרטים שהם חובה « הלא קריטי

  5. פינגבק: 2015- סיכום שנה סופר סובייקטיבי | הלא קריטי

  6. פינגבק: זכויות יוצרים במוזיקה עם סימפולים, 3 סרטים שהם חובה | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s