אמנת אספני התקליטים או 5 סיבות למה אני חרא של בן אדם

זה תחביב שגדל והתפתח איתי. בהתחלה פשוט אהבתי את הפורמט הגדול, את הצליל, את הדברים שאפשר ללמוד מהמידע שמופיע על תקליט, את ההפתעות שמגלים בחיפושים. את התקליט הראשון שלי קניתי בגיל 16, אני חושב, שזה בערך לפני עשר שנים. זה היה התקליט 'מקום' של שלמה ארצי, בארבעה שקלים באוזן השלישית בשינקין, וזה היה בגלל שיר שידעתי שלא אצליח למצוא בדרך אחרת ('אומרים ישנה ארץ').

עם הזמן גדל יצר האספנות שלי, ואיתו מורכבותם של התקליטים שרכשתי. אהבתי למצוא דברים מצחיקים, את הריגוש בלמצוא תקליט זול שמתגלה כפנינה. האסתטיקה של הדי ג'יים שהושפעתי מהם, בעיקר אמני נינג'ה טיון ותכניות כמו 'סוליד סטיל', גרמו לי לרכוש תקליטים של תסכיתים, נאומים, הדרכות, אנציקלופדיות וכו'. נפתחתי לסגנונות שמעולם לא שיערתי שאתרגש מהם כמו מוזיקת חלילים דרום אמריקאית, מוזיקה חסידית, מזרחית וביזאר.
בכל פרק זמן שביליתי מחוץ למדינה הוקדשו שעות רבות לנבירה בארגזי תקליטים נוכריים, ותיק העלייה שלי למטוס כאילו תמיד היה כבד ומרובע. השנה גיליתי שאני ממש מכור, ובמהלך ששת השבועות ששהיתי בברלין העברתי עשרות שעות בחנויות יד שניה, שווקים וירידי תקליטים. בשנים האחרונות, עם התפתחות היצירה המוזיקלית שלי, המבוססת בין השאר על דגימות מתקליטים, ואחרי שהתחברתי עם כמה די ג'יים\ אספני תקליטים מדופלמים, התחביב שלי שידרג את מעמדו.

לא רק שזה כיף להפתיע את החברים עם מוזיקה שהם לא מכירים (במקרים מסויימים זה ממש קשה), או למצוא בטעות צליל מוזר שיכול להוות בסיס ליצירה מוזיקלית חדשה – להרבה תקליטים יש סיפור או כתובת מאחוריהם, ונקודת המפגש בינינו לעתים משמעותית עבורי. יש בטח עוד סיבות לעובדה שאני משלם על מוזיקה שלא תמיד אני בכלל אוהב (לעתים קרובות זה הימור או שיקול דעת גרוע) אבל לא זה העניין הפעם. זו רק ההקדמה.

חלק מהפרנסה שלי מגיעה מפאב מקומי בו אני אחראי למוזיקה פעם בשבוע: אני שם שירים שהורדתי מהאינטרנט, מדיסקים מקוריים, שירים שהעברתי מתקליטים שלי למחשב, או אוספים שצרבו לי חברים אספנים מתקליטים שלהם. האוספים שערכו לי החברים מכילים באופן גורף מוזיקה ישראלית שמאוד קשה למצוא – פסיכדלית, להקות צבאיות, מוזיקה מזרחית ועוד כל מיני.

האוספים האלה שהחברים צרבו לי הם לא דברים מובנים מאליהם. למעשה, כולם נבעו מפרויקטים מוזיקליים שונים שהייתי או שאני עדיין מעורב בהם, וזכיתי ליהנות מעזרה ארכיונית יוצאת מהכלל, ומההפקר. לי ברור שאם הם היו מסרבים לצרוב לי הייתי מתבאס, אבל מבין אותם לחלוטין. זה אוסף שלהם וזכותם להשתמש בו כבשלהם (…). זה מאוד פשוט. בגלל זה הופתעתי מכמה מקרים שקרו לי לאחרונה: בזמן האחרון מצאתי את עצמי בשלוש סיטואציות שונות (לפחות) בהן סירבתי לשתף מישהו במאגר המוזיקה המתפתח שלי. חלק מהפעמים כי ביקשו ממני דברים מהאוספים שצרבו לי, שאני לא 'מוסמך' להעביר, וחלק כי סירבתי לצרוב מדברים שמצאתי בעצמי. בכל המקרים יצאתי מניאק, ובלי שבכלל ביקשו להבין אותי חטפתי על הראש שהגישה שלי מעפנה. גם את זה אני יכול להבין.

חשבתי על זה קצת, ובגלל שמעט נעלבתי בחלק מהמקרים, התפתח לי בראש דיון נרחב שהפתיע אותי, ואלה עיקריו:

1.      רוב ההתרחשויות תלויות בזמן ומקום. בטח איזה פילוסוף אמר את זה, וגם אם לא – אתם מוזמנים להשתמש בזה. נתחיל מהמקום: אני יודע בדיוק באיזו מדינה אני חי, לכן אין טעם להזכיר שעצם הרעיון לצרוב למישהו הוא עבירה פלילית. אנחנו לא חיים במינסוטה ואין סיכוי גדול לתביעת מיליונים על הפרת זכויות של אלבום שלא מספיק מעניין את מחזיקי הזכויות בו כדי להדפיסו מחדש. בכלל – קשה לי לחשוב על ישראלי שלא עובר על איזה שהוא חוק לפחות פעם בשבוע, בין אם זה בעניין קניין רוחני ובין אם זה לעבור את הכביש באדום, לרכב על אופניים בלי קסדה, לנהוג באלימות כלפי מישהו או צריכת חומרים אסורים.

אז איך אפשר להסביר למישהו שחי במדינה שבה נמכר דיסק אחד להתקנת ווינדוז, שלא בא לי לצרוב לו את התקליט? לא יודע. בפעמים שזה קרה פיזית אני חושב שדווקא הצלחתי ויצאתי מובן ובסדר. התכתובות שהתרחשו באינטרנט, לעומת זאת, היו קצת תוקפניות. יכול להיות שכשאני מנסה לכתוב נחמד זה יוצר רושם די מתנשא, יכול להיות שמראש אנשים לא מבינים איזו סיבה יש לי לסרב, וגם לא ממש אכפת להם. חלק באים בגישה של 'אח שלי' ומאוד נעלבים מעצם זה שאתה לא 'גבר' כמו שהם ציפו.

לאחד מהם הצעתי לבוא לפאב ביום שאני מתקלט בו, מתוך כוונה להשמיע לו במיוחד דברים נדירים אחרים. הוא אמר לי שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לו זה שהוא יבוא לסט וישמע שיר שהוא לא יוכל להשיג. אני חושב שזו ראייה מאוד צרה, וגם אם נשאר על המישור המוזיקלי בלבד (שהרי החיים בכללותם מלאים רגעים חד פעמיים שלא יחזרו. האם אין טעם לחוות אותם?), זה מונע ממנו ללכת להופעות של הרכבים שלא הוציאו אלבום או שמתמקדים במוזיקה מאולתרת או תלוית חלל.

2.      באשר לזמן (זמן ומקום, כן?): הנחמדות שלי תלויה בכל מיני גורמים עלומים. אני יכול לעבור כמה פעמים בחוף מטונף, ורק בפעם אחת מתוך חמש, נניח, אדאג לנקות חלק מהזבל שהשאירו שם אחרים. או לעזור לזקנה להעלות סלים במדרגות הקניון, או לעזור לחבר לסחוב את הספה שהוא מנסה להפטר ממנה חודש, או מה שזה לא יהיה. לא תמיד יתחשק לי לעזור לאדם זר, והסיבה לכך לא תמיד ברורה. מאותה סיבה בדיוק אני יכול להיכנס לויכוח סתמי שלא הייתי נכנס אליו בדרך כלל, למרות שזה קורה פחות ופחות. מזג האוויר, מצב הרוח ההפכפך שלי, עצלנות, שעמום. כל דבר יכול לגרום לכל דבר. לא תמיד קל לי למצוא את הזמן והחשק להעביר תקליט למחשב, לצרוב, לשלוח… כשהבקשה מגיעה במייל ממישהו לא מוכר, לא חבר, נגיד, או סתם מכר שמתלהב משיר ספציפי, שדורש ממני אלבום שלם – אהיה כנה איתכם – הסיכוי שאעשה את זה הוא קלוש.

3.      הסיבה המיידית, שנראית לי כמובנת מאליה ובגללה אני נוטה לא לבקש שיצרבו לי תקליטים: זה נדיר. מישהו התאמץ או שילם על זה מלא כסף. וכמובן – יש תחרותיות בין די ג'יים. תחרותיות בריאה מהצד שלהם, שיוצרת חשק להמשיך לחפש, שהופכת די ג'יים למיוחדים ומבינים בתחומם, כי הם מתעסקים עם הדבר האמיתי ולא עם דיסק צרוב שלא ברור מאיפה הוא בא בכלל, או קובץ לא אמין. כשדי ג'יי עורך מיקסטייפ ובו הוא מציג את השלל שלו הוא יעדיף להפתיע, מן הסתם, ולא להתקבל באדישות יחסית. מאותה סיבה סביר להניח שהוא יבחר לכלול רק חלק מהשיר במיקסטייפ, או אולי למזג את תחילתו וסופו עם שיר אחר. אני יכול להבין איך אנשים מתבאסים מזה, למרות שלדעתי יהיה זה טפשי.

כשסוליקו הוציאו את אחד המיקסטייפים שלהם, אייל רוב סיפר שכשהוא גילה את הברייק המדהים ב'יפו' של עליזה עזיקרי מהפסקול של 'קזבלן' הוא קנה אותו בכל העותקים שהוא מצא, כדי ש, בין השאר, לאף די ג'יי אחר לא יהיה את הברייק הזה. ברור שזה מעצבן, ואייל רוב כנראה יודע את זה. אני לא יכול להגיד שאני לא מבין אותו, ועובדה שבכל זאת השגתי את הברייק הזה בעצמי (אם קצת עזרה מחברים). ועדיין, באותה נשימה הוא משחרר מיקסטייפ עמוס בדברים שלקח לו ולחבריו לסוליקו הרבה מאוד זמן להניח עליהם את המחט.

4.      מאוד לא סביר שזה יקרה, אני יודע, אבל גם לי יש קלפים שאני שומר קרוב מאוד לחזה. דוגמא טובה היא הביצוע של כרמלה קורן לwalk on by. אני יכול לחשוב על חמש גרסאות טובות יותר, אבל דווקא העובדה שהשיר מתורגם לעברית בצורה כל כך גרועה עושה אותו לכל כך מוצלח בלילה אפוף אלכוהול. כל עוד הגרסא הזאת נשארת בגדר יציאה מפתיעה ולא מוכרת – האפקט שלה נשמר. אם אפיץ אותה בחופשיות (והסיכוי שזה באמת יהפוך ללהיט פאבים טחון הוא אפסי אך קיים) אני עלול לאבד את זה, וגרוע מכך – לאבד את החיבה שלי לשיר. דבר דומה קורה לי לאחרונה עם 'כפרה' של דני בן ישראל שממש אהבתי, ולאחרונה מתנגן מדי ערב בפאב שמתחת לבית שלי. אני כבר לא בטוח מה אני מרגיש לגביו.

5.      גם זה קשור לזמן ומקום. 'אנו חיים בעידן שמאפשר זרימת ידע ברמה שהאנושות לא ידעה בעבר'. כמה קלישאתי שזה נשמע – זו האמת. חפשו ביו טיוב, בבלוגים שונים, בטורנטים, סולסיק או אימיול – וסביר להניח שתמצאו דברים שיצלו את אוזניכם. חפשו בשלל המיקסטייפים ששיחררו הדי ג'יים המקומיים, בתכניות הרדיו המעולות שעולות לאתר של איי קאסט ועולמות שלמים יחשפו בפניכם, ואפילו ישתלבו לכם באיי פוד. דאם איט – אני הייתי יושב עם טייפ ומקליט מהטלוויזיה קליפים, או יושב דרוך בימי שלישי בערב ומקליט את המצעדים הלועזיים השבועיים של עופר נחשון ברשת ג'. אני לא מאמין שאני נשמע כל כך זקן בגיל 26, אבל תזיזו את התחת שלכם. אם אתם אוהבים מוזיקה נדירה, תחפשו אותה. תהיו מוכנים לבזבז עליה כסף, להשקיע. להציע משהו נדיר בתמורה. תלכו לדי ג'יי סטים ותתעניינו. רוב הדי ג'יים אולי לא יצרבו לכם מהסיבות שלהם, אבל חלקם ישמחו מההתעניינות, ואולי אפילו ישמיעו לכם דברים שהם חושבים שתאהבו, ויפטפטו אתכם קצת, יציעו לכם שאכטה… הזדמנויות מומלצות לפתיחת אזניים הם סטים של רדיוטריפ ב'שסק' בתל אביב או של מארקי פאנק ב'אוגנדה' בירושלים, בין השאר.

אם אני כבר בשוונג, אספר שאני מוצא את עצמי מעט חרד מההתפתחויות הטכנולוגיות והנורמליזציה של האפשרי בחברה. יש את  סמלי הסטטוס הברורים שאדם מספח לעצמו כשהוא קונה פלאפון משוכלל, שגורמות לאנשים לשכלל את עצמם לדעת. ההתפתחות הסילונית של עולם הגאדג'טים הולידה אינספור אפשרויות טכנולוגיות שהפכו למזעזעות בעיניי, ולפעמים נדמה לי שכל דבר שהוא אפשרי טכנולוגית הוא קביל באופן מוסרי. אני מזדעזע מאנשים שמקבלים הודעות אס אם אס באופן אוטומטי בכל פעם שאירוע חדשותי אסוני מתרחש, מתשעים אחוז מהתפריטים האינטראקטיביים בשידורי טלוויזיה, משידורים ישירים עם עדשות טלסקופיות חסרות טאקט, מילדים שמנים שרוכבים על קורקינט ממונע, מאנשים שהולכים להופעות רק כדי לצלם אותן… אבל הדברים האלה הם נורמאלים לחלוטין ואני הוא הדפוק. ובכל זאת – עצם זה שאני יכול לשים במכשיר בגודל של שתי קופסאות סיגריות את כל המוזיקה שאני אוהב מכל התקליטים והדיסקים והקבצים של החברים הדי ג'יים שלי ועוד ישאר לי מקום לכל העונות של סאות' פארק, זה לא אומר שזה מובן מאליו. או בכלל מתקבל על הדעת.

אז איך אסכם את העניין בלי לצאת מתגונן או סתם חרא של בן אדם? זה לא משנה, אני לא אצליח. רק אציין שלדעתי זה אירוני שזהו המאמר היחיד בבלוג הזה שלא ממליץ על אף אמן, שלא כולל קישורים לסרטונים או קבצי מוזיקה.

19 מחשבות על “אמנת אספני התקליטים או 5 סיבות למה אני חרא של בן אדם

  1. היה מספיק שתספר שהתקליט של כרמלה קורן, כדי שמישהו ינסה לחפש אותו. לא קשה למצוא אותו עם עוד פנינים ברשת תחת השם:
    כרמלה קורן – טיפות הגשם בלהיטי ברט בכרך 1974 / cd-rip

    השירים הללו כנראה יותר נפוצים ממה שאתה חושב.

  2. מעולה. זו בדיוק תגובה מהסוג שרציתי.
    בדיוק בגלל שאף פעם אי אפשר לדעת כמה נדירים הדברים שברשותי, אני מעדיף שלא להיות האדם ש'ישחרר' אותם.

    אם אנשים נכנסים ל'מירוץ' ומתעורר בהם רעב, והם לא פסיביים, הכל נהיה הרבה יותר מעניין

  3. אני מיסיונר. לא שומר שום דבר אצלי או קרוב לחזה.

    המטרה שלי היא שכמה שיותר אנשים בעולם יאזינו למקסימום מוזיקה מצויינת.

    השיתוף הוא נר לרגליי, כי האינטרס שלי הוא לשפר את הרגלי ההאזנה ואת טעמם המוזיקלי של כמה שיותר בני אדם

  4. שמע, שי, שעשעת אותי עם הפוסט הזה
    ממש כייף לקרוא אותך ואגב, בואנה- אתה צעיר שזה נורא, זה גם מעורר רחמים וגם קינאה…
    סחתן עם הוינילים, תקליטים זה אחלה דבר, אני "חוויתי" אותם בזמן אמת…
    היתה חסרה לי התמונה של עטיפת האלבום הראשון של די ג'יי שאדו entroducing לכאן לפוסט
    תמשיך, לקנות תקליטים, לשמור לך קטעים נדירים, עאלק או לא עאלק, ולכתוב כאן פוסטים
    וגם- תקרא את בועז, הוא יודע על מה הוא מדבר, והגישה שלו הזו, היא בריאה לאללה

  5. נראה לי יותר לגיטימי, איכשהו, אם אתה אשכרה בונה קטעים מוזיקליים ומשחרר אותם כמוזיקה. פחות לגיטימי אם אתה רק מתקלט. אולי זה לא מוצדק מצידי. ולקטע שסיפרת על הבחור מסוליקו בכלל אין הצדקה בעיני. אבל שיהיה.

  6. מה שמוזר לי אבל,
    זה שאתה לא סתם אספן. אם היית סתם אספן הייתי מבין למה אתה בוחר לא להתחלק.
    אבל אתה מוזיקאי ודווקא בגלל זה, הייתי מצפה שכן תפיץ, מבין?
    זאת אומרת, איך היית מרגיש אם בעוד 30 שנה, המוזיקה שלך לא הייתה ניתנת למציאה ובמקום שאנשים היו מפיצים אותה הם היו שומרים אותה לעצמם?
    "מוסיקאי שמעדיף לא לתת לאחרים מוסיקה" –
    אוקסימורון לא?🙂

    עם זאת, אני מאמין שעוד מס' שנים אתה תעבור את השלב הזה של התחרותיות ותייחס פחות חשיבות ל"יתרונות" שבידך.
    אז אולי כולם יוכלו להנות מאוצרותיך הבלומים…:)

  7. את הכעס של כמה מהמגיבים כאן, או את התחושה שאתה חייב להם משהו. בועז בוחר להפיץ ולהיות מיסיונר לכל המוזיקה שהוא אוהב (אני כמוהו), ואתה בוחר לשמור אוצרות נדירים קרוב לחזה כדי לשמור על הייחוד שלך בסצינה של די-ג'ייז ויוצרי מוזיקה של קאט+פייסט. אלה שני דברים שונים ושניהם אחלה, זה לא סותר. הוא יעשה ככה והוא יעשה ככה. גם הגישה הבועזית וגם הגישה הליברובסקית מביאות, כל אחת בזירה שלה, להגברת הרעב והסקרנות למוזיקה טובה. בסופו של דבר אוהבי המוזיקה יוצאים נשכרים.

  8. אתה כמו הילד שלא נותן להעתיק ממנו את השיעורי בית =D

    בכל מקרה, אני בהחלט חושב שזו זכותך לא לתת לאף אחד לשמוע מה יש לך.
    אך באותה מידה אני יכול להגיד שזו זכותך להיות אגוצנטרי.
    בעידן הטכנולוגי שלנו, אתה אפילו לא צריך להוציא את התקליטים מהבית, בסך הכל להעתיק למחשב ולהפיץ את ה"עותק", המקור בעל הערך נשאר אצלך.
    מה שמשאיר אותנו רק עם הטיעון שזה שומר על ה"ייחוד" שלך.
    וזה לא שונה בעיני מאיזשהו איש עסקים שדורך על השאר בדרך למעלה. נכון, ככה הוא יגיע לפסגה,
    אבל, חבל לי שמלכלכים לי את אומנות המוזיקה בשיטות מ"אומנות" הקפיטליזם…..
    ואתה זה כמובן אני לא מפנה רק אליך, גם לשאר הפועלים כמוך, כמו אותו "סוליקו" המזעזע שהזכרת

  9. קראתי, חיפשתי, ניסיתי להבין איפה בדיוק ובין אלו שורות עלי לקרוא בכדי להבין מדוע אתה חרא של בנאדם אבל אני מצטער, נכשלת, אתה לא חרא של בנאדם.

    גם אני, כמו רבים אחרים אגדיר עצמי כמיסיונר של הדברים שאני אוהב (בין אם זה אלבום, ספר או חומוסייה) ואולי אפילו אגדיר עצמי כאספן של פריטים מאוד ספציפים.

    אני שמח לחלוק ולגלות לאנשים דברים חדשים, אם הם מתלהבים ומנסים להשיג אותם בעצמם זה נראה לי ממש מגניב (מאחר ואין כאן שום תחרות). מצד שני, (לפי מיטב הבנתי) אתה שומר בקנאות מסויימת את הקלפים המיוחדים שלך מאחר ואם מישהו אחר ישיג את זה הוא עלול להשתמש בזה ולקבל את התהילה שלך או פשוט לחדור לטריטוריה שלך.

    אז תכל'ס מעשיך נשמעים לי לגיטימיים לחלוטין.

  10. אני מאוד מסכימה עם מספר 5 ברשימה. הקלות של השגת מוזיקה בעידן האינטרנט הרסה את חדוות החיפוש. יותר מזה, אתה צובר במהירות מטורפת בלחיצת עכבר עשרות ג'יגה של אלבומים על ההארד דיסק שאת חלקם לעולם לא תשמע. בעוד שעם וויניל או דיסק שמצאת אחרי חיפוש ארוך יש את כל הטקס של הפתיחה וההקשבה ותשומת הלב לתוכן.

  11. בועז כהן אומר: "הגישה שלי הפוכה לגמרי אני מיסיונר. לא שומר שום דבר אצלי או קרוב לחזה."

    אמנם גם אני הרבה יותר קרוב לגישה של בועז מאשר של הליברוב, אך עם זאת דווקא בא לי טוב שדיג'יים (להבדיל משדרנים) יעשו את כל מה שניתן על מנת להפתיע אותי בזמן אמת, גם עם זה אומר לשמור על הקלפים.

    אין אמת אחת, שלך הגיונית גם מהזווית של הדיג'יי וגם מהזווית של הקהל במועדון ולכן אין שום סיבה להרגיש חרא עם עצמך.

  12. מישהו מטורף באמת יש בירושלים עם אוסף של יותר מ 125 אלף תקליטים ודיסקים.
    יש לו כמה להקות פופ ורוק שהוא האספן הכי גדול שלהן בעולם אבל הוא באמת משוגע בכל קנה מידה שנסע פעם לאוסטרליה במיוחד כדי ליטול חלק במכירה פומבית שבה נמכר תקליט שקיים בשלושה עותקים בלבד בעולם של אחת מהלהקות שהוא אוהב. הוא זכה בו בקלות תמורת ארבע משכורות חודשיות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s