חשמל ואש, גבירותיי ורבותיי.

אפתח בגילוי נאות. אני מכיר את 'עוזי נבון'. הא הא הא… אני מכר של 'עוזי נבון' מ'עוזי נבון ומכרים'. מצחיק.

אני מכיר גם את אלה שהפיקו לו את האלבום, ואת התקליט (!) של 'עוזי נבון ומכרים' שעליו מתבססת הביקורת, קניתי ישירות מאחד מהם. אני מתאר לעצמי שזו פיסת מידע חשובה כשבאים לכתוב טקסט (מפרגן, במקרה הזה), אז הנה. מצד שני, הייתי אמור לתקלט לפני ואחרי ההופעה שלהם היום בחיפה ואיך שהוא התכנית התחרבשה, ככה שאולי אני לא לגמרי משוחד. רבאק, החארות האלה חייבים לי כסף (סתם, סתם).

נתחיל מזה שאני ממש אוהב את הרעיון הכללי של 'עוזי נבון'. הרכב שנשמע כמו נשלף מהארכיון הנסתר של רשות השידור מעולם מקביל ומעט יותר פ'אנקי, ומערכת שלמה של פרטים קטנים שנשזרים מסביב וגורמים לתמונה להיות יותר מתקבלת על הדעת: מההופעה המוקפדת, הסרטונים, סיפור המסגרת (שמתייחס אל האלבום כאילו נגנז בשנות השבעים, ושבקרוב 'ייצא מחדש') ועד לעובדה שהאלבום יוצא על תקליט (!), שכחובב תקליטים ידוע זו בשורה מרגשת. נדמה לי שמאז 'טוב לנו יחד' של מאור כהן לא יצא תקליט עברי עם פוטנציאל סולד אאוט מובהק, ובטח לא כזה עם דמיון לאריק איינשטיין.

במייספייס של ההרכב כתוב שהם נשמעים כמו שילוב של אריק איינשטיין וג'יימס בראון, ובלי לשכוח את מקומו של כל אחד מהם בהיכל תהילה משלו, מדובר בהגדרה די קולעת. יחידת כלי הנשיפה והגרוב המתגלגל כמו ר"יש, דמות המארח וצעקות הביניים בשירים – אותי הם קנו לגמרי.

ביום שעידן רייכל יסתפר

קצת הפתיע אותי לגלות שאנשים מתעצבנים מה'גימיק', אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הבנתי שזה די הגיוני. ישראלים לא אוהבים שעובדים עליהם, ובעסקי המוזיקה אנחנו לא אוהבים פרסונות. ההיפ הופ הציוני מת לא רק בגלל שהוא הצחין הרבה לפני שהגופה שלו העלתה ריחות חריפים, אלא גם בגלל שלפוזה של ה'גנגסטרים' שמילאו את הסצינה היה צמוד שעון חול, שכנראה נשבר ברגע שקמו הרכבים של בני נוער עם שמות כמו 'חיילי הנקמה'. אותנטיות הפכה לדבר המרכזי בכל זרמי המוזיקה הישראלית כיום: באינדי, בפופ המסולסל השולט כיום ברדיו, וכמובן בכוכבי האינסטנט שפורסים את סיפור חייהם במהלך העונה של כוכב נולד או בקומוניקט המושקע. הדוגמא הטובה והעדכנית ביותר היא נינט, שהמעריצים לא מאמינים לה שהיא באמת אוהבת את המוזיקה שהיא יוצרת, ומכנים אותה 'תל אביבית משתכנזת' בכל מיני טוקבקים. מעניין אם דאפט פאנק היו מצליחים לפרוץ מכאן, חמושים במסכות רובוטיות ובאפס פרטים ביוגרפים. בקולנוע שחקנים שמגלמים חיילים סובלים מפשפוש בעבר הצבאי שלהם, אז אני מתפלא שאנשים 'לא מאמינים' לעוזי נבון? כנראה שאני הדפוק.

יכול להיות שזה פשוט משהו שאנחנו לא רגילים לקבל, ושיש אנשים שרואים את 'עוזי נבון' ומרגישים שצוחקים עליהם. הייתי יכול לקבל את זה אלמלא המוזיקה. אחרי הכל מדובר פה בהרכב שכולל מתופף רוצח, פרקשניסט (יכול להיות שפספסתי אותו בהופעה האחרונה?), שתי זמרות ליווי, ארבעה נשפנים, גיטריסט, קלידן, בסיסט וזמר\ קלידן. והם נשמעים כל כך טוב ביחד.

השירים ה'קצרים' האהובים עלי הם 'כיצד אוכל לכבוש ליבך', 'לא אוותר' והקאבר (או שעלי לומר גרסת כיסוי) 'היא לא שם'. אלה שלושה שירי פופ עוצמתיים, מדבקים שעוברים טוב גם בהופעה וגם באלבום. אני אוהב להקשיב להם, הם שירים מוצלחים, ויש עוד כמה שירים לא רעים בכלל באלבום (וכמה שאני לא אוהב), אבל מה שגורם לכף לנטות לטובתם באופן ברור, ולהפוך אותם להרכב אשכרה חשוב, הם השירים ה'ארוכים': 'לך גאה' ו'חופש'.

ארוך הרוך הזה

זה הולך להשמע פשטני, אבל בזמן האחרון אני נמשך לשירים ארוכים. הם פשוט עושים לי את זה. בקיץ האחרון נשאבתי לתוך 'ys' של ג'ואנה ניוסם, שמתוך חמשת שירי האלבום (שהקצר בהם בן שבע דקות), ארבעה הם פשוט יצירות מופת על זמניות (אני אוהב רק את הסוף של 'קוף ודוב'. רוב השיר די מעצבן אותי). שוב אני חייב לדחוף את הסמשינג פמפקינס כדוגמא, שדאגו לכלול ברוב אלבומיהם שירים בני שמונה דקות לפחות, רובם ככולם מרטיטים את נשמתי. בדי וי די של הופעה שלהם מ2008 הם אפילו מבצעים קטע בן חצי שעה. מבחינת המוזיקה שלי, אפשר להכניס את ההרכב שלי 'ביטר ג'וז' למשוואה, שכן רוב המוזיקה שלנו מאולתרת ונמתחת על פני עשרות דקות ארוכות לקטע. כיוצר בודד,כמה שהייתי גאה לשחרר השנה קטע מוזיקלי בן 13 דקות…

אין מה לעשות – כשקטעים ארוכים מרשים לעצמם להיות אווריריים אבל שומרים על רגש וגרוב שמלווה אותם לכל אורכם אני באופן כמעט אוטומטי אמצא את עצמי מתענג. אתם מכירים מישהו שמעדיף את גרסת הרדיו של 'walk on by', בביצוע אייזיק הייז כמובן, על פני הגרסה המלאה בת 11 הדקות? האם זה לא ברור שאחת הסיבות שהאלבום השני של די ג'יי שאדוו נפל מהראשון היא בגלל שהוא ויתר כמעט לגמרי על הקטעים האפלים והארוכים?

אחד היתרונות הגדולים שיש ל'עוזי נבון ומכרים' על הרכבים אחרים בארץ, ששמים אותם במקום אחר לגמרי, הוא 'לך גאה'. שבע דקות קצרות מדי (שזה כבר צירוף נדיר למדי במוזיקה ישראלית) שמרכיבות מיני סאגת פ'אנק שהיא לא פחות ממבריקה. 'יש משהו אחר באוויר', שר עוזי, ואחר כך שואל את הנגנים אם הם מרגישים את זה. ובכן, אני מרגיש את זה. הנגנים עונים לשאלה הרטורית בסולואים נפרדים של גיטרה, קלידים, באס ( סולו באס!) וכלי נשיפה. השיר יוצר אווירה משוחררת מצד אחד ומוקפדת מאידך. אפשר לשמוע כמה הם נהנים, ואני כל כך אוהב את זה. החסרון היחיד הוא האורך. אני יכול להשבע שבהופעות זה קצת יותר ארוך, בטח החלק שבו עוזי צועק 'מרגיש את זה!', וזוכה לקונטרה מיידית. החלק הזה קוצץ משמעותית מההקלטה לאלבום, ואני מתבאס מזה. כבר יצא לי להגיד ל'עוזי' שבהופעות הם צריכים לעשות גרסה של עשרים דקות. הוא ציחקק (אני לא מאמין שאני מפספס את ההופעה הזאת היום!). בקיצור – זה שיר השנה הישראלי. האלבום עוד לא יצא רשמית וניתן לרכוש אותו בהופעות, כך שגם אם מתייחסים לשנה העברית, לשנה הלועזית שאנו בפתחה או לשנה הלועזית שזה עתה נסתיימה: זה שיר השנה הישראלי שלי. ללא כל מתחרים.

קצת מצחיק שכל כך הרבה אנשים אוהבים את אריק איינשטיין, ואין כמעט מוזיקה חדשה שמזכירה אותו, כולל אריק איינשטיין עצמו. זה קצת מזכיר לי שכל חובב 'מוזיקה מזרחית' קורא לזוהר ארגוב מלך, אבל הסיכוי לשמוע משהו שמזכיר ולו במעט את הבשר והחספוס של זוהר בפופ הים תיכוני הסטרילי של היום שווה לסיכוי של ממשלה ישראלית לעבור קדנציה שלמה בלי כתב אישום\ פרשיה מביכה. פרוייקט כה מוקפד כמו 'עוזי נבון' (הכולל סרטונים באווירת 'לול', שגוררים טוקבקים באווירת 'LOL'), מעיד בעיקר על כבוד וכמיהה, למרות שיש פה גם דחקה. אולי זה מה שגורם לשירים השקטים להרגיש קצת מוזר. הזגזוג בין הכיף לרגיש לא עובד בצורה חלקה לגמרי, ושיר נחמד כמו 'מוזיקה' קצת מאבד מכוחו אם היה מגיע בקונטקסט אחר.  'עוד קצת' היפיפה, לעומתו, היה יכול לצאת בקלות ב'הגר'.

שמתי לב שככל שאני מתפתח כמוזיקאי ההתלהבות שלי ממוזיקה מקומית חדשה משתנה מ'איך לעזאזל הם עשו את זה?' או 'מה קורה פה?!' ל'איזה מגניב!' ('איזה יופי' הוא על זמני). ו'עוזי נבון ומכרים' בהחלט מגניבים, וכיף לי לשמוע אותם, ולראות אותם בהופעה, וזה ממש נדיר. כמה שאני אוהב רישול, טינופת ומוזיקה לא מהודקת, אני פשוט מבסוט מהרכב אלטרנטיבי מוקפד עד לפרט האחרון. במציאות המוזיקלית המשעממת כיום, בה לא משנה כמה מוזיקאים מוכשרים מסתובבים בינינו – כמעט תמיד אפשר להתבלבל ביניהם לבין אחרים, כיף שיש הרכב (מצויין) שלא נשמע כמו אף הרכב אחר, למרות שהקונספט שלו הוא הפוך לגמרי.

3 מחשבות על “חשמל ואש, גבירותיי ורבותיי.

  1. לא יכולתי להתאפק מלומר: העטיפה הצהובה הזו נהדרת.
    לגופו של עניין, הרעיון והביצוע של הביוגרפיה הפיקטיבית משעשעים ונאים, אבל מוזיקלית זה לא עושה לי את זה (לא שמעתי את האלבום, עלי להודות, אך הייתי באחת ההופעות). אני לא בטוחה שהאשמה בנבון, מאחר ואני גם לא מחובבי הז'אנר המקורי.

  2. פינגבק: מה למדתי מהיפ הופ? « הלא קריטי

  3. פינגבק: 2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש « הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s