מוזיקה חינם להורדה בביקורת הישראלית, ו'האקורדיון אי. פי.'

אני לא אשחק אותה קול. אני לא לגמרי מבסוט מאיך שהאי פי האחרון שלי התקבל במרחב התקשורתי. אני עושה חיפוש בגוגל ומוצא, במקרה הטוב, ביקורת הייקו. אנשים מעריכים את פועלי וקיבלתי פירגונים (בחלקם מרחיקי לכת) שעזרו לי לקדם אותו ואת אירוע ההשקה שלו, מה שכלל ראיונות ולינקים למכביר, כך שאל לכם לחשוב שאני באמת מתלונן. אנשים אוהבים ומפרגנים וזה תמיד נחמד, ואני לא לוקח את זה כמובן מאליו. אבל אחרי שגיליתי שלמרות כל אלו אי אפשר למצוא ביקורת על היצירה עצמה, נחמץ מעט לבי. מהר מאוד התאוששתי ונזכרתי – ביקורות על מוזיקה שניתנת בחינם היא דבר נדיר ביותר במחוזותינו. גם באתרי הביקורות האלטרנטיביים קשה למצוא ביקורות והתייחסויות לאלבומים כאלה. אז מה, אני אתעצבן על כל העולם? לא!

אני אכתוב בעצמי.

פעם, כשהייתי כתב ב'שוקס' (אתר בת של 'מעריב' שהיה מין פייסבוק\ מייספייס עם זהות קוטבית בין היותו האתר שגילה את מייקל לואיס לבין צמיחה של קהילה אינטרנטית תל אביבית אינטיליגנטית ותתי מדורים שמכוונים אליהם) היה לי מדור מוזיקה שנקרא 'מה תודה? תורידי!'. בכל מדור חיטטתי בחורים נידחים יותר ופחות בהם הציעו אמנים את מרכולתם בחינם. אולי לרוב האנשים מספיק לכוון אל הקובץ ולהמליץ במילים ספורות (בהנחה שאנשים ישמעו חינם וינצלו זאת מיד), לי זה לא מספיק. מצד אחד אני לא לוחץ על קישורים זרים, מצד שני אני אוהב ביקורות מוזיקה. נכון, יש מלא זבל, אבל דווקא פה בולט כוחו של מבקר המוזיקה בעת המודרנית, ולא בביקורת על אלבומים מאמנים פופולאריים, שבכל מקרה הגישה אליהם כה קלה ואולי אפילו רפלקסיבית. יותר משחשובה לי דעתו של זה על החדש של ג'יי זי, אני רוצה את דעתו המנומקת על משהו שאני לא מכיר, שאני יכול לתפוס בהופעה ולשמוע בחינם ובקלות. אני זוכר שבפעם הראשונה שפגשתי את רייסקינדר אמרתי לו שאני כבר מכיר דברים שלו ואפילו כתבתי על זה ביקורת ב2006, והוא היה בשוק. וזה מה שהיה בשוקס (עם קרדיט לא מובן מאליו בכלל לעורך שלי דאז, יואש פולדש, שנתן לי יד חופשית):

הופעות של לבנון, גרודניק וסלבה בחסות קיוב, אוסף פולארויד של השרת העיוור \ אוסף של 'משהו על הדרך' והקלטות של שמעון אדף \ אסף עדן (לפני שנקרא רייסקינדר) ודראם אן בייס ממקסיקו \ האחים חינקיס (טעות שלי – קראתי להם חיסקין) הר היינס ומק דדי ג'י \ סקירה קצרה של בירד סונג \ אלבומים של 'פאקט' שיצאו מחדש בבירד סונג \ הבקרים הרועשים מפית\קית וקצת על אגיט\פופ (כולל טוקבק עצבני של מרקי פאנק שגיליתי רק עכשיו. חחחחח) \'כפתור לא גמור' של דן תורן, וטרוי \ רותם אור ו'visiting hours' \ ארבעה אלבומים של צ'יקי \ הופעות חיות של טרייל אוף דד, מייקל פראנטי וזוואן \ סט של קולדקאט ואוסף של פורום וויינט17 מיגס אוף ספרינג וג'ון פרושיאנטה \ השדיים של אמריקה (אוונגארד) ובמורנג (דראם אן בייס) \ ספיישל וידיאו .

כן כן, מסתתרות פה שעות של הנאה עם מלל מינימלי ודעה כלשהי, ובטח כמה לינקים שלא יעבדו (בכל זאת 2005-2006). לאון פלדמן (מעמודי התווך של האינדי המקומי וחבר, שבאופן מקרי לגמרי עורך כיום את שוקס) הוא מבקר המוזיקה היחיד היום שאני מודע לו שמטנף את ידיו עם חומרים שזורמים בחופשיות ברשת, במדור המפרגן שלו בNRG. כמה שזה מבורך זה לא מספיק לדעתי, בטח לא עם ההתפתחות המופרעת של בנדקמפ ואתרי שיתוף קבצים. ברור גם שמדובר בפרדוקס: מצד אחד תעשיית המוזיקה פונה לכיוון המוזיקה החינמית באינטרנט, ומצד שני אין לפורמט הזה התייחסות רצינית בתקשורת. אבל מה זה חשוב מה אני חושב? בואו נחזור למה שאני יוצר.

–  –  –  –  –  –

ה'אקורדיון אי.פי.' יצא בנטלייבל המעולה 'בירד סונג' באוקטובר 2009, והוא ניתן להורדה בחינם פה. 'בירד סונג' כמו שבטח כתבתי במדור שלי בשוקס, הוא לייבל ישראלי שמתמקד בהקלטות ביתיות, ומציע את כל הקטלוג שלו להורדה חינם. האי.פי (אלבום קצר) מכיל שלושה קטעים שהוקלטו בטכניקות מעט שונות, וכולם מבוססים על נגינה חיה עם אוקרדיון שגיליתי שאמא שלי שמרה בבוידעם. תמיד התלהבתי מהצליל המלא שלו, ואת כוחו ניסיתי לראשונה בקטע האחרון ב'מתעלם מהצרכים', Rare Brightness. הייתי מבסוט מהתוצאה, והחלטתי שבא לי קצת לשחק עם הכלי הזה, לתת לו יותר פוקוס.

הקטע הראשון הוא 'זמנהוף בלוז'. יום אחד קיבלתי מכה חזקה מאוד ביד ימין, שהכריחה אותי לסור לקופת החולים זמנהוף שליד קינג ג'ורג'. הרופא חבש לי את היד ודרש ממני להמנע מלהשתמש בה. חזרתי הביתה והתחלתי לנגן את הקטע הזה, שכיוצר מוזיקה שהיא אלקטרונית ברובה, זה אחד הקטעים הפיזיים ביותר שהקלטתי. רציתי ליצור שכבות רבות של צלילים, אותם יצרתי עם הסמפלר, כמובן, אבל גם עם תקליטים (פטיפון ומיקסר), מקלות שהוכו על גבי הרצפה והשולחן, ביט בוקס וקולות (וגם צעקות על החתול) ו… אקורדיון (בכמה ערוצים שונים).

הטכניקה בה הקלטתי את האקורדיון, ואת שאר הצלילים שלא בקעו מהסמפלר, ניתנת להבנה באמצעות העטיפה (שצילמתי וערכתי). הנחתי על הרצפה מיקרופון, אותו חיברתי למיקסר (בשביל שימוש בפאנטום ובאקולייזר) ואת המיקסר לסמפלר. כשהמיקרופון מחובר כך לסמפלר אני יכול לבצע עליו מניפולציות ואפקטים שונים. בקטע הזה השתמשתי בעיקר בדיליי ואולי גם בקצת ריוורב בשביל האקורדיון, וכל מיני אחרים שאני לא זוכר בשביל שאר הרעשים. התקליט שהשתמשתי בו היה של תכנית מערכונים בריטית של זוג קומיקאים שמגלמים רופא ואחות, כדי להשלים את המחווה לקופת החולים הידידותית, שטיפלה בי לא מעט במהלך חיי. שבוע מאוחר יותר, בזמן הופעה של 'ביטר ג'וז' (אז עוד קראו לנו 'דאב מלוח') בריף רף, הכאב ביד החבושה חזר במפתיע עד שנאלצנו להפסיק את ההופעה אחרי שעה בלבד. אם אני חושב על קטע מוזיקלי שאני אוהב שהשפיע עלי ליצור את חתיכת הדרעק המופלא הזה זה כנראה יהיה זה.

השיר השני, 'Slow Dawn', הוקלט באופן שונה. המיקרופון היה מחובר לסמפלר בצורה דומה, אבל ההקלטה היתה חיה לחלוטין מתחילתה עד סופה, ללא הקלטות נוספות, שכבות, ערוצים. לחצתי על כפתור ההקלטה במחשב ופשוט התחלתי להקליט, מזגזג בין האקורדיון לסמפלר באמצעות שתי ידיים וברך אקטיבית. בדיוק כשהתיישבתי התקשר אלי זוהר, חבר ושותף ליצירה (הגיטרה הממיסה ב'מתעלם מהצרכים' שייכת לו). בתחילת הקטע אפשר לשמוע אותי עונה לטלפון ב'מה קורה? מה העניינים, מן?'. בסופו של דבר הנגינה שלי עם עצמי ערכה כ-17 דקות, שמתוכן חתכתי וערכתי לכמעט 13. אני חושב שרוב המקצב בנוי מסימפולים שלקחתי וחתכתי מתקליטים ישראלים שמצא נועם ורטהיים, חבר ושותף ליצירה (עשה איתי את הקליפ המבריק ל'מתעלם מהצרכים'), אבל אני לא זוכר אילו בדיוק. אפשר לשמוע אותי אומר במהלך ההקלטה שאני מזיע, ובסופה אפשר לשמוע אותי שוב רב עם החתול שלי, סבון.

הסתבכתי הרבה זמן עם השם שלו. חשבתי על רכיבה על אופניים, על אווירה סינמטית ועל קליפ תואם. רציתי שם ארוך, משהו מתחכם ופתוח לפרשנויות, עם המילה 'יומן' או 'עולם פנימי'. בסוף בחרתי בשם הזה כי לסמשינג פמפקינס יש שיר משובח באותו שם, ושניהם מביאים אותי להרגשת זיכוך דומה. זה גם מתאים מבחינת צבעים, אם להשמע טיפה חזיוני, מין כחול בהיר שהופך לצהוב אדום, או קור שהופך לחום. נגיד. אם אני אצטרך לבחור קטע אחד שהשפיע עלי ליצור את הטינופת האבסטרקטית המכוננת הזו, זה בטח יהיה זה, למרות שאפשר לומר את זה על כל קטע מהאלבום המבריק ההוא.

הקטע האחרון, 'People Call Me Rude', מכיל סימפול מלהיט טכנו ניינטיז שמאוד אהבתי: Love Transmission של East Beat Syndicate. פה כבר השתמשתי באפקטים יותר מאסיביים: שילובים מסוכנים של קומפרסור, דיסטורשן ודיליי. אותו הקלטתי בכמה טייקים וערוצים שונים, והוא יצא לי די מבולגן מבחינת עבודה. בסופו של דבר השארתי אותו כמו שהוא, בגלל שהמונוטוניות והפאשלות הקטנות שלו משתלבות יפה עם האווירה הדחוסה הכללית. הוא גם הכי קרוב להיפ הופ מכל המיני אלבום הזה, ובסופו אפשר לשמוע את המפוח האימתני של האקורדיון מתנשף בכבדות. הייתי חייב לעשות איזה שהוא קישור, ולו העקיף ביותר, בין האקורדיון לקטע טכנו ניינטיז, שכן תמיד אקורדיון הזכיר לי ליינים של להיטים כאלו, כמו של פליקס, טו אנלימיטד, יו 96, קאפלה, קאלצ'ר ביט ועוד. עם זאת, קשה לי להגיד על מה לעזאזל חשבתי כשהקלטתי את הקטע הזה.

6 מחשבות על “מוזיקה חינם להורדה בביקורת הישראלית, ו'האקורדיון אי. פי.'

  1. מה זה משנה מוזיקה בחינם או לא.

    אם היא לא טובה, לא יתייחסו אליה.

    חינם אגב, מזמן, כצפוי, זה כבר לא אייטם.

  2. עם כל הכבוד, ויש ים של כבוד, אי אפשר לצפות שאתה או אמן אחר ישחרר מוזיקה, בין אם היא חינמית או לא, ואוטומטית יחגגו עליה בביקורות. יש כל כך הרבה ריליסים בימינו כך ששאלת החינמיות לא משנה בכלל, גם מריליסים מסחריים מתעלמים. בשביל לצוף מעל השאר, לפחות במה שקשור לביקורות, זה דורש יח"צ.

    אפילו לאמנים הגדולים יש אנשי יחצ ממולחים שדואגים להיות בקשר עם העיתונאים השונים ולהציק להם שיכתבו ולשדרני הרדיו שישמיעו. ומוזיקה שיוצאת בחינם, אין אף אחד שעובד בעדה בחינם כדי לקדם אותה.

    אולי האמן עצמו יכול לקדם, אבל ברוב המקרים אמנים יודעים בעיקר איך לעשות מוזיקה וממש לא יודעים איך לקדם אותה כך שהיא תגיע לאוזן התקשורתית והציבורית. אז מה הפלא שהסיכויים שיכתבו עליה איפשהו קטנים יותר?

  3. אבל אני נאלץ להסכים עם עידו.
    צריך לעבוד על יח"צ, וזה לא כל כך קשה.
    מספיק לדאוג שלכל שדר בקול הקמפוס יהיה עותק – אתה פשוט שולח את כולם לתחנה, במעטפות שונות ממוענות אישית.

    וגם: המוזיקה שלך מענגת אותי, אבל היא מאוד לא קלה לעיכול, אפילו לרבים משדרני 106.

    אפילו את ועדת קישוט הצלחתי להכניס פעם ל-88 – שלחתי דיסק לאהוד מנור עם מכתב מרגש וגם המלצתי לו על שני שירים ספציפיים מתוך הדיסק והוא השמיע אחד!

    שלחת עותקים לבן שלו ולנויה כוכבי בגלריה?

  4. אני לא טוען שהתעלמו מהאי.פי שלי, או בכלל מהמוזיקה שלי. (במאמר מוסגר אציין שאני מרגיש שאני מפורגן ואהוד, ושהמוזיקה שלי מגיעה לכמות קהל מספקת ביותר). אני טוען שאין ביקורות מוזיקה למוזיקה חינמית, ביניהם ה'אקורדיון אי.פי'.
    נתתי כדוגמא את ארכיון המדור שלי, שלפני ארבע שנים באמת הצריך משוגע לעניין כדי לכתוב על מוזיקה במרחב הוירטואלי, אבל כיום עם ממשקי סאונד קלאוד ובנד קמפ, זה מעיד על עלצנות, או סתם חוסר עניין. הצרכנים צריכים ליפול למשבצת של אלה שמושפעים מהכסף – מהקליפים הנוצצים וממערך יחסי הציבור. כתב המוזיקה צריך להרגיש לפחות מינימום של שליחות.
    ועובדה שאפילו באתר כמו שוקס, שבו פירסמתי ביקורות על קרייג דייויד, אלאניס מוריסט, פליטי להקות בנים, כריסטינה אגילרה ופשוט הרבה מיינסטרים שנדחף ע"י מכונות שיווק – מצאו לנכון (בעיקר בזכות העורך, כאמור) לתת מקום גם לביקורות כאלה.

    אני לא מתבאס על תחנות רדיו או עיתונים, ואם
    כן אז לפחות לא בפוסט הזה או בהקשר הזה. חבל לי שבאינטרנט – במגזינים \ פורומים \ אתרי אינדי – אין כמעט יחס לאלבומים כאלה. אני לא מדבר על טיים אאוט או שבעה לילות. מדור מוזיקה חינם שם הוא לא בדיוק הדבר הכי מתבקש. זה יהיה נחמד אבל זה לא הכרחי. אני מדבר על הודעות פורומים עצמאיים שמסתפקות בלינקים ולא בביקורת נורמלית. אני מדבר על הפורטלים ועל האתרים הספציפיים שמקדישים עצמם לאינדי, ולא מתעסקים כמעט במוזיקה חינמית, שיכולה להיות הדלק של כל החרא הזה.
    אני חושב שתפקידו של מבקר המוזיקה המשפיע בעת החדשה השתנה. כמו שאני לא אקשיב לסאבלימינל אלא לטופאק, איזו סיבה יש לי לקרוא את <> כשאני יכול להכנס לפיצ'פורק? מוזיקה מקומית בחינם\ קצת סדר בבלגן, זו יכולה להיות אחלה סיבה.

  5. אני ממש רוצה להדגיש פה שיש פה הרבה מעבר לנושא של יח"צ. כאחד שעובד בזה בשנתיים האחרונות אני חושב שאין ספק שהורדות בחינם מקבלות הרבה פחות תשומת לב ונחשבת ל"זולות" יותר.

    סינגלים זה משהו אחד, כי בכל מקרה הרבה מהכתבים מעדיפים עותק דיגיטלי ולא פיזי, אבל אלבומים שניתנים להורדה (עזבו את זה שבארץ אף אחד לא מצליח לקלוט מה זה אי פי) הרבה עיתונאים חושבים שזה שווה פחות.
    הרוב פה (מלבד יחידי סגולה) חושבים שזה פשוט זול יותר – חוסך עלויות הוצאה פיזיות. בחלק גדול מהמקרים כבר שמעתי טענות של "בטח שהוא ייתן אותה בחינם, אף אחד לא מכיר אותו, אין לו מה להפסיד".
    גם עם יח"צ טוב, הם מחפשים עותקים פיזיים.

    בעיניי חלק גדול מהבעיה היא העובדה שבכל מקרה רובם (ורוב הקהל) מוריד הכל בחינם, גם מה שניתן רק למכירה.

    אגב- המציאות היא שזה ככה בכל בעולם והפעם לא רק בעיה ישראלית. שמעתי את סטיבן ווילסון מתלונן שהתקשורת העולמית לא מצליחה להבין איך לשים דגש על איפי בכללי והוא תמיד הולך לאיבוד. את טרנט רזנור שמעתי מתלונן על זה שהאלבום האחרון של ניין אינצ' ניילז לא קיבל ביקורות כמו קודמיו (היה עיסוק בקטע של החינם, אבל לא בתוכן כ"כ).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s