מוזיקאי העשור (2\3) : ג'ון פרושיאנטה

הרתיעה הראשונית שלי מג'ון פרושיאנטה היתה טבעית. תמיד כשהזכירו בפני את שמו הדבר לווה בפיסת האינפורמציה ההכרחית בדבר חברותו בהרכב הסופר פופולארי 'רד הוט צ'ילי פפרס', אותם אני סובל אך בקושי. יש להם אמנם שיר אחד שאני ממש אוהב (Breaking The Girl) וכמה שלא אתנגד לשמוע בלי ברירה, אבל זה בהחלט לא גרם לרעיון לבדוק את עבודות הסולו של גיטריסט הלהקה להשמע אטרקטיבי בשבילי. הייתי צריך כמה מכרים וידידה עקשנית כדי להתנסות, והפוסט הזה הוא סוג של תודה.
אז בעשור הזה ג'ון השתתף בשני אלבומים של הרד הוט צ'ילי פפרס (אחד מהם כפול) שבטח מכרו הרבה מאוד, ובסיבובי ההופעות המתישים שלהם, שבטח הצליחו מאוד מאוד. אבל אותי זה לא מעניין, לפחות לא מוזיקלית. מבחינת התואר 'אמן העשור', ובכן, זה בחלט פרט חשוב לפרספקטיבה. שהרי מלבד אלה, כאמן סולו שיחרר ג'ון בשנות האלפיים שבעה (!) אלבומים ושני מיני אלבומים, ובנוסף לכך שני אלבומים תחת השם 'ataxia', עם ג'וש קלינגהופר וגו' ללי. אם תקחו את כל אלו ביחד תקבלו הרבה מאוד מוזיקה.

מפיל לסתות

זו קצת מביש להודות בכך בתור אדם שקורא לעצמו מעריץ של ג'ון פרושיאנטה, אבל את האלבום שהוציא בשנת 2001, שנחשב בעיני רבים כאלבום הסולו הראשון שלו, חקרתי לעומק רק השנה. To Record Only Water For Ten Days הוא אלבום שקצר תשבוחות מקיר לקיר, והציג את פרושיאנטה לראשונה כאמן סולו רציני ומפוקס אחרי התמודדות מתוקשרת עם סמים קשים וחוויות קרובות מאוד למוות (שבסופן, לפי אחת השמועות, נאלץ להחליף את הלסת התחתונה שלו). זה אלבום מאוד מוצלח, אם כי אני מוצא את הסאונד הכללי שלו די מעצבן. אלקטרוניקה מחוספסת מעולם לא איימה עלי, והשילוב הצרחני שנוצר מהשילוב שלה עם הגיטרות של ג'ון לא צורם לי ברמה קשה לעיכול. זה פשוט עובד רק בחלקים מאוד מסוימים באלבום. כשזה עובד זה מדהים, כמו הקטע הפותח, והשיר Moments Have You.
מבחינתי, האלבום הזה מעניין מבחינת ההתפתחות של ג'ון, אבל לא מספיק טוב ביחס לתיק העבודות האימתני שלו. האלבום יצא אחרי ארבע שנים של שתיקה, אחרי אלבום מקושקש ומדהים שנוצר תחת השפעת הרואין, כך אומרים. לאלבום , Smile From The Streets You Hold, מגיע מאמר נפרד, גם בגלל שהוא בכלל מ97 וגם בגלל שהוא אלבום קשה ומשובח שמטלטל אותי מחדש בכל פעם. בכל מקרה, ב2001 יצא 'להקליט רק מים במשך עשרה ימים' שבישר את התאוששותו והתנקותו של ג'ון מבור התחתית שנתיים אחרי שחזר לרד הוט צ'ילי פפרס.
באותה שנה הוציא אלבום להורדה חינם באתר שלו (משפט כלשהו עם שם העצם 'רדיוהד'), וב2004 יצא אלבומו הרביעי, Shadows Collide With People, שהוא גם האלבום הראשון של ג'ון ששמעתי (נראה לי שגם אותו קיבלתי מתנה ליומולדת מהאח הקטן, בדומה למאמר הקודם בסדרה).
וואו.

אחרי שהפכתי למאזין מקצועי של ג'ון פרושיאנטה, קל מאוד להפריד את האלבום הזה משאר אלבומיו. זה בפירוש האלבום שמציג את כישרונו של פרושיאנטה בצורה הטובה ביותר. אולי Curtains יותר קל להאזנה ולכן כדאי להתחיל להאזין לפרושיאנטה איתו (נגיע אליו בהמשך, אל דאגה), אבל Shadows Collide With People מכיל כל כך הרבה.
רק אחרי הרבה מאוד שעות של האזנה לא רצופה הצלחתי להכיל את האלבום הזה. 18 שירים וקטעים מוזיקליים מופקים לעילא, שעומדים בניגוד לרוב הקטלוג המחוספס והמוקלט באמצעים מוגבלים שלו. שירים שונים ממנו כיכבו בתקופות שונות של האזניים שלי. לפעמים הייתי מקשיב בעיקר לחמשת השירים הראשונים: הפתיחה האיטית והמתפרצת, Omission הלהיטי עם המלודיקה וההרמוניות הכיפיות, regret המינימלי עם האפקט על השירה ו second walk המקפיץ. לפעמים הייתי עובר מכת מחץ רגשית מדודה עם השלישיה של אמצע האלבום: Song To Sing When I'm Lonely, Time Goes Back ו- In Relief. לפי כללי כתיבה מסויימים אני מוגבל לתיאור של כל שיר בחצי שורה, ואני מרגיש שהפורמט הזה פשוט לא הגיוני במקרה הזה. שלושת השירים האלה, כמו הרבה מאוד שירים אחרים באלבום, פשוט מדהימים וממלאים אותי בכל כך הרבה רגש. תקשיבו לאלבום הזה.
את האלבום הזה קיבלתי ביוני, בסמוך ליום הולדתי, וזו היתה תקופה שהייתי פוקד את האתר הרשמי של ג'ון באופן תכוף יחסית. מה שמחתי לגלות את ההודעה שפירסם בדבר פרוייקט ארטילעי בו הוא מתחייב להוציא בכל חודש אלבום או אי.פי במשך כחצי שנה (!!). כל אחד מהפרוייקטים הוקלט בסביבת עבודה שונה, בין אם מדובר בציוד ההקלטה, בהרכב המשתתפים או בקונספט.

האלבום שמנצנץ בבוהק יוצא דופן מתוך הר היצירה הזה הוא ללא ספק האחרון שיצא בינואר 2005, Curtains.  זה האלבום הכי רציף של ג'ון, עם מעט מאוד רגעים של נפילה. אולי בגלל השילוב בין השירים, שהם מהמוצלחים שג'ון כתב לדעתי, והבחירה במעטפת סאונד נגישה ונעימה להאזנה. לפי כל מיני אתרים האלבום הוקלט (תוך שבועיים?) בביתו (על רצפת חדרו?) של ג'ון (עם טייפ ארבעה ערוצים?) כשמאוחר יותר הוקלטו ערוצים נוספים. בחירה מעניינת, שמאוד מוצאת חן בעיניי מבחינת האסטתיקה של הצליל.
אני חושב שהדבר היחיד שאני לא אוהב באלבום הוא הסוף של השיר 'A Name', שמסתיים ב'איני מיני מיינו מו', שזו הגרסה האמריקאית לאן דן דינו. איך שהוא כל פעם שאני מקשיב לשיר הזה אני מרגיש מעט מטומטם בסופו. חוץ מזה – אני אוהב הכל. וזו תחושה נדירה ביותר לאלבום. כל אלבום. כל שיר (אולי למעט Ascension, שחוץ מהיותו מוקלט בסאונד של הופעה חיה וזה די מגניב, אני כבר לא אוהב אותו כל כך) מרגש אותי מחדש. המגבלה המינימליסטית של האלבום כלל לא מורגשת עקב שימוש מקורי בכלים, כמו Control המבריק שבא והולך כמו להבה חלושה שנאבקת ברוח, נחלשת ומתחזקת ובשלב מסויים מחוללת סוג של שריפה מאכלת. כמו ב Leap Your Bar הסוגר, בו הוא מלווה את נגינת הפסנתר בשירה המחקה אותה תו אחרי תו, לפעמים ביותר מקול אחד, לכדי הרמוניה מינימליסטית ומרגשת שגורסת לי את הלבלב. ג'ון אוהב לפזר את הכלים השונים במקומות שונים בין הרמקולים, כשלעתים ברמקול אחד שומעים את השירה, ברמקול השני את הגיטרה, וביניהם גיטרה נוספת או תופים או פסנתר.

קשה לומר שמדובר באלבום 'הכי אישי' שלו. גם משום שמדובר במשפט מטומטם לגמרי, וגם משום שפרושיאנטה נשמע כנה לאורך כל הקריירה שלו, בטח בתקופה שבה הוא צרח והשתעל לתוך הטייפ הביתי שלו. ובכל זאת, מאוד קל להתחבר לשירי האלבום ולהרגיש שותפים לתחושותיו. אולי כי רוב הזמן הוא לא פונה לקיצוניות, אלא מגיש סידרה של שירים מאוד יפים ונגישים. הפשע הגדול הוא כמובן ההחלטה השרירותית לשחרר כמות כזו גדולה של חומרים במרווח זמן כה צר, כך שהתוצאה הבלתי נמנעת היא שיצירה מוזיקלית כמו זו פשוט נבלעת בתוך הררי חומרים שמאיימים על המאזין החדש והלא מנוסה. אילו היה זוכה למסע יחסי ציבור הכולל כמה קליפים, סינגלים וסיבוב הופעות, ג'ון פרושיאנטה היה יכול להיות יותר גדול מהלהקה המעפנה שלו, רד הוט צ'ילי פפרס.

להקליט רק שישה אלבומים בחצי שנה

האלבום הראשון בסדרה המפלצתית הוקלט תחת משטר המקציב להקלטת כל שיר טייק אחד או שניים במהלך יומיים בלבד. אולי זו הסיבה ש The Wiil To Death נשמע כמו אלבום של להקה שמנגנת חי, ומנגנת חזק. גם האלבום הזה מלא ב'להיטים': חמשת השירים הראשונים מופלאים, צמד השירים שאחריהם גורם לנפילת מתח לדעתי, ומשם עד הסוף האלבום רק משתבח. השיר האחרון הנושא את שם האלבום הוא אחד היפים שיצאו באותה שנה, ובכלל.

אולי נהייתי מעט נהנתן – התרגלתי לרמה מאוד גבוה בכל מה שקשור לאלבומי הסולו של ג'ון, כך שאני מרשה לעצמי לדלג בקלות על אלבום כה משובח. סביר להניח שאם אמן מקומי היה חתום עליו, אז האלבום הזה היה בין החשובים שנוצרו כאן בשנים האחרונות. אבל מדובר ב'עוד אלבום' בתוך רצף יצירה אדיר, וזה היחס שהוא זוכה לו, באופן כמעט בלתי נשלט.
האלבום הרביעי בסדרה (אחרי שיתוף פעולה עם שני חברים בהרכב 'אטקסיה' ואי.פי קצר שהוקלט בוושינגטון מעט לפני שחרורו של Shdows Collide) אפילו יותר כבד. את רוב השירים בו אני לא אוהב, אבל A Firm Kick ו I'm Around משחקים לי ברגשות באופן שיטתי. Inside Of Emptiness לא משפיע עלי ברובו, והוא דוגמא מצוינת למקטרגי פרוייקט ששת החודשים.

אחריו יצא A Sphere In The Heart Of Silence, שיתוף פעולה נוסף עם ג'וש קלינגהופר שניגן ברוב האלבומים הללו, הפעם כצמד אלקטרוני (!). חלק מהזמן זה נשמע כמו קטע לא משהו מהארסנל של ד"ר אלכס פטרסון, או קטע סוחט עצבים מראשית ימי האלקטרוניקה באירופה. הגיטרה לא תמיד משתלבת יפה, ובכל זאת יש כמה קטעים נחמדים, כמו The Afterglow ו Communique.

נכון שלפי חוקי תואר מוזיקאי העשור הלא קריטי האמן צריך לנפק שלושה אלבומים על זמניים, אבל במקרה של ג'ון אפשר בקלות להרכיב אלבום שלישי אגדי מגוף היצירה הבלתי נתפס שלו. מספיק לקחת את רוב שירי Will To Death ולהוסיף מעט מפה ומשם וקיבלנו מאסטרפיס, אולי אפילו אלבום כפול. חשוב להדגיש שאת כל האלבומים שלו הפיק ג'ון בעצמו או בשותפות עם ג'וש (מלבד ה DC EP). הוא פשוט גאון.

עם סיום הפגרה של הרד הוט צ'ילי פפרס (מה שהיה התירוץ לקדחת היצירה הזו!) חזר ג'ון ללהקת האם , עמם שיחרר אלבום כפול (באותה שנה שבה יצא Curtains, האחרון בסדרה שלו). הלהקה יצאה להפסקה נוספת ב2007, אז שיחרר פרושיאנטה עוד אלבום במסגרת Ataxia. בשנה האחרונה הוא הוציא אלבום סביר ומעט מאכזב, שמכיל קאבר מדהים לטים באקלי, שליווה אותי במהלך כל השנה.

ועכשיו? מה?

בכל מקרה, עשיתי עכשיו קצת חיפושים כדי לבדוק מה הוא מעולל כרגע. בכל זאת, בפעם האחרונה שהלהקה היתה בחופשה זכינו לממטרים של יצירה. גיליתי באתר המעריצים שלו, להפתעתי הרבה, שכרגע ג'ון עובד על פרוייקט משותף עם מוזיקאי בשם אהרון פאנק. האהרון פאנק היחיד שאני מכיר הוא לא אחר מVenetian Snares, יוצר ברייקור מהמובילים והפופולאריים בתחום, ושם נרדף למוזיקה אלקטרונית חולנית רקידה. השפעתו של Venetian Snares עלי לא קטנה, והייתי מאזין ורוקד לו הרבה כשהתחיל לצמוח לי זקן. לפני כמה שנים ראיתי אותו בהופעה שהיתה מופרעת ומקפיצה, שהעיפה אותי לכל הכיוונים על אף אפיסות כוחותיי. הוא מספר שהוא נתקל בג'ון, שהיה מגיע לכמה הופעות של אהרון. הם התחילו לדבר והתחברו. התוצאה? עמוד המייספייס של Speed Dealer Moms מכיל הודעה שאומרת שהקטעים שלהם ארוכים מכדי להכנס לאלבום או לעמוד מייספייס.

זה אחד הפרוייקטים הכי מסקרנים שאני יכול לחשוב עליהם. מראיון עם אהרון הוא אומר שזה נשמע כמו טכנו – אלקטרו- אסיד. הכתב מספר שזה נע בין צ'ילאאוט לגרוב כאוטי, ושזה נטול גיטרות. כרגע הם מנגנים בשביל הכיף ולא ברור אם הקלטה של החומרים הללו תראה אור. הופעה שנקבעה להם לפסטיבל באנגליה באפריל בוטלה, וקשה למצוא פרטים עליהם. בסוף אוגוסט יש להם הופעה נוספת, ונקווה שמישהו ידאג לבוטלג איכותי. נחכה בסבלנות.

(מי מוזיקאי העשור הלא קריטי האחרון? נחכה בסבלנות)

12 מחשבות על “מוזיקאי העשור (2\3) : ג'ון פרושיאנטה

  1. אני אוהב את זה שיש לך קריטריונים ברורים לבחירות, זה גורם לרשימה להיות הרבה יותר מעניינת ומנומקת מסתם בחירות שרירותיות.

    הרבה אנשים אוהבים את "הרצון למוות", אבל אני איכשהו לא התחברתי אליו. אתן לו עוד האזנה בעקבות הטקסט הזה.

    שתי הערות:

    ל-Shadows Collide with People (שהוא לטעמי הכי טוב, פרט ל"להקליט מים…") נפלטו עוד שתי גרסאות: אקוסטית, ודמואים. הגרסה האקוסטית נפלאה ונשמעת כמו יצירה אחרת לגמרי ומדהימה בפני עצמה.

    התעלמת מ-Niandra Ladies and Usually Just a T-shirt, וזה אולי מתחבר להערה בהתחלה ש"להקליט מים…" נחשב על ידי רבים כאלבום הראשון של פרושיאנטה. אולי פרושיאנטה עצמו היה רוצה שכך יהיה, אבל…זה האלבום השלישי, ואין שום סיבה להתעלם משני הראשונים והמרתקים, שללא צל של ספק הוקלטו תחת השפעה אימתנית של סמים.

    מחכה לראות מי יהיה מוזיקאי העשור.

  2. curtains הוא גם בעיני הטוב בדיסקוגרפיה של פרושיאנטה

    בכל מקרה, המוזיקה של פרושיאנטה אולי לא אוואנגרדית במיוחד, אבל היא רחוקה מפוטנציאל הלהיטות של להקת האם שלו. צריך להודות על קיומה של מפלצת הרוקנרול הרקובה הזאת, כיוון שהיא ממנת היטב את החופש האומנותי של הגיטריסט שלה.

  3. סקירה מעולה של מוזיקאי שה
    Title
    מוזיקאי העשור בהחלט מגיע לו . הוא משתייך לקבוצה מאד מצומצמת של מוזיקאים שפועלים בנסיבות של "הכל כבר נעשה" ומצליח להיות אישי ,אותנטי ומרגש
    גם אני לעיתים מסתפקת בחמשת הקטעים הראשונים ש
    Shadow's
    וכשאצה לי הדרך, אפילו בשלושה הראשונים- מספיק כדי לתת לי בוסט אנרגיה והתרגשות מטורפת
    אבדוק את
    Curtains
    בהמלצתך

    תודה

  4. שהוא חבר גם ב-The Mars Volta.
    ובאלבום האחרון והשקט יחסית שלהם הוא די מורגש.
    זה בטח מהשהוא עושה במקום לישון.

  5. אולי לא שמתי לב אבל לא מצאתי הסבר לכך שניאנדרה לאדס לא מצוין כאחד האלבומים הגדולים שלו. שיערתי שזה בגלל שהאלבום יצא לפני יותר מ-10 שנים. בכל זאת, מבחינתי זה ה-אלבום שלי שמגדיר אותו. אמנם האלבומים שיצאו משנות ה-2000 כ"כ שונים ממנו ומעובדים הרבה יותר אבל התמצית הנאה [rare] והכנה ביותר שלו מבחינתי נמצאת שם.
    בכל אופן, זה האלבום הראשון שלו שאני הכרתי והוא מעורר בי הכי הרבה רגש כך שאי הציון שלו הציק לי.

    לאור האהבה העצומה שלך לצללים נפגשים באנשים אני אנסה לבדוק שוב את כולו. כיום אני בעיקר עובר על ששת הקטעים הראשונים. מבחינתי מה שמפריע לאלבום הזה להיות טוב בשלמותו הוא כל מיני קטעים לא מובנים ומאוד הורסים דוגמת גוסט27 וקטעים חלשים אחרים.
    אבל אולי אני צריך להקדיש יותר כדי למצוא פנינות נוספות שיבליטו פחות את הקטעים הצורמים.

    תודה על הסיקור המקיף, תמיד מעניין לקרוא על פרושיאנטה מנקודות מבט שונות, וזאת מעמיקה ביותר.

  6. הסיקור הוא לעשור האחרון, ולכן האלבום הזה לא רלוונטי. בנוסף לכך, אני לא ממש אוהב אותו.
    את 'smile' הזכרתי בגלל שהוא נקודת מוצא באשר להתפתחות שהביאה ל'to record only', ובגלל שבזמן האחרון חזרתי אליו וכרגע זה האלבום של פרושיאנטה שאני מקשיב לו הכי הרבה.

    אוריה, לדעתי אתה טועה והוא רק התארח שם.

    ותודה לכולם🙂

    תענוג

  7. יופי של פוסט!
    הוא אמר שמתישהו יצא גם החלק השני של ספייר…
    ובאמת חבל שלא כתבת על ניאנדרה- לפי דעתי אחד האלבומים הטובים בכל הזמנים. אבל אולי זה רק אני..

  8. פינגבק: תשע באפס « הלא קריטי

  9. פינגבק: 2012- סיכום מוזיקלי בשירים ואלבומים « הלא קריטי

  10. מאוד לא מסכים עם הזלזול שלך בצ'ילי פפרס – אולי מבחינה ליריקלית , אבל מוסיקלית? By the way ו stadium arcadium הם אלבומי מופת שנוטפים מהכישרון של פרושיאנטה , הוא הלחין את הרוב המוחלט של השירים , זאת לא אותה להקה שהופיעה עם גרביים על המה שמו עם הפאנק המתלהב שלה , הם התבגרו והשתדרגו בטירוף בעיקר בגלל החזרה של ג׳ון , וכמו שאמרתי – שיחררו כמה שירים שגורמים לך לפקפק בכל מה שחשבת על מוסיקה עד לאותו יום ששמעת אותם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s