שמונה בעשר

ואז אני חושב לעצמי , ספק בצחוק ספק ברצינות, שכל העניין שמטריד אותי הוא שבעצם אין בתעשייה הזאת כסף, אז מה זה בעצם אומר לשרוף את עצמי?

לפני הכל חשובה ההבהרה: אני בטוח במאה אחוז שאף אחד מהרשומים במאמר זה לא עושה דבר מתאוות בצע. אני די בטוח שאם הייתי מעורב יותר בפרטים הייתי מגלה שרוב המפיקים בתחום מרוויחים מעט מאוד ביחס להשקעה שלהם, אם בכלל. וזו, אגב, סיבה נוספת לכתיבת המאמר. חשוב גם להבהיר שברורה לי חשיבותה של כל יזמה שכזו. אני בעצמי ניסיתי להפיק ערבי מוזיקה ספורים בחיי, ובמהלכם ליווה אותי מחנק מלחיץ בדרכי הנשימה ורעד מתגבר בגוף. זה לא פשוט בכלל, ונחיצותם של אנשים כאלה הכרחית בכל סצינה תרבותית.

אבל כמו שאמר ספיידרמן (או שזה היה דוד שלו שאמר לו? מישהו אמר את זה, וסביר להניח שסטן לי יצר אותו): 'עם כח באה אחריות'. משפט טוב. אבל מה היא אותה אחריות? מקובל לחשוב שהאחריות של קודקודי תרבות השוליים היא לחשוף כמה שיותר מוזיקה טובה. זו כמובן מחשבה נכונה, אבל עד לרמה מסוימת.

הנס מהדרום

בקיץ 2007, לפני שלוש שנים, מארגני האינדי נגב פרסמו בפורומים שונים באינטרנט שהם מחפשים אקטים עצמאיים לפסטיבל מוזיקה בנגב. הצעתי את עצמי ואת מופע הסמפלר האלקטרוני ההזוי שלי, הבאתי חברים ושכנעתי חבר נוסף (אנדריי אקיוט) להופיע גם, ונסענו לנגב. השיקולים דאז היו לחלוטין 'האם נראה לי שיהיה כיף?', והתשובה דאז היתה כן. ההופעה ההיא היתה אחת הכייפיות שאני זוכר שיצא לי לבצע, ובזכותה מכרתי קצת דיסקים שכיסו את הוצאות הדלק. עברה שנה, עברה עוד אחת, והפסטיבל הזה גדל וגדל, ותופס מקום חשוב (שלא לומר מרכזי) בעולם המוזיקה העצמאית בארץ. לפי דעתי הוא נהיה כל כך גדול שהוא פשוט לא יכול להישאר ללא מטרות רווח, למרות שזו מטרתו המוצהרת לאורך כל שנות קיומו.

אני לא הולך לקבוע פה עובדה, אלא נושא למחשבה, והמחשבה היא כזו: הפסטיבל הכי גדול וחשוב בתחום הוא זה שקובע סטנדרט, וקיומו כפסטיבל שמחיר הכניסה שלו זול ורוב האמנים בו לא מרוויחים יוצר מצב לא טוב בתחום. למען ההגינות והגילוי הנאות אציין שהשנה אני הולך להופיע באינדי נגב בפעם השלישית (והרביעית), והטענות\ רעיונות שלי נועדו כדי לפתוח דיון בנושא החל מסיומו, ולקראת תכנון הפסטיבל החמישי. אני מצפה לפסטיבל מצוין בו אבלה עם חברים ואהנה ממוזיקה משובחת והרבה קהל. ובכל זאת הנושא בוער בי וחשוב לי להעלות אותו. יש בי המון הערכה ותודה למארגנים, אבל גם הם וגם האמנים וכל המעורבים צריכים לחשוב על זה.

נתחיל ממחיר הכניסה. כשצרכן המוזיקה האלטרנטיבי מתרגל לשלם 150 שקל עבור 70 הופעות, לדוגמא, ברור לאיזה סטנדרט הוא מתרגל. אני זוכר שלפני כמעט עשר שנים היה דיון פופולרי למשך תקופה קצרה על איך ימי הסטודנט למיניהם פוגעים בהופעות המלאות של אותם אמנים שמופיעים שם. לדעתי, כשקיים ביקוש מטורף לפסטיבל שכזה, ונוצרת סיטואציה כמעט חלומית שבה מגיעים אלפי אנשים לפסטיבל וחלק גדול מהם לא זוכה להיכנס פנימה בגלל חוסר מקום (כפי שקרה באינדינגב ב2008), הקונספט צריך לקבל עדכון. ואם אמן יתרגל להופיע בחינם וצרכן יתרגל לשלם כלום כסף על עשרות הופעות – המצב פשוט יהיה הרסני. באיזה שלב הרכב שמופיע תדיר במחיר של שני שקל להופעה יוכל לדרוש שלושים שקלים?

נמשיך עם ההפרש. בחלק מהפסטיבלים הללו ידוע שיש כאלה שמקבלים כסף וכאלה שלא. זו עובדה קיימת ואני מעדיף לא לתת דוגמאות. ברור שיש הפרשי מחירים בין אמנים שונים, אבל כשהסקאלה נעה בין תשלום לבין חוסר תשלום – זה כבר צורם ומביך. והרי יש מה לעשות עם הכסף. גם אם מחליטים לא לשלם לכל האמנים, אפשר לדאוג לאוכל או שתייה עבורם, מה שבאופן הזוי לחלוטין כבר לא נמצא בסטנדרט. מה שאולי הגיוני ומקובל בערבי סולו, יכול להיות מעט מבאס בפסטיבלונים של חמש שעות, או להפוך להפסד כספי בפסטיבלים של ימים שלמים. בטח כשכאמור אין תמורה כספית להופעה.

אז השנה זה כאמור 'אבוד' בכל הנוגע לאינדי נגב ספציפית. המחיר הזול לכרטיס כבר נקבע וסביר להניח שלא נותרו עוד הרבה בקופות, ולכן אני ממליץ לחובבי מוזיקה מרחבי הארץ לחטוף את הכרטיסים שנותרו ולבוא להילולת השוליים הגדולה שבדרום. בשנה הבאה אני מקווה שמחיר הכניסה יהיה טיפה יותר יקר, וכך גם באשר לשאר הפסטיבלים והיוזמות התרבותיות ברחבי הארץ.

סיפוקים מהירים ותמונות בפייסבוק

אבל ממש לא מדובר רק באינדי נגב. כל העניין של קביעת הופעות והתשלום שלהן הוא אישי לחלוטין, ובסופו של דבר זו בחירה של האמן עצמו. יצא לי כבר להופיע בכל מיני פתיחות של תערוכות, ערבי קונספט, פסטיבלים ופסטיבלונים שלא קיבלתי על ההשתתפות בהם שקל. על חלק הודיתי בעצמי מאוחר יותר שזה היה מיותר לחלוטין, וחלק היו לי לעונג וכבוד עצום. כל אמן שיחליט בעצמו (או ישכור מישהו שיעשה את זה בשבילו) עד איזה שלב הוא מוכן להופיע תמורת החזר נסיעות.

באופן אישי אני יכול להעיד שאני עדיין, אחרי שמונה שנים של הופעות לבד או בהרכבים שונים, מוצא הופעות ששווה לי להופיע בהן גם ללא תמורה כספית. בין אם זה כי צפוי לי כיף גדול, חשיפה, הזדמנות יצירתית או סתם יציאה קלה מהשגרה. מתוך שמונה הופעות במסגרות שונות בחודשיים, נניח, להופיע שתיים מהן בחינם זה זניח. והרי יש לפחות עשרה בלוגרים, מועדונים, אושיות תרבות, חברים ומטרות אידיולוגיות\ פילנתרופיות שביום חגם אני אחוש כבוד להופיע גם במחיר הפסד. אגב, לדעתי אמנים צעירים צריכים להיות מוכנים להופיע כשנה-שנתיים ללא רווח, ולהופיע בכל הזדמנות שנותנים להם.

שיתוף פעולה מיותר

אבל כשמתרגלים להופיע בחינם ושיש יותר ויותר הופעות כאלה נוצר מצב טריקי. מצד אחד ברור שרצויים מופעים מוזיקליים דחוסים בכל טוב במחיר טיפשי. מצד שני יורד הערך של הופעות סולו, ואז נוצר מצב כמו זה שמתאר נדב לזר ב'אטמי אזניים', מצב בו כבר אין הופעות רגילות, אלא הופעות השקה\ שיתופי פעולה מיוחדים\ אירועים חד פעמיים. כי מי ישלם 30\40 שקלים להופעה רגילה של "אנאערף", אחרי שראה אותם במשך עשר\ שלושים דקות בהזדמנות ההיא בחצי אוזן? בטח לא כשהאטרקציה שיש במועדון ההופעות הסמוך כוללת חמש הופעות ב10\20 שקלים. כן, האחריות היא קולקטיבית, והדברים האלה שוברים את השוק. וזה בסדר לפעמים לזעזע את השוק, אבל למה בחינם? למה במחירי הפסד? כשהמקום מתפוצץ משש הופעות בעשר שקל, זו הזדמנות טובה לעשות אותו דבר בעשרים. ואח"כ בשלושים. וכדאי לעשות את זה במקום שגם משאיר לאמנים כמה אחוזים נחמדים ממחיר הכניסה. מתי הופעה חינמית אחת או שתיים בהילולה חגיגית הפכה לחסרת רייטינג? כלום נהיינו כמו צופי ערוץ שתיים שזקוקים לספיישלים מבולבלים של אורגיית הופעות צפופה?

לאחרונה המצב קצת התדרדר, והטרנד החדש הוא 'שיתוף פעולה מפתיע'. אמנים כבר הספיקו 'לשרוף לעצמם את השם', ונראה שרק אם יחברו שני שמות שונים יחד אז הקהל ישים לב. זה יכול להיות מגניב, כמובן. מי לא היה רוצה לראות את רייסקינדר עם התזמורת הפילהרמונית, או אביב גדג' עושה סיאנס לזוהר ארגוב? אבל רבאק, הגזמתם. דאבל פיצ'ר או אירוח מפתיע זה אחלה. כשזה הופך לסטנדרט אז התעשייה נהיית תעשיית פורנו. סיפוקים מהירים ותמונות לפייסבוק. קצת חבל לחשוב על הקהל שלך ככזה שסף הגירוי שלו ירד, ואם לא נשפריץ לו מבצע גדול מהחיים הוא בכלל לא יתייחס לעובדה שאתה מציע לו מהאמנות שלך. קצת כמו הביקורת של כל אדם תבונתי על ערוץ 2.

רווח שולי

אף אמן שוליים לא עושה מוזיקה בשביל הכסף. אבל היי – כמה נחמד זה להרוויח קצת כסף מהדבר הנחמד הזה שבאנו לעשות ואנשים אוהבים (מסתבר). וכשאני מדבר על כסף במסגרת פסטיבל או פסטיבלון עצמאי אני בטח לא מדבר על אלפים אלא על מאות בודדות מאוד. זה מאוד כיף שיש את המאה\ מאתיים שקל שאפשר לקנות בהם פיצה וקולה אחרי ההופעה, לכסות את המיתר שנקרע, לפצות במשהו על יום העבודה האבוד (או הקשה) של הימים שלפני ואחרי. היי, כסף זה לא דבר כל כך בזוי. כשהברמן והמאבטח (או זאתי עם הפיתה הדרוזית והלבנה) מרוויחים הרבה הרבה יותר מהאמן שמופיע, ולעתים גם מהמארגן עצמו – זה יוצא די עקום.

חשובה ומרוויחה לפחות כמו האמן

יש לא מעט הרכבים שההוצאות שלהן מגיעות להרבה מאוד כסף. שמעתי לא מזמן מאמן עצמאי מוערך שהאלבום שלו עלה לו בסביבות ה40 אלף שקל, לא כולל הדפסה. פוסטרים, מעצבים גרפיים, יח"צ, חדרי חזרות, נסיעות, כלי נגינה, כאבלים, דיסקים… אתם יכולים לעשות את החשבון לבד. בטח לא כשהופעות הן הדרך האחרונה של האמן ה'לא ממוסחר' לעשות קצת כסף (כלומר לא כולל רינגטונים ופרסומות).

למען הסר ספק – הייתי מייצג פה במאמר גם את נקודת המוצא של המארגנים, אם הייתי מבין בזה קצת יותר. אין לי ספק שחלק מהאנשים שמארגנים אירועים ופסטיבלים כמעט חינמיים משקיעים את מיטב מרצם עבור קיומם, וזה ללא תמורה כספית נאותה. בסופו של דבר השורה התחתונה זהה– מספיק לעבוד בחינם. השוליים הישראלים לא נאבקים על חייהם, ואין סיבה שהם ירגישו ככה.

הרעיון למאמר הזה נהגה מתחושות אישיות, ומשיחות שהיו לי עם אנשים שונים שקשורים לקצוות כמעט מנוגדים בתרבות המוזיקה העצמאית שלנו. עם כל שיחה הקריזה שלי רק גברה, והבנתי כמה הבעיה רחבה. יותר מאוחר גיליתי שורת טוקבקיסטים עצבניים שהגיבו בחריפות באתר "וואללה" בכל פעם שהתפרסמה כתבה על האינדינגב, מה שעורר בי תחושות ומחשבות שאני חולק איתכם כאן.

הקש האחרון מבחינתי היה הופעת דאבל פיצ'ר שקבעתי יחד עם רייסקינדר בלבונטין 7 בספטמבר. המזל המטופש שלי הרים ראשו ויצא שביום האירוע נאלצנו ללכת ראש בראש עם שני אירועים שאין לנו סיכוי מולם – פצ'ה קוצ'ה (שהכיל עשרה ספוטים אמנותיים קצרצרים) ויומולדת לאוזןבר (מזל טוב!) שהכילה שמונה הופעות כפולות (!). הכניסה לשני האירועים, ובעצם שלושתם – כולל האירוע שלנו – עלתה באזור ה30\40 שקלים.

אני יכול להסתכל על הצד החיובי שבדבר (מלבד קיומו של ערב אטרקטיבי לתל אביבים), שהרי נראה שמכל שלל המופיעים והמציגים באירועים הנ"ל, כנראה שאני ורייסקינדר הרווחנו הכי הרבה כסף באותו ערב למרות העשרות הבודדות של ברי המזל שהגיעו להופעה הכפולה שלנו, אבל זה כמובן לא באמת מנחם. האמת היא שאני ניזון משמועות לגבי חלוקת ההכנסות באירועים הנ"ל. ובכל זאת – במבט מהיר על התכניה של האוזן בר לחודש ספטמבר – מתקיימים שם לפחות עוד שני אירועים שבהם מספר האמנים המשתתף לא משפיע על מחיר הכרטיס האפסי – מופע ה'טרום אינדינגב' עם ארבע הופעות בעשרה שקלים, וה'שואוקייס' שמכיל שבע הופעות (לא מוכרות בעליל יש לציין) בעשרים שקלים. החשיפה המטורפת של הפצ'ה קוצ'ה, המחווה לבית ההופעות החשוב 'אוזןבר' או המאמץ הקולקטיבי לחשיפה שבערבי ה'שואוקייס' – כולם לגיטימיים, מובנים ואפילו חשובים. אבל זה מצב בעייתי.

זווית היא שיט

אני חושב שאדם שרוצה להתפרנס ממוזיקה בארץ צריך להיות מוכן לעבוד קשה. למוזיקאי בישראל יש המוווווווון פוטנציאל עבודה. בין אם ללוות מספר מופעים, לנגן באולפני טלוויזיה, לנגן באלבומים של אחרים, לנגן או לכתוב לפרסומות, לסרטוני תדמית, לפסקולים. כמו שאינסטלטור לא שואל את עצמו פעמיים אם הוא מוכן לתקן הצנרת של [זמרת מצליחה ומבאסת], כך גם מוזיקאי שרוצה להתפרנס צריך לקפוץ על הצעת עבודה מ[זמרת מצליחה ומבאסת] .
אבל רוב המוזיקאים שנאבקים בחוסר הממון הם כאלה שמתעקשים לבצע חומרים מקוריים, ולא מוכנים לעגל פינות ולבגוד ב'אמת הפנימית שלהם' (שלעתים היא עצלנות). זה ברור ולגיטימי. אבל צריך להבין שהם מציעים מוצר (או יצירה) ועליו תו מחיר שלרוב לא יהיה גבוה מדי. זו אחת הסיבות שהתעצבנתי בזמנו על השיר 'הכאפה המצלצלת' של הדג נחש, שמתעלם מהעניין הזה לגמרי, וההבדל בין 'אמן' ל'מוזיקאי' הוא יותר גדול משנרצה להודות. בסופו של דבר זה שילוב של כישרון ובחירה, שתלוי בכמה אספקטים האמן מוכן לקחת חלק כדי להתפרנס כמוזיקאי. לבכות על חוסר היכולת לעשות כסף במה שאתה עוסק בו נשמע לי לא לעניין, בטח לא כשאתה מכוון לתחום מאוד ספציפי (יצירה עצמאית), בז'אנר ספציפי במקום ספציפי כמו ישראל.

אמן אינדי מצליח יחסית

באופן אישי עשיתי את החישוב הזה לפני שנים, והיה לי ברור שאני לא מתכנן להתפרנס ממוזיקה. זה בטח יותר קשה כשהמוזיקה שאני יוצר נשענת בחלק גדול ממנה על הקלטות של אחרים, בטח כשמדובר ביצירה עצמאית אלטרנטיבית והזויה כמו שאני אוהב ליצור. אני לא מתבכיין על הקהל שאין לי. מראש אני לא תולה את עתידי הכלכלי ישירות במוזיקה שאני עושה, מסיבות כאלה ואחרות. לשמחתי יש ביקוש מסוים למוזיקה שאני עושה, ואני מקבל עליה תשלום שאמנם לא מספיק ל'פרנסה', אבל מעולם לא ציפיתי להתפרנס אך ורק מהיפ הופ אינסטרומנטלי אפל והזוי בישראל. כך שתחסכו ממני את הטוקבקים הארסיים שמכוונים כלפיי אישית, או כלפי המוזיקה שלי. המקרים שאני מעלה בפוסט הזה הם מקרים שבהם יש ביקוש ועדיין אין תמורה כספית, וזה דבר שצריך להשתנות.

אני לא הולך לעבוד עם [זמרת מצליחה ומבאסת] אם זה לא מעניין אותי מוזיקלית, אבל גם לא הולך להתבכיין שאני לא גומר את החודש כאמן או מוזיקאי ישראלי. ברור לי שאני יכול לעשות יותר כסף אם אתחיל ליזום באחד האפיקים שציינתי, או עשרות אחרים שייחודיים לסגנון המוזיקה שלי. ובאמת אני מרוויח כסף גם מעיסוק במוזיקה שלא קשור לכישורי התכנות וזריזות הידיים שלי (תקלוט וכתיבה). זה לא אומר שהמוזיקה, ההופעה, הזמן והמאמץ שלי ושל אחרים לא שווים כסף, ובטח לא אומר שהם צריכים להיות אחרונים בשיקולי ההפקה, וכך של כל מי שנותן יד ומפרט להרמה של אירוע מוזיקלי בארץ ישראל 2010.

חברים – מוזיקאים, מפיקי אירועים ובעלי מקומות – אנחנו בשעה יפה של מוזיקת שוליים. יש לנו במה להתגאות – בואו נגרום לזה להרגיש ככה.

86 מחשבות על “שמונה בעשר

  1. שי, אתה נוגע פה בנקודה שהיא אכן מאוד בעייתית, אבל לדעתי המבט שלך עליה הוא בעייתי לא פחות.

    בוא נשים רגע את הדוגמאות הספציפיות בצד – אני לא הייתי נכנס עכשיו לכיס של אנשי אינדינגב – העניין הוא שנוצרה מציאות מסויימת. זה אכן "קצת חבל לחשוב על הקהל שלך ככזה שסף הגירוי שלו ירד", אבל מה לעשות שזו האמת. להתעלם ממנה לא יפתור כלום. אם אתה יכול לתת לקהל משהו שידגדג אותו מבלי להתפשר על האמנות שלך, ואולי אפילו תוך כדי שדרוג שלה (אני רומז כאן לתופעת האירוחים, שאני דווקא מאוד בעדה כידוע) – אז למה לא בעצם?

    יותר מידי מוזיקאים מתחילים חושבים שהעובדה שהם עולים על במה היא סיבה מספקת שהקהל יבוא לראות אותם. אז מצטער, תתעוררו: המוזיקה כאן הגיע לשלב כה בשל שנוצרה כאן תחרות של ממש. לדעתי היא אפילו טיפה מוגזמת (היי, אני הייתי זה שטען שיש יותר מידי מועדונים בתל אביב ואנשים רצו לסקול אותי). אם אתם לא רוצים להיות חלק מהתחרות, תישארו בבית, אולי יום אחד יגלו אתכם. אבל אולי לא.

    הלאה. אני מסכים שלעשות אירועים במחירי הפסד זה לא חכם. השאלה היא מה הוא הפסד. להקה שמשתתפת בערב של 5 להקות ב-30 ש"ח ועושה סט מלא, אכן פוגעת בעצמה. אבל אני לא חושב שהפתרון הוא לא לעשות הופעות כאלו – הפתרון הוא לדעת *איך* לעשות הופעות כאלו, ועדיין להרוויח. ואני לא בהכרח מדבר על כסף (שכבודו במקומו מונח).

    למשל, אם תזמין אותי ואת להקתי להשתתף בערב להקות, אנחנו נעשה 3-5 שירים, נגיד לקהל מתי הוא יכול לראות הופעה מלאה שלנו, ונרד מהבמה. אז כסף לא ראינו מזה (גם זה לא מדויק – רוב המפיקים מחלקים את הרווחים, אם יש כאלו). אבל חשיפה כן קיבלנו, וחשיפה יוצרת קהל חדש, וכשלא חושפים יותר מידי הקהל הזה יבוא לראות אותך גם בהמשך. בקיצור, כל אמן צריך לדעת לעשות את הבוקינג שלו בחוכמה ובאופן שלא יפגע בו.

    חוץ מזה, אני לא חושב שצריך להקביל את המקרה של פסטיבל עם 70 הופעות לערב להקות באוזןבר. החישובים של עלות ותועלת הם שונים בשני המקרים (מה גם שאני לא חושב שהקהל שראה 70 להקות ב-150 ש"ח יעשה אח"כ חשבון פשוט ויסרב להוציא יותר מ-2 ש"ח להופעה). לאינדינגב ודומיו יש חשיבות עצומה בעצם קיומם – הם נותנים חמצן ואמונה לאינספור מוזיקאים וחובבי מוזיקה שמשהו באמת קורה פה. לי לפחות, הן כמוזיקאי והן כצרכן מוזיקה, יותר חשוב שהדבר הזה יקרה ויהיה המוני מאשר שהוא יהיה ריווחי או אפילו הוגן.

    אבל כן נגעת שם בנושא עקרוני בעייתי – זה קצת לא הולם שבאיזשהו אירוע התשלומים ינועו בין מוזיקאים שמקבלים סכום כסף למוזיקאים שמקבלים כלום כסף (אינדינגב, אגב, מספקים החזרי הוצאות, אוכל ושתיה. אני מניח שהשמות הגדולים בפסטיבל גם מקבלים תשלום, וטוב שכך).

    בפסטיבל פולקל'ה האחרון (שהיה כושל, אבל זה סיפור אחר) מארגן הפסטיבל יובל הרינג עשה ניסוי מעניין ויפה: הוא חילק את המופיעים לקבוצות תשלום בהתאם לגודלם המשוער ב"סצינה" (הרכבים חדשים היו בקבוצה ד', שמות גדולים היו בקבוצה א'), ורשם את האחוזים שכל קבוצה תקבל מכלל ריווחי הפסטיבל, אחרי ניכוי הוצאות. התוצאה הייתה שכל אחד קיבל איזשהו חלק יחסי (ובמקרה הספציפי הזה – זעום) מההכנסות. זה היה מודל טוב, ויהיה נהדר אם אנשי אינדינגב או כל פסטיבל אחר יאמצו אותו.

  2. הי שי, כפי שכתבתי לך בתגובה הפרטית, ועתה אעתיק אותה בגדול לכאן, יש צדק מסוים בדבריך, ומצד שני, אתה לא רואה את התמונה המלאה

    יש בעיתיות בהופעה חינמית, אני מסכים איתך, אך כמו שלייזר בוי ידידי כותב לך כאן, חלק מההרכבים שאני מזמין ללכלוך באוזן, לא היו מביאים גם 20 איש להופעה בודדת שלהם. על כן את חישוב הרווח שלהם, הם צריכים לייחס גם לתועלת החשיפה. כאשר אני מזמין עשרה הרכבים לערב, ומגביל כל להקה ב20 דק' של הופעה, אני יודע שיגיע קהל מעורב, הלהקות ייחשפו לקהלים חדשים שלא היו רואים אותם במקרה של הופעה בודדת, המקום עצמו נחשף להרכב שאולי לא היה מופיע שם בכלל או לא הצליח לסגור לעצמו הופעה בנפרד (ומכל לכלוך שעשיתי, צמחו שיתופי פעולה בין האוזן להרכבים שהתגלו שם) זאת תועלת שאי אפשר לכמת בסכומים.
    מה גם שאני משתדל לחלק את ההכנסות מהכניסה בין הלהקות, בד"כ 70 אחוז לאמנים ו30 אחוז לבעלי הבית

    תחשוב גם על עניין תלושי השתיה. בערב שאני מפיק, עם עשרה הרכבים , יש כ 40 נגנים שמגיעים למקום. זה יכול להגיע ל 80 תלושי שתיה שהמקום מספק, 80 פתקים בן אדם, זה ים.
    אם אעלה את מחיר הכניסה מ20 שקלים, אני חושש שזה ירתיע את הקהל, יכול להיות שאני טועה, אבל מנסיון קל של שנתיים וכמעט 20 ערבים כאלה, אני יודע שזה פשוט עובד. המחיר הנמוך, מכלול מגוון של להקות, ז'אנרים מתחלפים, צ'ופרים לקהל (אני תמיד מחלק שתיה גם לצופים) ותכנון נכון של הערב, גורם לרוב הלהקות לצאת מגדרם ולרצות להשתתף. כשאני מצליח להביא כמה מאות שקלים להרכב, זאת החגיגה שלי.

    בערב שעשיתי עם רדיוטריפ, נא באוזן, והיה הערב הכי מוצלח, הצלחתי לשלם ללהקות כ 300 שקלים
    נכון שזה לא הרבה, אבל, כמו שכתבת, זה נחמד לקולה ולמיתר הקרוע
    אני אגב מרויח כ 400 שקלים על הפקת ערב כזה, מה שמכסה את החודש השלם בו אני עושה טלפונים, מיילים ויחסי ציבור כמעט לבד לערבים שלי

    לגבי המחיר לאינדינגב – אני דווקא חושב שזה הגיוני
    בתור מי שמגיע מתל אביב לדרום, אני עומד להוציא כסף על דלק, שתיה, אוכל, ההוצאות תעלנה על מחיר הכרטיס לפחות פי שלוש

    אגב, אף פעם לא ביקשתי מלהקה מוכרת מידי להשתתף בלכלוך באוזן, כי אני יודע שהם לא יגיעו, וכן, לפעמים אפילו נעלבתי מאמנים מסוימים שדרשו כסף מראש
    אבל זה לגמרי לגיטימי מבחינתם

    דוגמא הפוכה: בעוד פחות מחודש יתקיימו ארבעה ערבי סינגרסונגרייטרים שערכתי לפסטיבל המוזיקה של תל אביב, הם יתקיימו בקאמרי, אולם של כ 160 מקומות, חמישה אמנים כמעט לא מוכרים בערב
    כשפנו אלי, הבהרתי שהאג'נדה שלי היא להביא מוזיקה לקהל הרחב בכמה שפחות כסף, ההפקה מצידה קבעה מחיר של 75 שקלים לכרטיס
    אני בטוח שהקהל יחשוב פעמיים האם להגיע להופעות האלה בגלל המחיר
    אז מה לדעתך עדיף?

    טוב
    שוב רק קמתי
    אז אני הולך לצחצח שיניים
    בוקר טוב
    והלוואי ונעשה לכלוך בקיסריה ונוכל לקנות וואן לכל להקה בישראל ואתה תוכל לרסק סמפלרים על הבמה חופשי, בלי או עם עזרה של רע🙂

  3. העניין בסכ"ה מאוד פשוט. זה לא נכון לומר שהכותב מפספס את העניין ושלהתחיל לקחת כסף על הופעות הוא בלתי אפשרי כי בצורה הזאת לא יגיע קהל. בתור מישהי שהתעשייה בארץ חשובה לה מאוד וכן הולכת לה-מ-ו-ן הופעות גדולות כקטנות אני רוצה וחשוב לי לציין שיש בעייתיות גם בעיני הקהל שמגיע להופעות האלה ושיש עוד הרבה קהל כמוני, שחושב שלאמנים האלה מגיע תשלום ואני מוכנה להושיט את ידי לכיס ותרום את חלקי. כמובן שצריך לתת את הדין על כל להקה והופעה באופן אינדיבידואלי ונפרד כי מן הסתם, לא אשלם סכום של 40-50 שקל להופעה של להקה שרק התחילה להופיע וששמה אינו מוכר לי. הערבים באוזן או פסטיבלונים קטנים בת"א או מחוצה לה הם מושלמים כהופעות היכרות ללהקות האלה והן צריכות לברך על האירועים האלה, בלי צל של ספק. אבל להקות והרכבים מוכרים שיש להם קהל מובנה שמגיע להופעות, מכיר את השירים ושר את המילים ונהנה ממה שכבר מכיר ואוהב – במצב כזה אין שום סיבה שלא אשלם סכום סביר שיכסה את ההוצאות והזמן שהאמנים השקיעו תמורת מה שהקהל מקבל. זה לא הגיוני בעיני שמוזיקאי בארץ, שיש לו קהל, (ואני חוזרת ואומרת. אני קהל, אין לי חלק ביצירה בארץ), לא ישתכר ממה שהוא עושה, משקיע את מיטב זמנו, הוגה רעיונות ממוחו, כותב, מלחין, מקליט ומוציא אלבום, זה יכול להגיע לאלפי שקלים ואף יותר. אין שום סיבה שלא יקבל תשלום הולם על עמלו.
    זה אבסורד שהמצב נהיה ככה בארץ, בזמנים שבהם מוזיקת שוליים אט אט הופכת ללגיטימית יותר ויותר, אמנים שהיו מופיעים לפני כמה שנים בג'פאן מול קהל של 3-4 אנשים, מושמעים היום בגלגלצ מופיעים בכל הארץ וגם קצת מחוץ לה, ושמם הולך לפניהם, צריכים לקבל תשלום. נקודה. אני חושבת שדווקא מארגני האירועים, דווקא אלה שאמורים לתת את הטון ולתמוך באמנים הם אלה שעשו את הטעות התמימה אך קטלנית שנתינת הופעות בחינם לקהל, הם אלה שהרגילו את אותו קהל לכך שהמוזיקה היא כמעט חינמית. את הטעות הזאת מחובתינו לתקן וכמה שיותר מהר. תראו לי עוד מקום בעולם שהתשלום על עמל הלהקות כל כך נמוך כמו פה? האם הקהל הפך להיות חשוב יותר מהלהקות עצמן? זה אבסורד לחלוטין. למה אני צריכה לשלם על האוכל באינדינגב, או על האבטחה והנקיון אבל לאמנים עצמם, שרק בגללם ובזכותם אני באה, לא לתת כלום?
    בזמן שאני כותבת את השורות האלה נשאלת שאלה נוספת בראשי, האם מארגני הערבים המיוחדים, ערבי ההשקות הבלתי נגמרים, פסטיבלונים ב10 שקל, האם יותר חשוב לאותם אנשים טובים להביא הרבה אנשים, להפוך את הערב שלהם למוצלח ועמוס קהל שיצלם את ההצלחה ויעלה אותה לפייסבוק בסוף היום, כדי שעוד אנשים יראו כמה הערב היה מוצלח? זה רק מגדיל את החור והופך אותו לקשה יותר לשינוי, וכל זה במחיר זנות על חשבון הלהקות והארגון. זה חולה לגמרי בעיני.

    לסיכום, אני חושבת שצריך לשבור את המקל ששמתם לעצמכם ברגליים, להחיל לשנות את המנטליות החינמית הזאת, להתחיל לקחת מהקהל שכבר התרגל לנוון הזה, קצת יותר כסף ולשלם יותר לאמנים, ולמארגנים שעושים עבודה מדהימה. הקהל הוא לא טיפש, לא מדובר פה בז'אנר של אנשים שלא מבינים את העבודה שנעשית עבורם, אנחנו רוצים לפרגן, לא לנצל, לקדם את העשייה והתעשייה ולהעלות אותה לרמה גבוהה יותר, לתת לאמנים כבוד ומוטיבציה להמשיך לעשות את מה שהם עושים ולשמוע עוד ועוד מוזיקה טובה. המכה חייבת לבוא מהר ובבת אחת, אחרת הבעיה רק מחמירה וממשיכה לגדול ולצאת משליטה. אנחנו רוצים להמשיך לבוא להופעות קטנות וחינמיות להכיר את הלהקות החדשות ולתת להן במה ראשונית אבל אחרי שהכרנו אותם ואת טיבם, מגיע להם לקבל שכר כמו כל אדם אחר שעוסק בכל מלאכה אחרת.
    אני רוצה להיות מסוגלת להודות לאמנים מליבי, וחשוב שגם מכיסי, על מה שהם נותנים.

    דבר אחרון – בקשר למה שלזרבוי כתב על כך שבאינדינגב האמנים מקבלים תשלום, זה ממש לא נכון. מתוך כל 70 ההרכבים המופיעים, רק אמנים גדולים והפופולריים יותר, שניתן לספור על יד אחת, מקבלים כסף על ההשתתפות שלהם. שאר ההרכבים והלהקות מקבלים רק הסעות הלוך חזור, ולפי מה ששמעתי, אפילו אם אמן רוצה להגיע עצמאית לפסטיבל, הוא לא יקבל החזר נסיעות. בואו לא נבלבל בין שני הדברים.

  4. פוסט חשוב ואמיץ
    אני מאמינה שהרבה אמנים מזדהים עם מה שכתוב פה
    אבל מפחדים להזדהות שמא יבולע להם

    באמת לא ייאמן שהאמנים לא מקבלים כסף על ההופעה שלהם בפסטיבל, הסיבה היחידה שמכלתחילה אנשים מגיעים לאירוע

  5. בעיקרון לרוב הנקודות שהעלית יש תשובה במאמר. אני לא מדבר על מוזיקאים מתחילים. מבחינתי הם צריכים להופיע בחינם לפחות שנה.
    אירוחים לא יכולים להיות סטנדרט. הופעה מוזיקלית היא לא המעגל של דן שילון, ואם יש שיתוף פעולה שהולך טוב – אז תמסדו אותו.
    זה בסדר להביא גימיק פה ושם אבל זה הופך למגוחך. אבל אני מסכים איתך שזה עניין של טעם – ואתה חושב אחרת. אני מאחל לך הרבה שיתופי פעולה מוצלחים, ויותר מזה – מוצדקים. לדעתי (ובבקשה אל תיקח את זה אישית, אני לא מספיק מכיר את המוזיקה שלך כדי לכוון את זה אליך) זה פתטי, ובתווך הארוך אפילו הרסני. אנחנו לא רחוקים ממצב של שניים\שלוש פסטיבלונים לא רווחיים בשבוע, ומקהל שרק רוצה כמה שיותר בכמה שפחות, או סתם רעש סטטי שאי אפשר להבחין יותר בכלום. דאבל פיצ'ר – סבבה. אוקטופיצ'ר כפול – זוועת עולם. ברצינות – כולם מפסידים מזה.

    ליאון, אני שמח לאללה שאתה משתף פה את כולם. אני לא רוצה להכנס פה לעניינים שקשורים לערבי 'לכלוך באוזן' (השתתפתי בשניים מהם), אבל לגבי השתייה – זה בטח לא תחליף לתשלום. אני לדוגמא, לא שותה לפני הופעות, ושני הפתקים שלי הולכים לספרייט, שבד"כ נמזג מבקבוק של ליטר וחצי. זה די מביך.

    אני לא אמור להכנס לאף מפיק או בעל מקום לכיס, ואם הוא לא יכול להרשות לעצמו 200 שקל בלחץ להרכב שמופיע אצלו (זה אמור להיות המינימום של המינימום) – שימצא דרך אחרת לסובב את זה

  6. (חלק מהדברים כאן נאמרו בצורה טובה יותר על ידי קודמיי לתגובות)
    ————–

    השאלה החשובה יותר מתחת לכל אלה היא שאלת הביקוש וההיצע והחשיפה. כי אנחנו מדברים על מוזיקה עצמאית, שמסיבות רבות – עצלנות של אמנים, נגישות פחותה של המוזיקה שלהם, סדר עדיפויות של תקשורת ההמונים – הקהל של רובה הוא מוגבל מראש בכמות שלו.

    ואז נשאלת השאלה: אם נארגן ערב כמו שאני עשיתי ברוטשילד 12 וניקח בכניסה 70 שקל (ולא 30 שקל כמו שאכן היה) כדי לשלם נורמלי לכל 9 האמנים, הרי ידוע לכולנו שיגיע אולי שליש מכמות הקהל שבאמת הגיע, כשהמחיר היה 30 שקל. אם אינדינגב היו מגלמים בצורה הולמת את השכר המגיע לכל האמנים, מחיר הכרטיס לא היה 200 שקל וגם לא 300 שקל אלא 500 שקל. ואנשים עדיין היו באים, אבל שוב – אולי שליש או רבע מהכמות המקורית, וייתכן שאני אופטימי כאן.

    ונשאלת השאלה – במיוחד במקרה אינדינגב שהוא, כאמור, קובע הסטנדרט וגם הבמה הכי גדולה בארץ לאמנים עצמאיים – מה חשוב יותר? מתן החשיפה לאמנים עצמאיים, שבשום הזדמנות אחרת לא יופיעו מול 2,000 איש – או תשלום הולם לכולם? הפקת פסטיבל שנגיש, כלכלית, לכל חובב מוזיקה עצמאית גם אם הוא סטודנט או חייל או תיכוניסט שגם 150 ש"ח + נסיעות + אוכל הם הוצאה גדולה מאוד בשבילו (ולכן בימים כתיקונם הוא לא הולך להופעות, ורוב הקהל של אינדינגב הרי לא גודש את הלבונטין מדי שבוע) – או הפקת פסטיבל שמשלם לאמנים שלו את המחיר המלא שמגיע להם אבל מפסיד קהל?
    ואני שואל את זה בכנות, לא בציניות ולא כשאלות רטוריות.

    כי תמורה היא לא בהכרח כסף. המקרה של אינדינגב מעניין במיוחד, כי הוא נותן לאמנים שלו הרבה מאוד מבחינת חשיפה, הרבה יותר מערב יומולדת לאוזןבר מול 250 איש. אמן יכול להופיע שם שנה אחת בחינם ולתת את ההופעה של החיים שלו, ואנשים יזכרו אותו ויבואו להופעות שלו במשך שנים (במקרה המעולה). אני יודע שזה קרה עם נדב אזולאי ב-2008, שנתן הופעה מעולה וכשהוצאנו את הדיסק שלו רוב האנשים שדיברתי איתם עליו אמרו "אה, הוא? אני זוכר אותו מאינדינגב". זו חשיפה שאסור לזלזל בה. ברור שבעולם מושלם היא לא צריכה להחליף תשלום, אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם, אנחנו חיים בארץ עם קהל קטן מאוד והמון אמנים עצמאיים ויחס מאוד בעייתי בין השניים.

  7. מאה וחמישים שקל עבור שבעים הופעות נשמע לי הגיוני. ברצינות גמורה. בפסטיבל באירופה אני רואה כמה מהלהקות הגדולות בעולם, עם מספר רב יותר של הופעות, בלא הרבה יותר כסף. כמה אתה חושב שאני אוציא על להקות שאני לא מכיר שאינדינגב הוא בשבילם חדר חזרות באוויר הפתוח, שבמקרה הטוב חלקן אני מחבב, ובנוסף עבור כמה אמנים מקומיים שאני מאוד מעריך, אבל איך לומר – הם לא מהלהקות הגדולות בתבל? ואתה יודע, עוד בכלכלה של היום, מבלי שלקחתי בחשבון דלק ואוכל.

    אלו הם עסקי השעשועים, ואינדינגב אינו שונה מהמופע של יובל המבולבל. היצע וביקוש. זה לא קשור למוסיקאי מתחיל או לא, זה לא עניין של "וותק". אם אתה מציע את עצמך במחיר הזול ביותר, מדוע שלא אשלם לך בזול?

    המפיקים אינם פטרונים של אמנות, הם אנשי עסקים. אם הם יכולים לא לשלם לך 200 שקל – תמצא אתה דרך לסובב את זה. בינתיים, כנראה, מדובר בעסקה משתלמת מבחינתם – עובדה שערבים משותפים ופסטיבלים פורחים ומתרבים.

    אתה מוכן להופיע בלי לקבל אפילו אוכל ושתיה? למכור את עצמך בזול? אחרי זה אל תספר לי סיפורים שאתה שווה יותר, שאתה עושה "אמנות" או לא יודע מה. אתה יכול לבחור, ואתה בוחר כל שנה להופיע בחינם ולקטר. עד שלא תצא ממקום הנוחיות שלך – להתנזר מהופעות כל עוד אלו הם תנאי השוק, ותשכנע את חבריך בכך – שום דבר לא ישתנה. יתכן שבסופו של דבר תקבלו תשלום, יתכן שתגלו שאף אחד לא מוכן לשלם יותר עבורכם. הרבה יותר קל להמשיך עם שיטה שלדעתך היא דפוקה ולכתוב עליה באינטרנט. נורא האמן המיוסר.

    ואין הבדל בין אמן למוזיקאי (מה רע בלנגן עבור אחרים? גדולי נגני הג'אז עשו זאת. ובלהיות זמרת ליווי עד ה"גילוי"? הכל אגו, ועל כך בהמשך), ולכן אני בכוונה אומר שאלו הם עסקי השעשועים. אין דבר כזה אמנות בכלל (כשדה אוטונומי). הבחירה שלך היא ליצור בענף פחות מתגמל כלכלית של המוסיקה הפופולרית (בידור לכל דבר ועניין, אפשר לחשוב שאינדינגב הוא ביאנלה לאמנות) מאשר הזרם המרכזי, זה הכל. המרחק בין "אמן" למוזיקאי הוא קטן מאוד.

    ולסיום, הצעה קונסטרוקטיבית: המצב שמוסיקאי לא מקבל תשלום עבור הופעה הוא אכן מצער, כי לדעתי לכל אדם מגיע להיות מתוגמל (ואני מאלו שחושבים שמוסיקאים אמורים להיות מתוגמלים בעיקר מהופעות, ומוסיקה יש להוריד בחינם), והוא מזכיר את מה שקורה בתעשיית הפרינט (מה גם ששם מדובר על עבודה פרופר). אם כך, מדוע שלא תתאגדו, כל אמני אינדינגב, וכל אמני תל אביב, ותדרשו תשלום? מדוע שלא תפנו לאיגוד שלכם, אקו"ם או מי שזה לא יהיה, ותדרשו קו פעולה תקיף עד לקביעת תעריפי מינימום ועד אז תקפיאו את ההופעות?

    לצערי אני חושב שמהלך נדון לכישלון. לדבר על סולידריות עם אנשים שתופסים מעצמם "אמנים", שאגו הוא חלק חשוב מהזהות שלהם (ולכן הם לא מוכנים להיות סתם נגנים, למשל) ומדברים על "אמנות לשם אמנות" או מנטרות מקושקשות כאלו או אחרות, זה לפעמים כמו לדפוק את הראש בקיר. אבל תנסה, כולי תקווה שתצליחו, באמת.

  8. יואב – לא נראה לי ששי מתנגד אידיאולוגית להצעה שלך, להיפך. אם הבנתי נכון, הוא פשוט
    בודק את השטח ומקווה לגלות שיש עוד כמה חברים בסצנה שלו (הסגל הזוטר של אמני האינדי בישראל?) שחושבים כמוהו. לא פשוט להיות ראשון השובתים, כשעלולים לומר לך "נסתדר בלעדיך".

    נכון גם שאפשר להאשים את האמנים עצמם בהתבטלות כנגד הציפייה שיופיעו "בשביל החשיפה" ויגידו תודה, כמו ששי עושה בנימוס, אבל אפשר בהחלט גם לבוא בטענות למארגנים. אני בטוח שהם עובדים קשה ושיוצרי וצרכני המוסיקה בארץ צריכים להודות להם. אבל אפרופו הדוגמא שלך של פסטיבלים גדולים בחו"ל: אכן, גם שם המחיר שאתה משלם פר אמן הוא נמוך להחריד ומאד משתלם. האם זה באמת אומר שהמפיקים לא רואים רווח? אני בספק. 150 ש"ח כפול כמה אלפים בודדים שנכנסים לאינדינגב יוצא לא מעט כסף. אם יירכשו 5,000 כרטיסים, לדוגמא, קיבלנו רבע מיליון שקל. אני לא כלכלן גדול, אבל מישהו באמת חושב שאי אפשר להפריש מהסכום הזה ולו 10% לתשלום לאמנים? (כאלף ש"ח פר אקט). אין לי מושג, אבל מה שכנראה קורה זה שהכסף הולך לשמות הגדולים יחסית, באיזון קצת מעוות לעומת השמות הקטנים שבקושי מכסים הוצאות.

    ועוד נקודה חשובה בדברים של שי שלא זכתה משום מה להתייחסות: בשנים האחרונות הפסטיבל סולד-אאוט, כשהרבה רוכשים פוטנציאליים נשארים בחוץ. אני מבין את הרצון לא "למסחר" את הפסטיבל, אבל מה רע במעבר ללוקיישן גדול יותר ומכירת פי 2 כרטיסים? אנחנו בכל זאת מדברים על כמה אלפים בודדים. הביקוש קיים. מישהו באמת חושב שפסטיבל רדינג או רוסקילדה כבר "לא מגניב" כי הוא מוכר מאה אלף כרטיסים במקום עשרת אלפים? כך או כך,זה לא צריך לבוא על חשבון האמנים. אם אני מבין נכון, יש כאן מוצר מוצלח, ואין סיבה שלא כולם ירוויחו. זה בכלל לא אבאוט אומנות, איטס אבאוט עבודה.

    אגב, המפיקים מתנגדים בינתיים לספונסר. מאד אבירי מצידם, אבל היי – אולי תשלמו לאמנים, תחשבו כמה נשאר לכם, ואז נראה אתכם עומדים בגבורה בסירוב לקבל חסות.

  9. כתבתי "רבע מיליון ש"ח", אבל מדובר בסכום
    הגדול פי שלושה – 750,000 ש"ח. וזה במצב הקיים.
    לכן, אפשר בקלות להגיע למצב במסגרתו הצרכן
    ממשיך לשלם סכום מאד נמוך יחסית לכרטיס, האמנים מקבלים תשלום, וגם המפיקים מרוצים.
    נכון שיהיו כמה שיבכו על "ההתמסחרות" והגזירה
    להתערבב עם עוד כמה עשרות אלפים, אבל צריך לזכור שזה פסטיבל, ואף אחד לא אמר שפסטיבל צריך להיות אינטימי, להיפך.

  10. ל- Goalie-Cat – את סותרת בגבורה דברים שלא כתבתי. לא טענתי שכל אמני אינדינגב מקבלים תשלום. זה מה שכתבתי: "אינדינגב, אגב, מספקים החזרי הוצאות, אוכל ושתיה. אני מניח שהשמות הגדולים בפסטיבל גם מקבלים תשלום". כאמן שמופיע באינדינגב השנה, וכאיש תקשורת שעקב אחרי הפסטיבל מיום הקמתו, תאמיני לי שאני יודע.

    שי – בא לך להגדיר מה זה "מוזיקאים מתחילים"? אני לא מחשיב עצמי למוזיקאי מתחיל בשום צורה, אבל אני מקבל את זה שהלהקה שלי, the raw men empire, היא לא קרולינה (שאני רק יכול לשער שמקבלת תשלום בן 4 או אפילו 5 ספרות על הופעתה, וטוב שכך כי באופן זה היא עוזרת להביא קהל לשאר האמנים הפחות מוכרים).

    אז שקרולינה המקסימה תקבל כסף. אני אקבל שתייה וקהל, ואהיה שמח בחלקי, ואני לא חושב שיש בזה משהו לא בסדר.

    הלאה. אתה כותב "דאבל פיצ'ר – סבבה. אוקטופיצ'ר כפול – זוועת עולם". אבל מה אם באותו אוקטופיצ'ר דמיוני כל להקה עושה 3 שירים ויורדת מהבמה? מה ההבדל בין זה לבין דיסק סמפלר שעוזר לך להיחשף למוזיקה חדשה במחיר סמלי, ואז למצוא את מה שאתה אוהב ולשלם על זה מחיר מלא?

  11. ואגב תפיסות מזעזעות בעולם המוסיקה, של אנשי "האמנות", מישהי כתבה באחת התגובות: "האם הקהל הפך להיות חשוב יותר מהלהקות עצמן? זה אבסורד לחלוטין."

    כן, הקהל יותר חשוב מהאמנים, כך זה היה תמיד וכך זה אמור להיות. בכל כך הרבה מובנים.

  12. לזר – אני מתנצלת, ערבבתי בין התגובות פה ומכל מיני מקומות אחרים על הדיון הזה ואיכשהו חשבתי שכתבת את זה, אבל זה לא היית אתה ואני חוזרת בי מכל הפסקה האחרונה בתגובתי, אני מתנצלת מקרב
    לב ומקווה שלא גרמתי לעוול כלשהו.
    דבר נוסף אליך, אתה טוען שבשבילך ובשם הלהקה שלך, להופיע באינדינגב תמורת מספר תלושי שתיה והסעה, זה מספיק ואף משמח ביותר. יש אמנים ולהקות שבשבילן זה הפסד כספי. כל אחד רואה זאת בדרכו שלו ומה טוב. בשביל אמן אחר שהוצאות על אוכל ושתייה, לפחות חלקיות, על סופ"ש שלם שהוא לא יכול להופיע בתל אביב או לעבוד בעבודה הנוספת שלו כדי להשלים הכנסה, זה עלול להיות קצת יותר טראגי אבל לא בשם זה אני כותבת, אלא כדי לדבר על המצב הבעייתי שנוצר מלכתחילה. מישהו כתב פה שצריך להסתכל על הנושא כעסקי ולא – אומנותי. אז בוא נניח וזה עסק, למה שמישהו שעובד בעסק הזה או אחר יעבוד חינם אם הוא יכול שלא? אם זה אפשרי וכל כך פשוט שלא?
    והסבר על זה בתגובתי לגיאחה:

    גיאחה, קודם כל, הבא נדבר על הטענה שלך שכדי לשלם לאמנים באינדינגב, כרטיס יהיה חייב לעלות כ-500 שקל.
    בוא נעזר בחישוב פשוט:
    נניח וכרטיס לפסטיבל שבו מופיעים 70 אמנים עולה 200 שח במקום 150, ובאים 4000 איש. ההפרש בין המחיר האמיתי לזה שהגינו הוא 50 שקל, לא כזה הרבה
    4000X50 = 200,000 ש"ח

    200,000 לחלק ל70 אמנים – 2,857 ועוד כמה אגורות

    2,857 שח לכל אמן זה באמת המון כסף ואולי 200 שקל כניסה לפסטיבל זה באמת מוגזם.
    בוא נעשה את אותו חישוב כך שכרטיס יעלה 170 שקל ושיגיעו רק 3500 אנשים לפסטיבל:
    3500X20 = 70,000

    שבעים אלף שקל לחלק ל70 אמנים = 1000 שקל לאמן

    וכל זה רק כי הוספנו 20 שקל לכל כרטיס כניסה לפסטיבל

    זה כל כך פשוט ואפשרי, שזה עצוב…

    לא נראה לי שבשביל תוספת במחיר של 20 שקל, פאקין קופסאת סיגריות היום, יהיה רבים שיאמרו שזה יותר מידי בשבילהם.
    אם נתייחס לנקודת המבט שאומרת שאינדינגב הוא פסטיבל ללא מטרות רווח אז בוא ניקח כל 1000 שקל שמגיע לכל אמן, יחיד או להקה, נגלם את הכסף הזה לשלוש ארוחות ביום לכל השלושה ימים, ושתייה חופשית, לפי החישובים שלי ישאר גם סכום יפה לפינוקים נוספים וכל זה אך ורק כדי שהאמן שמשקיע את זמנו ובא לתת הופעה בפסטיבל הזה ירגיש את ההערכה והכבוד הראויים לו. זה כזה נוראי?

  13. אגב המיתוס הזה של "ללא מטרות רווח" – מישהו מהמעורים בנעשה יודעים האם הפסטיבל שם את הכסף איפה שהפה שלו ומאוגד כמלכ"ר (כמו עמותת פסטיבל בשקל) או שהוא תאגיד למטרות רווח וכל השאר תעלול ביחסי ציבור?

  14. Goalie-Cat, הכל בסדר, פרט לכך שאת כותבת על סמך מחסור מאוד בולט בנתונים. את מניחה משום מה שהרווח מהכרטיסים נועד לממן את האמנים. יש עוד דברים בפסטיבל חוץ ממוזיקה, והם עולים כסף.

    אני לא מעורה בענייני הפקת הפסטיבל, ומתן ואסף, המפיקים של אינדינגב, יגיבו פה אם וכאשר הם ימצאו לנכון (ולמען הסר ספק, מאחר וזה דיון שמתעורר כל שנה, אני חושב שהם יעשו בשכל אם הם אכן יגיבו). אבל אני כן יכול לומר לך שמצפה גבולות עולה כסף. שאבטחה משטרתית עולה כסף. שחברת האבטחה הפרטית שבטח מתגברת את המשטרה עולה כסף. שחברת היח"צ שבעזרתה אלפי אנשים שומעים על הפסטיבל עולה כסף. שחברת ההגברה עולה כסף.

    תאמרי בוודאי, למה שכל אלו יקבלו כסף והאמנים לא? והתשובה היא פשוטה: כי המאבטחים לא רעבים לאבטח. המוזיקאים לעומת זאת רעבים להופיע, ומוכנים להקריב. תאמרי שזה ניצול? אני אומר שזה win-win situation. לפחות כרגע (אני לא פוסל את האפשרות להפוך את הפסטיבל לריווחי. אבל שוב, אני מדבר בתור משקיף חיצוני ולא נכנס לכיס של הפקת אינדינגב או כל מיזם אחר).

    בכל אופן, החשבון הפשוט שהצגת כאן מנותק מהמציאות.
    ובכלל, שי, אם לחזור אליך – אני חושב שהדיון הזה ראוי וחשוב. אבל הטיימינג? וואלה, לא הכי מוצלח. תחשוב על האנשים היקרים שמשקיעים כרגע ימים כלילות כדי להרים את הפסטיבל הזה. תחשוב כמה כל הדיון הזה בטח מבאס אותם ומרפה את ידיהם. למה זה טוב?
    שוב, הדיון חשוב. אבל בוא נערוך אותו עוד חודש, ונסיק ממנו מסקנות לקראת הפסטיבל של שנה הבאה.

  15. שי, אני חושב שהטיימינג מאוד מוצלח. חשבתי על זה קצת, וזו לא בעיה לארגן מחאה. אתה יכול לשלוח מייל לכל האמנים ולבדוק מי מוכן לבטל את ההופעה אם לא כל האמנים מקבלים כסף (במדרגות שכר שונות). מי שלא מוכן להצטרף, מי שמקבל שכר למשל בעוד אחיו נאלצים להופיע "בשביל החשיפה", נכנס לרשימה השחורה. כשם שאני מקווה שקרולינה לא מופיעה אם הנגנים שלה לא מקבלים כסף, ככה היא (והיא רק דוגמא) לא צריכה להופיע אם ההרכב שלך לא מקבל כסף.

    ומה עושים אם לא מגייסים מספיק כוח בשביל השבתת האירוע? מחאה בלוקיישן עצמו. לפני ואחרי העלייה לבמה – תדפיסו חולצות, תחלקו פלאיירים. תעלו לבמה ותשמיעו את דעתכם. וגם על הבמה, לנקוב בשמות של נמושות כמו לזרבוי שמעדיפים להופיע בחינם ו"לשבור את השוק". זה יהיה יותר חשוב מכל קטע אינסטרומנטלי שאי פעם תכתוב.

    קצת ביצים, לא יזיק לסצינת הרוק המנומנמת הזו. כל הדיבור על להופיע בחינם "בשביל אהבת הקהל" ועל "רעבים להופיע" מתאים באמת למי שרואה עצמו יוצר מיוסר, אמן רומנטי ומזוכיסטים שנדפקים פעמיים וחושבים שזה מצב שבו כולם מנצחים. הגיע הזמן שסצינת הרוק בארץ תתבגר ותגדל ביצים.

  16. אני ממש מסכים בגדול עם שי ובמיוחד עם Goalie-Cat. לזרבוי – אם במחיר הנוכחי ההפקה מכסה עלויות+כסף שמגיע מקרן מיראז+העובדה שהפסטיבל סולד אאוט= אנשים ישלמו עוד פאקינג 20 שקל
    נכון שעלויות האבטחה הם דימיוניות. אבל רק חובבנות של מארגנים לא מביאה לתוצאות מול המשטרה, לצערי, כוון שכול נושא חוקי אפשר לפתור עם עו"ד טוב, דבר שסצינת המסיבות טבע יכולה ללמד את אינדי נגב.
    לאון – הערבים שלך עושים את הדבר הנכון – כול להקה מופיעה עם 2-3 שירים .זה שואוקייס אמיתי ואני מצדיע לך על פועלך.במדינה מתוקנת היית אמור להיות מתוקצב ע"י משרד התרבות. אבל שכלהקה באה ואמורה לתת מופע כמעט מלא תמורת "איזה מגניב ראיתי אותך באינדי נגב"
    זה שווה לתחת. יש פה אפקט של ביצה ותרנגולת. המארגנים מביאים להקות "גדולות" יותר שרוצות כסף כדי להביא קהל, והרוח של האינדי (….) נעלמת כמו נפיחה קלה ברוח המדבר.
    ועוד עניין – על איזה פרסום מדובר – הפסטיבל הוא סולד אאוט כבר שלוש שנים לפני שהוא מתחיל. אז זה לא שצריך פרסום אימתני לנושא. וגם ככה, מניסיון פרטי, יחצנות של שלטים (כי הם לא מפרסמים בטלוויזיה או רדיו) , עולה בהפקה ארצית אולי אלפי שקלים. אז הוצאות פרסום זה עלה נחמד להסתתר מאחוריו.

    להסיר ספקות – אני חושב שהתזמון של שי נכון. בשיחות עם חברים שהופיעו ויופיעו שם, לא שמעתי אחד שלא היה ממורמר מהנושא הזה.

    אני חושב שמגיע לקהל לדעת מה חושבים המארגנים.
    ואותי מעניין לדעת מה הקופון שהם גוזרים.לא רק כלכלית. הרי בזמן שלהקות באות והולכות, הם יישארו "המפיקים של אינדי נגב" ויגזרו על זה קופון איפה ומתי שיחפצו. להקות יקרות – מישהו בונה קריירה ושם לעצמו על ההגב שאתם סוחבים עליו מגהרים

  17. אין פה שום קריאה לחרם. אני אוהב את הפסטיבל הזה ומחכה להופעות שיהיו לי שם, ולהופעות שאצפה בהן. כל תזמון לפוסט הזה בעייתי. אם זה היה מתפרסם אחרי שהייתי מופיע היו אומרים שאני נמושה, שיופי – הופעתי, ניצלתי אותם, ועכשיו אני פועל ככפוי טובה ורץ ללכלך עליהם. אם לא הייתי מופיע בכלל – סתם היו אומרים שאני ממורמר. לפני הפרסום שלחתי את המאמר לאנשי תעשיה ושאלתי לדעתם, וכולם אמרו לי שזה חשוב לפרסום. האחרון שהשיב לי היה מתן נויפלד, מצוות המארגנים של אינדינגב, ורק אחרי שקיבלתי ממנו את המייל פרסמתי.

    יואב, התפיסה שלך שגויה לדעתי. במקום להתייחס לכתוב אתה בוחר להכנס אישית באנשים, וזה מקשה עלי לקחת את הדברים שאתה כותב ברצינות. הקדשתי כמה פיסקאות כדי להבהיר שאני מתעצל להתפרנס ממוזיקה, ושהאגו שלי מונע ממני לפעול באפיקים מכניסים יותר. בגלל זה נראה לי מטופש להדביק לי את תדמית 'האמן המיוסר'. כל שאר הזלזולים שלך לא רלוונטים לנושא כי אתה מדביק קלישאות. אני חושב שמאמר מנומק הרבה יותר אפקטיבי ממעשה מגעיל ושפל כמו ביטול הופעה וחרם שבועיים לפני קיומה. אני גם לא בטוח כמה אתה מבין את חשיבות היצירה שלי בשביל עצמי. להחרים את לזרבוי (??!) ולהשבית שמחות נמצא אצלי הרבה מתחת ברשימה.

    אשמח לקבל דוגמאות על פסטיבלים מחו"ל שעולים 50 דולר ומכילים ליינאפ דומה. בכלל – תרבות הפסטיבלים בחו"ל לא יכולה לשמש כדוגמא, וטיפשי יהיה להכנס לזה.

    אתה חוזר בבוטות על דברים שאמרתי. גם האמנים אשמים. ללא ספק. אם אמן הוא מוזיקאי מוכשר והוא מתבכיין באשר לחוסר היכולת שלו להתפרנס, אז הוא כנראה בבעיה. אני ממליץ לך לקרוא שוב את המאמר. הוא לא עוסק רק באינדי נגב. בכלל – אני חושב שמיקוד הדיון באינדינגב הוא בעייתי, למרות שהרחש סביבו בזמן האחרון הוא זה שהוציא ממני בסופו של דבר את המאמר הזה.

    לזר – אוקטופיצ'ר כפול הוא זוועה. זה שוק בשר. זה מעיק – ההופעות הן כאורך הבלאנס וזה פשוט לא נעים. זה מבולגן. קשה להתחבר להרכב בערב כזה. חלק גדול מהקהל לא באמת מחשב בראש שלו את כאב הראש הטכני הזה ונהיה חסר סבלנות (מה שדווקא טוב לבר). זה זול. זה לא פייר כלפי הופעות אחרות שמתקיימות בעיר, שיתקשו להיות אטרקטיביות מול ליינאפים שכאלה. זה פשוט רע. זה לא רווחי, זה לא מהנה. דיסק זה משהו שונה לחלוטין.

    מוזיקאים מתחילים הם מוזיקאים שמופיעים בערך שנה ועדיין עושים רגשות אשמה לחברים הקרובים שלהם אם הם לא באים לכל ההופעות שלהם. הרכב שלא הופיע בשנה שעברה בפסטיבל כי הוא לא היה קיים. אין פה הגדרה מדויקת, ואפשר להתפלפל אבל נראה לי שאתה מבין.

    לדעתי התבלבלת עם מה שגוליקאט כתבה. היא התייחסה להפרש שבין מחיר הכרטיס כיום לבין מחיר יקר בעשרים שקלים, כלומר – תוספת לתקציב הקיים. בתקציב הקיים יש כמובן שקלול של הוצאות אבטחה וכדומה

  18. בלי לשים לב הרב שיח הזה מעיד בעצמו על הבעיה.

    סהכ קהילת האינדי היא מאוד קטנה, ודנה את עצמה בעצמה.
    בועה פר ופאר ההגדרה.

    זה פסטיבל ואי אפשר לעשות חשבון לינארי.
    אהה, 200 שקל זה ככה, 300 שקל זה ככה.

    גאיחה, 500 שקל ? איפה אתה חי.
    אתה לא בכיוון.

    150 זה מחיר טוב.
    זה לא 2 ש"ח להופעה.
    אם ננקה עלויות חובה ועוד, נקבל חצי שקל להופעה. כלומר זה לא החשבון הנכון.

    אם רוצים לעשות פסטיבל עם 70 הרכבים אז זה המחיר.

    בתור מפיק שרוצה לספק לקהל חוויה (רק ואך ורק לקהל) הייתי משלם לכמה שמות , וכל שאר ההרכבים "רוצה תבוא, לא רוצה, אל תבוא"

    הנושא של תשלום או אי תשלום הוא בכלל לא נושא לדיון כאן.
    אם אני מפיק – ככה אני אעמיד את זה.

    אין מנוס.

    אגב, כשהבחירה היא מוזיקה-תמורה-קהל, אז רואים את התוצאות בעשור האחרון, עשרות ומאות הרכבי אינדי עם קהל של משפחה וחברים, גג עשרים איש שמשלמים.
    זה עצוב.

  19. להצעה של רועי להעביר את הפסטיבל למיקום של 10,000 איש – מפתה כלכלית אולי, אבל נדמה לי שהפסטיבל יאבד הרבה מהאווירה שלו, אם יגדל מעבר למידותיו.
    גם אי אפשר להכפיל את מחיר הכרטיס (בניגוד להצעה של להעלות ב-20 ש"ח שהיא סבירה). בל נשכח שעל הוצאות הכרטיס מתווספים דלק, אוכל ושתייה לשלושה ימים, אצל חלק מהאנשים גם לינה בצימר סמוך, ומאחר והשנה הפסטיבל נופל על יום חמישי מדובר גם בהפסד שעות עבודה.
    אני כן חושבת שיש מקום לתשלום הוצאות, אם אין כזה, פלוס חלוקה מסוימת מהרווחים.

    הייתי בערב יום ההולדת של האוזן בר, שהיה מוצלח מאוד. ההופעות היו קצרות מאוד, מין טעימה קטנה ותו לא, בטח לא תחליף להופעה של ממש. כן, המחיר נמוך, אבל הוא בהחלט משכנע לבוא ולטעום, ואחר כך ללכת להופעות מלאות של האמנים הפייבוריטים מבין אלו שהיכרת.
    (כנ"ל הערבים של לכלוך באוזן)

    קשה לאמני הסצנה האלטרנטיבית להרוויח מהופעות בתשלום כי התחרות קשה מאוד – לא רק מול שפע הופעות, ערבי חינם, "הופעות חגיגות" ומיני-פסטיבלים – אלא בעיקר כי פלח השוק מאוד מאוד מצומצם. וזה לא רק כי זו מדינה קטנה ואחוז חובבי המוזיקה האלטרנטיבית הוא קטן, אלא כי מראש הרבה קהל פוטנציאלי הוצא מחוץ לתחום: קהל שאינו מתגורר במרכז למשל, והשעות המאוחרות שמחסלות את האפשרות לקרוץ לבני נוער, תלויי תחבורה ציבורית, הורים התלויים בבייביסיטר ואנשים עובדים (בחייעת, שתי ההופעות האחרונות בהן הייתי הסתיימו אחרי 3 בבוקר באמצע שבוע עבודה).
    כל זה תורם לכך שמפוזרים הרבה מאוד כרטיסי חינם בניסיון למשוך עוד קהל.

  20. אכן הייתי בוטה, וחלק מזה אולי בגלל היתפסות למילים או ביטויים בטקסט שאינם לרוחי ומבטאים תפיסה קלולקת של "הסצינה". ועדיין, אני חושב שהבוטות הכללית במקום, כולל זו שמופנה לדברים של לזרבוי.

    אתה רושם: "אני חושב שמאמר מנומק הרבה יותר אפקטיבי ממעשה מגעיל ושפל כמו ביטול הופעה וחרם שבועיים לפני קיומה".
    ואני אומר: אי תשלום למוסיקאים (כל תשלום שהוא, אפילו באוכל) הוא מעשה שפל ומגעיל בהרבה, ועל כך מגיע שיבטלו את ההופעות. חרם (אני מעדיף להתייחס לזה כשביתה) זו פעילות נחוצה והרבה יותר אפקטיבית ממאמר שאף אחד לא קורא. עד שהסו-קולד אמנים לא יפנימו את זה, ה"תעשייה" בארץ, גם זאת המכנה את עצמה "אינדי" לא תתבגר.

    מספר ציטוטים מדבריך:
    "אני גם לא בטוח כמה אתה מבין את חשיבות היצירה שלי בשביל עצמי"
    "להחרים את לזרבוי (??!) ולהשבית שמחות נמצא אצלי הרבה מתחת ברשימה. "
    "אוקטופיצ'ר כפול הוא זוועה. זה שוק בשר"

    בוא נדבר על שוק העבודה. האם היית מסכים לכך שאנשים יעבדו בחינם? הרי גם הם, חלקם, מאוד חשוב להם לעבוד בעבודה שלהם. הרבה אנשים מגדירים עצמם דרך העבודה שלהם – עיתונאים, פרסומאים, עורכי דין, רופאים, אפילו שרברבים. מדוע הם ואתה לא? אתה בטוח שהמשפט הזה שבגללו אתה מרשה לעצמך להופיע בחינם אינו קשור לתפיסת "היוצר הרומנטי"?

    בכל מקום אחר אם היית שומע על שוק בשר, על סדנאות זיעה, היית מתקומם (או אנשים היו מצופים להתקומם). מדוע במקרה של מוסיקאים לא? במה שונה מוסיקאי מכל טכנאי אחר? (להבהרה: מכיוון ומוסיקאי אינו יוצר רומנטי שיוצר למען עצמו, הוא טכנאי שיוצר למען הקהל. כשם ששרברב מתקן את הצנרת, מוסיקאי מספק פונקציה, לרוב בידורית). מדוע אתה לא מסכים לכך שמלצרית מתלמדת לא תקבל כסף ואילו להקה מתחילה תופיע בחינם?

    מדוע במפעל בו לא משלמים לעובדיו והם פותחים בשביתה, עובד אשר ממשיך לעבוד – כי הוא מאוד אוהב את העבודה שלו והוא שמח גם לעשות אותה בתנאים מתחת למינימליים – נקרא "שובר שביתה" ואילו אצלך מי שיוצאים נגדו הם "משביתי שמחות"? מה שמח בעבודה בחינם?

    כשם שלא תרצה ששרברב יעבוד חינם אין כסף, גם בשוק מלא שרברבים שבו כל אחד אוהב את עבודתו, כך אתה לא אמור להסכים למצב שאתה מתאר בכתבה. אם זהו המצב, נדרשת פעולה קיצונית ואלימה כחרם. גם אי תשלום הוא פעולה אלימה.

    איני רוצה לפתח את זה לדיון במה שונה מוסיקאי משרברב (הוא לא, אבל זה יסיט את העניין מהנושא). במה מוסיקאי שונה מתסריטאי למשל? מבמאי? בארה"ב קיים איגוד לתסריטאים וקיים איגוד לבמאים שלא נותן לבמאי לאנשים האלו לעבוד בחינם, גם בסרטי "אינדי". זוהי גילדה חזקה, ואפילו שאנשים אלו עוסקים ב"אמנות", והיא נורא חשובה להם, הם עדיין לא מוותרים על תנאים בסיסיים. מדוע אתם המוסיקאים שונים בעניין זה? נראה לי שכל שוני בעניין בתפיסה של המוסיקאים לגבי עצמם בסופו של דבר כן נובע ממיתוס "היוצר הרומנטי" או דברים מסוג זה ("האמן המיוסר" ושאר החברים).

    כל עוד המופיעים למיניהם ימשיכו לנהוג כפציינטים על ספת הפסיכולוג – גם לשלם כסף (ובמקרה הזה, לא לקבל תשלום) וגם לתת את נפשם לקהל – שום דבר לא ישתנה. האמנים ימשיכו להיות מזוכיסטים והקהל ימשיך להינות. עד שהתפיסה הזו לא תשתנה, אתם לא תקבלו כסף.

    לא יודע, פתאום כל הדיון הזה מתחבר לי לשתיקת המוסיקאים בנושאים חשובים, לכך שסצינת האינדי בארץ כמעט ולא מייצרת אמירה רלוונטית. אנשים שחושבים שחרם על מי שלא משלם זהו צעד בוטה ושנהנים להופיע בחינם (אבל לא לגמרי נהנים, נכון? עובדה שהכעס נצבר ונצבר, וחשבת על הנושא המון, ובסוף החלטת לכתוב. אם כי גם זה אחרי שקיבלת אישור מהסריס), כנראה פשוט אינם מודעים לסביבתם.

  21. אתם מדברים על לייקר את הפסטיבל ב-20 ש"ח. רעיון טוב, אין ספק. הדבר המצחיק (כלומר, העצוב) הוא שהפסטיבל כבר התייקר השנה, ולא ב-20 ש"ח. למי ששכח, בשנה שעברה כרטיס עלה 100 ש"ח ליומיים. השנה הפסטיבל עולה 150 ש"ח. לכאורה זה נראה כאילו הוסיפו יום, אז הפסטיבל התייקר ב-150% ואין פה שינוי של ממש. אבל הפסטיבל לא באמת התארך ביום, אלא בחצי יום בלבד, ולפיכך היה צריך להתייקר לכאורה רק ב-125%. כלומר, אם נעשה חישוב פשוט, הפסטיבל כבר הוסיף למחיר הכרטיס את ה-20 ש"ח שאתם מדברים עליהם.

    ולפחות בסביבתי הקרובה, שמעתי לא מעט אנשים שהתלוננו על "מחיר הכרטיס הגבוה", ושהתלבטו (וחלקם עדיין מתלבטים) אם לסוע לפסטיבל בגללו.
    יש פה תסמונת גלעד שליט ברורה לדעתי. כולם חושבים שצריך לעשות הכל כדי לשחרר אותו, עד שיציגו להם את תג המחיר ואז כולם יתלוננו שזה מוגזם וש"למה חבורת האינדי-שמינדי התל אביבית הזאת חושבת שמישהו בכלל צריך לשלם על המוזיקה שלהם? שיגידו תודה שאנחנו באים בכלל".

    שמעו, בתור אמן מופיע בעצמי, אני האחרון שיטען שלא צריך לשלם לאמנים. אבל אם צריך לבחור בין מתן תשלום לאמנים עם מחיר לא נגיש לאוכלוסיה רחבה, מתן תשלום לאמנים במחיר של יצירת הפסד למאזן האירוע, או אי מתן תשלום לאמנים בגלל כרטיס במחיר נגיש ושורת מאזן חיובית – וואלה, אני בוחר באופציה השלישית בשמחה.

    מספרים שכשבן גוריון הקים את המדינה, כבר אחרי שהוא סיים להקריא את מגילת העצמאות היו מי שטענו שהוא שרלטן, שהכל פרוטקציות, שהממשלה מושחתת וכו'. אנשים, בואו קודם כל נקים את המדינה. אחר כך נדאג שהיא גם תעבוד כמו שצריך.

    (אגב, להחרים את לזרבוי נשמע לי כמו רעיון מעולה. למעשה, נראה לי שאתחיל מעכשיו🙂 )

  22. ויואב – כתבת הרבה ואפילו כתבת לא מעט דברים על התאגדות, שביתות, סולידריות ושאר רעיונות שאני מסכים איתם (למרות היותי נמושה, כדבריך המבוססים, אני מאמין, על היכרות מעמיקה ורבת שנים כמובן).

    אבל יש רק בעיה אחת: הצבת את הרף ב"כל תשלום שהוא, אפילו באוכל". אז מה הבעיה? אינדינגב, אם לחזור למקרה הפרטי, משלם לכל אמניו את המינימום של 300 ש"ח לכיסוי הוצאות נסיעה, ומספק להם אוכל ושתייה (וגם שאר ההפקות שהוזכרו פה, כמו לכלוך באוזן, משלמות בשתיה ואף באחוז מהרווחים). אז על מה בעצם אנחנו מדברים?

    חוץ מזה, לדעתי אתה קורא לא נכון את המציאות. אתה מדבר על גילדות, על איגודי התסריטאים והבמאים, על שביתות, ושוכח דבר קטן: יש פה מקרה קלאסי של הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. נכון, יש התעוררות במוזיקת השוליים, הקהל הולך וגדל, האמנים הולכים ומתרחבים ומשתבחים, ההכרה שהם זוכים לה גדלה. אבל וואלה, אם מחר כולם כולל כולם יכריזו שהם לא פוקדים יותר את לבונטין \ אוזןבר \ אינדינגב \ מתנ"ס רמלה, השמיים לא ייפלו. אם הבמאים יפצחו בשביתה, לא תהיה טלוויזיה. אם אמני האינדי יפתחו בשביתה, מה בדיוק אתה מצפה שיקרה?

  23. לזרבוי – לגבי התשלום, זה לא מה שכתבתי. ההערה על האוכל הייתה בסוגריים, כנסיון להדגיש עד כמה המצב הוא חמור בעקבות הערה שנראה לי שעלתה בטקסט או בתגובות שאפילו אוכל לא מספקים למופיעים. אם מספקים אוכל אז ההדגשה מתייתרת, אבל עדיין דרוש תשלום. כשם שלא הייתי מצפה שישלמו לשרברב באוכל, אני כמובן לא מצפה שישלמו למוסיקאים באוכל.

    בקשר לגילדות – זה לא קשור לגודל הקהל, וזה לא קשור רק ל"סצינת" האינדי. עובדה שיש מספיק קהל לאינדינגב, ועובדה שכל שנה אנשים נשארים בחוץ (כך שככל הנראה גם אם יש אנשים שמתמרמרים על מחיר הכרטיס, את הכרטיס שלהם יקנו מי שמוכנים לשלם יותר). זהו פסטיבל מכובד, עם יחצ"נות והכל, לא שתי להקות שהביאו את המשפחה לברבי.
    אם הבמאים יפתחו בשביתה לא תהיה טלוויזיה, אבל השביתות הם לא רק בגלל התנאים לבמאים הגדולים, אלא גם לקטנים. בגילדה יש סולידריות. לכן אמרתי תפנו לארגון שלכם, ההשבתה לא צריכה להתחיל ולהיגמר בלבונטין, אלא להגיע עד קיסריה לדעתי.
    אבל גם אם לא תגיעו לזה, השבתה ספציפית של אינדינגב, גילוי סולדיריות של האמנים היחסית גדולים שמקבלים תשלום נאה עם האמנים הקטנים שלא מקבלים תשלום בכלל – כן יפילו קצת את השמיים. אם האמנים לא יקבלו תשלום לא יהיה פסטיבל מוסיקה ראוי בארץ, משהו שגם "התעשייה" וגם הקהל רוצים שיקרה (וגם השוק מוכיח שיש לזה ביקוש). הקהל יתמרמר, אבל הוא יצטרך להבין שאין הופעות בלי תשלום.

    אבל הבעיה היא ברגע שהאמנים מתחילים לעשות את החישובים של המפיקים. מה עדיף ומה לא עדיף למפיקים, במקום להשבית מפיק שלא משלם כסף, ולו מינימלי. האם היית מקבל עובד מפעל שלא מקבל תשלום, אבל מצדיק את זה ב"שמע, גם הבוסים שלי צריכים להציג מאזן חיובי"? האם היית מקבל תירוץ כ"בוא נקים קודם את המפעל"?
    אם אנשי אינדינגב לא רוצים או לא מסוגלים – צר לי, אך הפסטיבל הזה צריך להיסגר. במקומם יבואו מפיקים שיראו את הביקוש הרב לפסטיבל כזה, יגבשו תוכנית עסקית טובה יותר, ויוכלו גם לשלם למופיעים.

  24. וב"תוכנית עסקית טובה יותר" אני מתכוון במציאת ספונסר. ההתעקשות הילדותית הזו של מפיקי הפסטיבל שלא להכניס ספונסר לאירוע, ובכך לא להגדיל את התקציב שלהם – מה שיאפשר תשלום למופיעים, היא גם התירוץ לכך שלא משלמים לכם (אין כסף). כמו שכבר אמרתי, כל הסצינה עוד לא התבגרה. זה לא שאין קהל. יש ועוד איך קהל, יש מפיקים שבשל גחמה ילדותית לא שמים עליכם זין ואתם משתפים פעולה.

  25. העניין הוא, בסופו של דבר, באחריות של מפיק כלפי ההפקה שלו.
    אם אני רוצה להרים אירוע, כמו כל עסק, מתפקידי לדאוג לכך שהעסק יהיה מסוגל לשלם לכל העובדים בו סחר הוגן.
    במידה ואני רואה שבתחשיב שלי חלק גדול מהעובדים לא מקבל סחר הוגן – מאחריותי לשנות את הפורמט או לרדת מההפקה.
    העובדה שהאמנים ומנהליהם הסכימו במשך שנים להופעות חינמיות לחלוטין עבור "חשיפה" גררה סיטואציה שבה מארגני אירועים כבר לא מתחשבים כמעט בכלל בסעיף "תשלום לאמנים" בתחשיב הכלכלי שלהם. זה אבסורד, וחייבים לדבר עליו בקול רם כדי להתחיל לעצור את המגמה הזו.

    זה לא מוריד מהכוונה הטובה של המארגנים (במקרה אינדינגב, למשל) – אלא מעיד על תפיסה עסקית שגויה שהשתרשה בכל הצדדים של הסצינה.
    גם המארגנים וגם האמנים צריכים להתחיל להזכר בעובדה שמה שמוכר את הכרטיס לאירוע הוא בסופו של דבר האמן.

  26. גדול עליי לדבר על מה שקורה במהלך כל השנה באופן שוטף. אני רוצה לנתק את זה ולדבר נטו על אינדינגב עצמו, ואחר-כך לחבר את זה חזרה. אם זה יהיה מופרך, תציפו את זה.

    המחיר עלה ביותר מ-20 ש"ח לא רק כי מדובר בחצי יום במקום יום (אם כי יש עלויות פר יום שוודאי לא נקצצות לחצי כשמתחילים בחצי היום. מה גם ש-17:00 עד אמצע הלילה זה לא בדיוק חצי מהיממה שבאה אחריה. אבל ניחא), אלא בעיקר כי חלק לא קטן מן העלות הוא גלובלי ולא פר שעה, כך שהוא לא מוכפל בשלושה ימים במקום בשניים. בסופו של דבר הפסטיבל השנה כנראה יכניס יותר כסף משנה שעברה לפני התשלום לאמנים. אבל הבעיה בהסתכלות על הפקת הפסטיבל והשיקולים שלה היא שהיא מערבת עסקים ואידאולוגיה, ומבחינתי הניסיון למזג אותם נורא מסובך ומרתיע – אותי אישית. ולכן אני לא מציע לנתב את התוספת לכאורה (אני לא רואה חשבון) לטובת האמנים שלא מקבלים תמורה כספית פרופר להשתתפות שלהם.

    מה שאני כן רוצה להסתכל הוא באמנים שכן מקבלים כסף ובקהל. אני יודע שבתור קהל אני בא לא בשביל לקבל תמורה כספית בלבד אלא בשביל חוויה והרגשה של שותפות באיזושהי קהילה. חלק מהאופי הקהילתי הזה הוא בעיניי הערב-רב של אמנים מתחומים שונים ובעלי חשיפות שונות – פוטנציאלית ומעשית. אני חושב שחלק ממה שמאפשר את האופי הזה הוא איזושהי ערבות הדדית שלא מדברים עליה אבל היא שם. כמעט כל האמנים שמקבלים כסף התחילו במקומות שלא מקבלים בהם כסף. גם קרולינה הופיעה בג'ה-פן (אף פעם לא הייתי שם עם עוד לפחות מ-10-15 איש, נראה לי ש-3-4 זה קצת הגזמה. אולי תלוי בז'אנר). וגבע אלון הופיע ב-Roots. ויהוא ירון עם רות בקפוסטה. לא זר להם להיות מתחילים. וזה גם לא עשרים שנה מאחוריהם, הם לא שלמה ארצי ולא ריטה.
    או לפחות ככה אני בתור קהל רואה מהצד שלי את האמנים המופיעים. אני לא חושב שבשביל מי שמקבל ארבע ספרות להופעה באינדינגב (אגב, להרכב של ארבעה-חמישה חברים זה לא כזה סכום מנקר עיניים בעיניי, בהתחשב בכך שמדובר בארוע די חד-פעמי בשנה), לוותר על רבע מהסכום הזה יפגום קשות במצב הכלכלי לאורך השנה הקרובה – במידה וזוהי פרנסה שהוא סומך עליה. יש טעם בהרגשה שככל שהשקעת והצלחת אתה תתוגמל כספית ובצדק. אבל אם המטרה של הפסטיבל – גם בעיני אמנים – היא חשיפה ולגיטימציה גם למי שעוד לא מוכר ואולי גם לא יוכר (אני למשל לא סבור שרק אמנים מוצלחים צריכים להופיע על במה בארועים כאלה. אבל זה כבר באמת דיון נפרד ודיעה מאוד אישית), שירימו אמני הארבע-חמש ספרות כפפה ויתרמו משכרם לאמני האפס-אחת-שתיים ספרות. כן, זה עולם עסקי קשוח וכו' וכו' וכו', ואפשר להעמיס את הדרישה הזו מלכתחילה על המפיקים כי זו הפקה ויש חוזים וכו' וכו' וכו' *אז מה*? אם כולים יודעים מה המצב וכולם רוצים שישתפר, אז האמנים עצמם יכולים להתחיל בזה, גם הם ידעו את פרעה. שנה אחרי-כן, יוזמה כזו יכולה להיתרגם לשיקולי הפקה, או כל סידור אחר שלא יהיה שם.
    מכיוון אחר, נראה לי שלקהל גם צריך להיות תפקיד בעניין. לא הגיוני בעיניי להנות מהופעות של אמנים שלא מקבלים כסף בפסטיבל שהופעה אחת אחרי כן עולה אמן שכן מקבל כסף. בפסטיבל שנה שעברה הייתה להקה אחת שאני בטוח שלא קיבלה כסף, מבחינתי הם היו מה שעשה לי את הפסטיבל (ולא שהם עשו עליי רושם בל יימחה, פשוט מבחינתי הם הצדיקו את כל הסיפור מבחינתי האישית). הייתי שמח לתרום להם את הערכתי. אני בטוח שלהרבה אנשים בקהל יש את ההרגשה הזו. אפשר לתרגם אותה לתרומה של ממש. כנראה לשים כובע על הבמה בכל הופעה שלא מקבלת תמורה כספית זה מבייש מדי עבור הלהקה שמופיעה ועבור מי מהקהל שהיה מעוניין לתרום לה. אבל מדובר בפסטיבל של אלפי אנשים, ברור כשמש שתרומה מצד הקהל לטובת מי שנפלו משיקולי ההפקה וכו' וכו' – בהתחשב בגודל הקהל – הייתה תורמת משמעותית לאותם אמנים. אז אולי אפשר למצוא תחליף קצת יותר מכובד מכובע. אולי יתארגנו כל אותם אמנים ויוציאו סמפלר משותף במחיר לא מופקע אבל משמעותית גבוה יותר מהמקובל – למשל 50 ש"ח – ויפרסמו במפורש, הן בדוכן והן בהופעותיהם: "תראו. יש שיקולי הפקה בלה בלה בלה, ויש את הסמפלר הזה. הוא מעלה את מחיר הכניסה שלכם מ-150 ש"ח ל-200. מי שיכול לספוג את זה, נשמח אם תקנו. מי שיכול לספוג רק חלק מזה, שיקנה עם חברים ותצרבו אחד לשני. יש שם בין השאר שיר או שניים שלנו ולינק למייספייס והזמנה להופעות בחודש הקרוב. תהנו.". אפשר לצרוב כמה מאות סמפלרים כאלה במחשבים ביתיים בהשקעה אפסית. זה אפילו אפשרי בזמן להספיק לפסטיבל הקרוב. אז הנה עוד כפפה.

    וזהו, עולם לא מושלם, אבל במקום לזרוק כפפות על צד שלישי, יש עוד דברים או שניים שאפשר לעשות גם בגוף ראשון (וכן, באמת חוכמה גדולה מצדי לומר את כל זה בגוף שני. סתם מוזר לי שלא עלתה גם הגישה הזו לדיון מעשי).

  27. קוטנר וכל תומכי ה"תשלום לאמנים בכל מחיר" למינהם – יש שתי מילים שצריכות להיזרק לחלל האוויר בהקשר הזה: הלם כרך.

    זה היה פסטיבל שהתקיים שנה שעברה עם המון כוונות טובות, והצהרה חשובה ומשמחת שלראשונה כל האמנים המשתתפים בו יקבלו תשלום. ומהיכרותי עם חלק מהמוזיקאים שהיו מעורבים, זה היה תשלום בעל 4 ספרות.

    כדי להצדיק את זה, הפסטיבל עלה 100 ש"ח ליום או משהו דומה. תנחשו איך הגיב הקהל. תנחשו מה היה גודל החור בכיס של המפיקים בסוף הפרשה.

    והנה הדברים (העצבניים והשנויים במחלוקת) שכתבתי בזמנו אחרי הפסטיבל המבאס הזה, שהיו לו הרבה מאוד כוונות טובות ויומרות בשמיים, אבל בשורה התחתונה זה רק פגע בו ובכולם.
    http://earplugs.haoneg.com/kacha-lo-shovrim-choma

    יואב, אני לא עושה את החישוב של המפיקים – אני עושה את החישוב שלי כקהל וכמוזיקאי. ולי חשוב שהפסטיבל יתקיים יותר מאשר שהוא ישלם לי או לחבריי. יחד עם זאת, אני מסכים איתך שספונסר זו לא מילה גסה, כל עוד לא נותנים לו להתערב בכלום.

  28. אינדינגב לא עולה 100 שקלים ליום, ועושה רושם שיש קהל. אינדינגב הוא מופע מוצלח, מאוזן כלכלית ככל הנראה, ויכול להרוויח יותר ולשלם לאמנים אם יוסיף גם חסויות.
    בסופו של דבר התוצאה היא כזו: מי שמממן את סירוב ההפקה לפנות לספונסר הוא האמנים. לא ההפקה, לא הקהל בתשלום נוסף – אלא האמנים. אבדן הרווחים מתבטא באי תשלום. זה שערורייתי בעיניי.

    ולגבי שביתה וגילדות – לא חייבים להשבית את כל המשק. גם איגוד התסריטאים לא מייד פותח בשביתה, לפעמים הסנקציה היא כנגד מפיק מסויים שהפר את הכללים בשוק. במקרה כזה יוצאת הנחיה לא לעבוד עם אותו מפיק והוא נכנס לרשימה שחורה. התוצאה: אותו מפיק מאבד את היכולת לעבוד עם תסריטאים (למשל) ולכן יוצא מהשוק. זוהי חרב מאוד רצינית.
    מה הבעיה להחרים בעלי עסקים ומפיקים שלא משלמים? להחרים את המפיקים של אינדינגב, להחרים את לבונטין. בסופו של דבר הם מנסים לנהל עסק, וללא אמנים שיופיעו (גם לא האמנים המצליחים, ככה זה בגילדה) – הם לא יתקיימו. הם יצטרכו למצוא פתרון כיצד לשלם למופיעים. זה עד כדי כך פשוט.

  29. אני אישית, אם שנה הבאה במקום הקוף המגניב של אינדינגב שתלוי ברקע של הבמה, רואה שם איזה קוף כתוב/סגול/כחול-46263 של אחת הזכייניות או סנטהקלאוס של קוקה-קולה, או מה שזה לא יהיה, ומיליון דגלונים קטנים עם לוגו תלויים בכל פינה אחרת,
    לא מגיע לפסטיבל וזהו. חלק מהאווירה הנעימה של הפסטיבל היא הכבוד שהוא נותן למרחב האישי שלי, כנראה באחת הפעמים הבודדות שהדבר אפשרי במהלך השנה במקום שאיכשהו קשור לציויליזציה (כמו הופעות ושאר אמנות ואנשים אחרים מסביב) בניגוד לטבע מוחלט, והכבוד שהוא נותן למוזיקה ולהופעה בכך שהבמה באמת כולה שלהן.

    אבל אם זו הדרך היחידה לשלם לאמנים, בסדר גמור.
    השאלה היא אם אני באמת במיעוט. מקווה שכן.

  30. הטעות של אינדינגב השנה, זה ההרחבה שלו לשלושה ימים.

    זה יהיה ארוך, אנשים יבחרו מתוך הזמן הזה את הזמן שלהם ותהיה תנועה פנימה (פחות) והחוצה מהפסטיבל.

    זו לא קייטנה. זה גם אחרי החגים, ואנשים עייפים.

    יש מלא הופעות שמתוך שעתיים, בא לי לצאת אחרי שעה וחצי.
    הרכבת המוגזמת הפעם תהיה בעוכרי הפסטיבל.
    צריך להשאיר טעם של עוד.
    תמיד אחרי מנה פלאפל בא לך עוד חצי מנה.
    קנית עוד מנה, … אופס , לא בא בטוב.

    לי יש הרגשה של דחיסה, עוד ועוד, הנה , הליינאפ גדל, הוספנו עוד מישהו, עוד שילוב, עוד דאבל/טריפל פיצ'ר (שאגב אני ממש לא בעד שילובים. זה משחקי גנון)

    לגבי השכר, אני בטוח שההפקה סגרה מראש עם המשתתפים, בין אם זה עם שכר בין אם בלי.
    זה עיניין לשיקול של האומן. ההפקה לא צריכה להפסיד אגורה, ולא להתנצל.
    אבל המינימום, כיסוי הוצאות נסיעה, אוכל ואירוח.

    (מה שכן, אני לא מת על המניפסטים והפגזות המיילים של מארגני הפסטיבל, העולם לא כזה יפה ותמים, אנחנו לא בסיקסטיז. אתם גם לא דוגמניות שבאו להשכין שלום עולם, כולה עוד פסטיבל.)

  31. יואב, כל הרעיון להחרים את אינדינגב כאן ועכשיו איום בעיניי – האמנים התחייבו להופיע, זה לא שהתנאים השתנו בן לילה, הם צריכים לכבד את מילתם בעניין.

    לגבי "הלם כרך" – המחיר היה בעוכרו, ללא ספק. על הופעות אינדי אי אפשר לקחת מאה שקל ביום, בטח ובטח כשעושים את זה במרווחים של שבועיים משני פסטיבלי אינדי זולים (אינדינגב וחוצמזה), בלב העיר שבה יש גם ככה מיליון הופעות אינדי זולות, וכשאפילו לא מדובר על יום הופעות מלא (משעות אחה"צ ואילך, כשהאירועים מתחלקים לשתיים-שלוש במות, ואתה תמיד מפספס הופעה כלשהי בשביל אחרות).
    בסופו של דבר, הפסטיבל נכשל בעיקר כי הוא לא הבין את הקהל שאליו כיוון (גם מבחינת בחירות הליין-אפ).

  32. נדב- בקשר להלם כרך
    נו, אז? זה שפסטיבל אחד היה פלופ לא אומר שהעיקרון לא עובד. ושוב- מה שאני אומר הוא שהעיקרון השלט כרגע הוא ההפוך –
    הציפיה הקבועה מאמנים שמשתתפים באירוע מהסוג הזה היא לוותר על העניין בתגמול מתוך רצון בחשיפה.

    מן הסתם, חלק מהבעיה של הלם כרך היתה שהוא התקיים בתוך עונה שבה היו כמה פסטיבלים אחרים, יותר מגניבים ועם עלויות דומות או פחותות.
    העניין הוא שהקהל מתרגל לצורת עבודה מסויימת, כך גם המארגנים וגם האמנים. השינוי לא מגיע מהאירוע הראשון שמחליט להפוך את הקערה – אלא אחרי כמה זמן.

    במקרה של הלם כרך, הסיפור הזה מעיד על מקצוענות ההפקה (המון ווליום במקרה הזה) שירתה להם ברגל. האם זה אומר שהפקות צריכות לוותר על מקצוענות דומה? חס וחלילה.

    אחרי ארבע שנים של אינדינגב, כשהם כבר צמחו לגודל מסויים, לגיטימי לגמרי לקרוא להם להתחיל לחשב את ההוצאות שלהם בצורה שהוגנת כלפי כל הצדדים.

  33. לדעתי הלם כרך הוא לא דוגמא טובה בכלל. הוא גם לא מספיק אטרקטיבי (אמני שוליים מכסים את סימנים של חולשה? פחחחחחחח), וגם במקום מבאס שהוא הרבה הרבה פחות חגיגי ויוצא דופן ממצפה גבולות (הצוותא).
    אני הגעתי למצב שאני רואה את המילה 'פסטיבל' או 'חד פעמי' וליד זה את המילה 'תל אביב' וזה כבר נהיה לא כזה מעניין. אתה יודע – כל יומיים יש איזה סו-קולד 'פסטיבל'.
    עוד חודש צפוי לנו אמנים מחריבים בהילולה את האלבום הכי אינטימי של מאיר אריאל, והיהודים עם מקהלת נזירים טיבטים. מאוד אטרקטיבי.
    לא צחוק

    בכל מקרה – אנחנו יכולים לדון פה בחופשיות על איך להוציא מהקופה של האינדי נגב או פסטיבל המגבר המעופף כמה גרושים, אבל נראה לי שמיצינו את זה עם התגובה של גולי קאט. ברגע שכאמנים נודיע ברי"ש גלי שזה חשוב לנו – זה אמור לקרות. כמו שקוטנר אמר – אם איפה שהוא בחישוב אי אפשר לתגמל את האמן, אז צריך לחשב מחדש.

  34. כתבת ש-"זה היה פסטיבל שהתקיים שנה שעברה עם המון כוונות טובות, והצהרה חשובה ומשמחת שלראשונה כל האמנים המשתתפים בו יקבלו תשלום. ומהיכרותי עם חלק מהמוזיקאים שהיו מעורבים, זה היה תשלום בעל 4 ספרות".

    ובכן לא דובים ולא יער.
    ההצהרה הזו מטעם המארגנים לא עלתה בשום שלב. לא היתה שום התחייבות כזו ובטח ובטח שזה לא קרה בפועל.
    תשלום של ארבע ספרות קיבלו רק האמנים הגדולים באמת (ברי סחרוף) ובשום אופן לא שאר האמנים שהופיעו שם. בדוק. ממקור ראשון.
    לשאר האמנים נאמר שהם יקבלו תשלום במידה ויהיו הכנסות מההופעות.

    כך שגם הלם כרך לא שונה מאינדי – נגב – גם שם האמנים לא קיבלו תשלום על ההופעה שלהם בהבדל אחד. אינדי נגב רווחי. הלם כרך ממש לא היה כזה.

    ואכן, כפי שנאמר פה, ה"פסטיבל" הזה סבל מבעיות רבות: לוקיישן לא קשור לאופי האירוע, מחיר לא אטרקטיבי, שיווק ופרסום בעייתיים וליינאפ לא מעניין וחזק שכלל בין השאר הפרשים בשעות ההופעות (הופעה בצהריים ואז הופעה בערב בהפרש של 6 שעות ?!?).

  35. יצאתם מדעתכם? כל אחד ואחת וחרבו השלופה כנגד דבר כזה או אחר. אמן שמופיע בפסטיבל אינדינגב , ומתלונן על התנאים בו, אנשים מהקהל שמציעים עצות כזב ורשע, שביתה? מחאה? יותר מדי הופעות?

    אני פשוט מרגיש לא מעט בושה להשתייך לקהל כזה, ולאנשים שמדברים ככה. אולי זה באמת רק "עוד פסטיבל", אבל כל מה שיוצא פה, מהאובר רציונליות, האנליטיות, הקור הזה שנובע מ "בואו ואראה לעולם כמה אני חכם ויכול לנתח את המצב, כמה אני יודע כל כך טוב!". כמה אגו יש לכם אנשים? קצת צניעות לא הייתה מזיקה, קצת קבלה והבנה, קצת הוקרת תודה שמישהו מנסה באמת ליצור פה משהו שיעזור ויקדם. אתם לא רוצים להאמין לזה, אל תאמינו, אל תלכו לפסטיבל, אבל תפסיקו לפזר רעל.
    יש פה תחושה של אנשים, ושל קהל שכל כך התרגל למשהו טוב, שמאכילים אותו בכפית, קהל מפונק אפשר לומר.
    אם קצת לקחת דוגמה, מקהלים אדוקים ונאמנים, כמו של מטאל, ושל פסטיבלי טראנס.
    עם כל הזלזול המובנה כלפי אותם אנשים שצורכים פסטיבלים כאלה, יש להם לב, והערכה אמיתית ואמיצה כלפי מה שעושים כדי לחגוג את מי שהם ומה שהם, פעם אחת, או יותר, בכל שנה.
    כולכם יודעים להתנסח יפה יפה ,ולהניח את הדברים על הכתב, אבל מי מכם ניסה אי פעם לעשות דבר כל כך גדול , כמו פסטיבל, שמוכיח כמה הוא באמת עוזר ומעודד את האמנים?

    זה פשוט מביך ומבאס לגלות את המוגלה שיוצא החוצה, כשרק נותנים פתח, את הדו פרצופיות, של אנשים תרבותיים כביכול, שמתחבאים אחרי המקלדות שלהם ויודעים בפחדנות לשלוח מילים לכאן ולשם.

    חשבתם פעם, כמה אנשים יגיעו להופעה כזו או אחרת של כותב המאמר לצורך העניין, באברקסס, או לבונטין? כמה כסף ייכנס לו מזה?
    סביר להניח שפחות ממה שיקבל חזרה באינדינגב, או בערב אחר שמארח כמה אמנים.
    יש בעיה, והרבה ממנה נמצא גם אצל הקהל, שתוקף פה כל כך בחריפות הכל, ונכנס לחישובים היפותטיים.

    אותו יואב שכותב:
    קצת ביצים, לא יזיק לסצינת הרוק המנומנמת הזו. כל הדיבור על להופיע בחינם "בשביל אהבת הקהל" ועל "רעבים להופיע" מתאים באמת למי שרואה עצמו יוצר מיוסר, אמן רומנטי ומזוכיסטים שנדפקים פעמיים וחושבים שזה מצב שבו כולם מנצחים. הגיע הזמן שסצינת הרוק בארץ תתבגר ותגדל ביצים.

    אז הביצים הללו, מתבטאות בעיקר בהבנה ואהדה הרבה פעמים. חשבתם על מחירי אוכל, שתיה, דיסקים וכו', בכל אירוע גדול אחר? כמי שהגיע לאינדיגב בפעם האחרונה, נדהמתי לגלות כמה הכל זול כל כך.
    בתל אביב אין בעיה לאף אחד להוציא 100 שקל לערב (כרטיס ושתייה), להופעה אחת, שהאמן בה עדיין יוצא רעב כי המועדון חתך לו את הרוב…אבל זה בתל אביב…אז כנראה זה קדוש…

    תתחילו להתעורר, אתם כנראה מוגנים מדי בתוך הספות שלכם כל החיים. רע מאוד לראות לאן הגענו, אם לוקחים פסטיבל כמו אינדינגב כתאגיד מסחרי שקורה מאליו.

  36. אני קרובה מאוד לפסטיבל הזה. בשנה הראשונה עיצבתי את הפוסטר והלוגו, ובשנתיים הראשונות גם הופעתי. אני זוכרת את הדיבור וההתרגשות לפני הפסטיבל הראשון, ההלם של הכניסה לרחבה בצהריים של יום שישי, כשיש עוד מי שמחכה בתור כדי להכנס. אני זוכרת את התחושה הקהילתית המדהימה שלא הרגשתי מעולם בתוך הסצנה התל אביבית (למעט אולי פסטיבל פולקל'ה הראשון – אולי יש קשר בין סולידריות וזעה?). אנחנו רגילים לציניות, אנחנו רגילים לקפיטליזם, אנחנו רגילים לחשוב במונחים של "הפקה" "רווח" ו"הפסד". אני יכולה להגיד לכם ונראה לי שהרבה יסכימו איתי שמה שאינדינגב מביא לקהל ולתרבות הישראלית הוא משהו שאי אפשר לכמת אותו במונחים כלכליים, הוא קשור לנשמה של כולנו.
    קשה לי עם הטון של השיח הזה, בטח שעם הטוקבקים החצופים, אבל גם עם החשדנות הכמעט אובססיבית שלנו בתור יצורים שנולדו לחברה קפיטליסטית לגבי מי עושה עלינו רווח, מתי וכמה.

    נכון, האמנים לא מקבלים כסף, המתנדבים שמקימים את הפסטיבל בזעה בשבוע לפני הפתיחה ומפרקים אותו בשבוע שאחרי לא מקבלים כסף, המעצבות הגרפיות לא מקבלות והאמנים הויזואלים, וגם מקימי האתרים. מדובר בפסטיבל בעל רוח התנדבותית וסולידריות
    קהילתית בהצהרתו, וזו בדיוק הסיבה שבגללה הוא כל כך מיוחד.
    אני רוצה לצהיר בזאת שאני מוכנה לעבוד ולהופיע בפסטיבל בחינם שנה אחרי שנה, ורק שלא יקבל חסות מסחרית. אולי זו רק אני (ולגיטימי לחשוב או להרגיש אחרת) אבל בעיני, כרגע, הרווח שלי כפרט וכחלק מקהילה הוא גדול יותר מסכום כסף בעל שלוש ספרות שיכול להכנס לכיסי, או מאמץ כלשהו שאני צריכה להשקיע במסגרת הזמן שיש לי כדי להפוך את הפסטיבל הזה למה שהוא.
    מתן ואסף הם לא אנשי עסקים, הם קהל, ולכן אולי ברמה הכלכלית התפקוד שלהם לקוי, אבל אישית, אני מעדיפה "מפיקים" עם חזון והבנה של הצרכים שלי בתור בן אדם למרחב מוזיקלי ותרבותי נטול חסויות, וחופשי עד כמה שאפשר.
    הפסטיבל הזה הוא מתוך הקהילה למען הקהילה, גם אם היא מוקמת למשך יומיים באוויר המדבר ומתפרקת אל האוויר בדרך חזרה לתל אביב, וככזה הוא דורש הבנה וסבלנות, וכבוד – כבוד לא/נשים שמנסים ומקריבים הרבה לא רק מכספם אלא גם מנשמתם בשביל הפסטיבל הזה כל שנה, בשביל הקהל, וגם בשביל האמנים. הם עושים את השיקולים שלהם. כשלכם יהיה פסטיבל, תחליטו אתם אם לקחת חסות או לא. אני גם אחליט בתור קהל או אמנית אם להשתתף ואיך והאם לדרוש כסף או לא. הפטרוניות הזאת של להגיד להם איך לנהל את הפסטיבל קצת מעצבנת, בעיקר שהפסטיבל מנסה בכל מאודו לעשות משהו אחר. במקום לשאול איך אפשר לעזור, הנטיה היא לתקוף. ראיתם פעם איך עמותה מתנהלת? גם עורכי דין עובדים בהתנדבות בשביל עמותות. למה? כי לפעמים התמונה הגדולה של חברה צודקת חשובה של יותר מהפרטים הקטנים. והתמונה הגדולה, בשבילי, היא שיהיה פסטיבל גדול, חזק, נקי מקפיטליזם מסריח ומתחושת סגירת חשבונות.
    "עם כוח גדול באה אחריות גדולה" אבל הכוח הוא שלנו בתור קהילה, ולא של אסף ומתן בתור מנהלי הפסטיבל.

    ועכשיו להצעות קונקרטיות לעתיד:

    – מנהלי חשבונות מגניבים שכמותכם – כתבו למתן ואסף, הציעו לעזור עם הניהול הכלכלי של הפסטיבל. אני בטוחה שהם ישמחו. הציעו הצעות, חטטו במוחכם, הזיזו מספרים, השיגו תרומות.

    -ועד של אמני אינדי נשמע לי כמו רעיון מצוין. מוכנה לעזור במה שצריך כדי לגרום לדבר כזה לקרות.

    – בזאת אני מציעה במהלך הפסטיבל עצמו ישיבה שלנו בנושא "האינדי הישראלי – לאן?" בו נוכל לשבת פנים מול פנים ולא מאחורי כינויים ובאמת לדבר על איך אפשר לקדם את הקהילה הזו בלי לפשוט את הרגל. אמנם אני מוזיקאית בסוג של פנסיה אבל אשמח מאוד לקחת חלק בדיונים.

  37. עדי – ההצהרה של הלם כרך על התשלום לאמנים עלתה כמה פעמים. אני כאיש תקשורת שמעתי עליה פעם אחת לפני שהפסטיבל התקיים, וכמנהל החשבונות של אחת הלהקות שהשתתפה בפסטיבל (להקת אינדי לכל דבר, לא ברי ולא סחרוף) אף ראיתי את הסכום בן 4 הספרות נכנס לחשבון (ולאור ההפסדים של הפסטיבל הוא אכן היה קטן יותר מהסכום עליו סוכם במקור. יאמר לזכותם שהם עמדו במילתם). אולי היו מוזיקאים שלא שילמו להם, אני לא יודע לומר. אבל כן היו הצהרות בנושא.

    קוטנר – זה שפסטיבל אחד היה פלופ לא אומר שהעיקרון לא עובד, צודק. אבל זה כן אומר שצריך לחשוב על המחיר, תרתי משמע. הגישה הקיצונית שאתה מציע, לפיה "אם אתם לא יכולים לשלם תבטלו את הפסטיבל", היא לא קונסטרוקטיבית לדעתי וגורמת יותר נזק מתועלת.
    ויחד עם זאת, אני מסכים איתך שיהיה טוב אם הנורמה הזו תשתנה. אבל לא בכל מחיר.

    לגבי הספונסר – זה אכן נושא בעייתי, ועל כן כתבתי "כל עוד לא נותנים לו להתערב בכלום". יחד עם זאת, אני חושב (בלי קשר לדיון הנוכחי) שלא יזיק לעולם האמנות ככלל לחזור למודל של פטרונים. אם באך הסתדר עם זה יופי, נראה לי שגם יהוא ירון יהיה בסדר. בכל אופן, זה כבר שיקול כל כך פרטי של ההפקה שאני לא רואה סיבה לדון על זה כאן.

    חוץ מזה, מה ששני אמרה.

  38. מה זאת אומרת "הגיע הזמן שאחרי ארבע שנים שהם צמחו, שיחשבו את זה בצורה הוגנת כלפי כל הצדדים.
    אתה נקלע פה לאותה מלכודת.
    איזו מין צמיחה?
    אתה לא שם לב ולא חושב שהצמיחה מביאה איתה עוד עלויות שלא קשורות בכלל לאמנים?
    כמו ששני קדר (ותודה שיש פה עוד קול שפוי עם רגש)כתבה,הפסטיבל הזה מנסה להתקיים, ומנסה לייצר את עצמו. הפסטיבל הזה מצליח. אבל פסטיבל מצליח זה לא שם קוד שישר מיתרגם להמון כסף.
    אינדינגב, שוב, כמו ששני ניתחה יפה, זה פסטיבל אחר. ככה הוא חי ככה הוא מתקיים.
    כקבוצה של אנשים שאמורים להתלכד סביב רעיון אחד.
    כנראה שהציניות שפושה בכל פינה ומדשאה עבשה חזקה מהדימיון של רבים המחשיבים עצמם לאנשי סצינה שמבינים את הדברים לאשורם.

    זה פשוט ממשיך להישמע ולהיראות ,כמה קל לשבת על הגדר, למצוץ איזה עשב, ולהעביר ביקורת.
    זה הרי הכי קל, לא?

  39. יואב, כשאני מדברת על סולידריות אני מדברת על אחריות אישית. אני אחראית למעשי ולא למעשי קרולינה או ברי סחרוף. אני אחראית לבחירה שלי להשתתף בפסטיבל כפי שהוא היום ולהשקיע בו, כפי שהוא (לא מושלם, נכון). אתה אחראי לבחירה שלך להחרים את הפסטיבל ולהטיח ביקורת מסביבך, סבבה. צר לי שאתה רואה את המציאות באופן הזה, בשיא הרצינות, חבל לי שאתה ממורמר ועל האנרגיות שאתה מבזבז במקום לתעל אותן למקום פרודקטיבי: ליצירה של משהו (אינדי-אינדינגב? יכול להיות קול).

  40. סולידריות זה לא עניין אישי (אני סולידרי, קרולינה לא סולידרית), זה מאפיין של קבוצה מסויימת. את טענת שבאינדינגב יש סולדיריות, ובסוף מסתבר שזה משהו נורא אישי (שזה בדיוק ההיפך מסולידריות). שיהיה.

    אני לא ממורמר. אני חושב שראוי לבזבז אנרגיות גם למען מטרות שאינן "יצירה". את יודעת, למשל לנסות להחדיר לאנשים לראש שזה בסדר לדרוש תשלום עבור ימי עבודה. אני מצטער באמת שלא ניסחתי את זה בצורת שיר באנגלית. אינדי זה נורא "פרודקטיבי".

  41. כואב מאוד לשמוע הרבה ממה שנאמר כאן. אני מעורב בהפקת הפסטיבל אך כותב פה את דעתי האישית. אני חייב להחיל במספר עובדות בסיסיות.

    1. הפסטיבל הוציא 3500 כרטיסים למכירה, ולא מספרים מנופחים אחרים שנרשמו קודם. משמעות הדבר שהפסטיבל לא יכול להרוויח יותר מ 550 אלף ש"ח.

    2. עשרות רבות של אנשים עובדים על הפסטיבל הזה כמה זמן רב בהתנדבות או בשכר מינימלי.

    3. אני לא יודע מי מכם עובד בהפקות אבל אני יכול לספר שמעל שליש ממהכנסות הולכות ישירות לכיסוי השיטור+ אבטחה+ הששכרת המקום. ועוד לא דיברתי בכלל על הגברה, ביטוח, אמבולנס, אוכל לעובדים, ציוד להקמה, השכרת רכבים ועוד ועוד ועוד…
    מה שאני בא לומר זה שאף אחד לא גונב אתכם, אף אחד לא עושה שקל על האירוע הזה.

    הרעיון היפה מאחורי אינדינגב הוא ליצור קהילה, משפחה, לחשוף אומנים שלא מוכנים להתפשר על האומנות שלהם ולא זוכים לחשיפה הראויה.
    זה קצת מוזר לקפוץ על ההפקה בזמן שהם עוברים שבעת מדורי גהינום כדי להרים אירוע בסדר גודל כזה למען הקהל, למען האומנים. לטובת יצירת קהילה.
    אני מרגיש שיש הרבה מאוד מוסר כפול בהתנהגות שלך שי. הייתי מעריך אותך אם היית מתעקש על שכר מסויים ולא מוכן להופיע אם לא תקבל אותו. אבל יש בעיה קשה בכך שאתה גם מופיע באירוע וגם תוקף אותו. אתה חש שההפקה מנצלת אותך, תסרב.

    אינדינגב מבקש לחשוף לקהל רב אומנים ותרבות שונה. כל מהות הדבר הייתה לא מסחרית הרבה לפני שהפסטיבל הפך מגניב. כמובן שאני וכל מי שקצת קשור לפסטיבל היה שמח להרוויח ממנו ולשלם לאומנים שכר ראוי ומכובד, אולם לצערי אין הפסטיבל יכול לעשות זאת. לא במתכונתו הנוכחית.
    לכל אותם הקופצים וצועקים, מה עם חסויות- זה מאוד קל לדרוש חסות אך מה לעשות, זה לא שהחברות רק מתדפקות ומתחננות לתת חסות לפסטיבל. הלוואי שכך היה הדבר.

    יש הרבה בראשי, הרבה כאב שהציניות משתלטת על כל חלקה תמימה.
    אינדינגב עבורי זה הרבה מעבר. זה משפחה, זה שייכות למשהו נקי ותמים. אני מציע לכולכם להגיע למצפה בימים הקרובים. עובדים שם הרבה אנשים טובים במטרה להקים משהו שגדול מהם. לשמור על פינה תמימה ואמיתית.
    אני יודע שאני יהיה שם.

  42. עד לפני כמה שנים המצב מבחינת האמנים בתעשיית המוסיקה היה בכי רע. אמנים שרצו להוציא אלבום נאלצו להשתעבד בחוזים דרקוניים לחברות תקליטים שאמרו להם "טייק איט אור ליב איט" והיו רואים מזה גרושים. רוב הכסף היה הולך לחברות התקליטים.

    שינוי אמצעי ההפקה, הפצה וגו', וגם שינוי בתפיסה, הביאו לפריחה של התעשיה העצמאית, ה"אינדי". בה לאמן היה יותר כוח ושליטה אמנותית על התוצר, וגם התפיסה הייתה כי האמן זכאי להיות מתוגמל יותר בנדיבות עבור המוסיקה שהוא יוצר.

    תקנו אותי אם אני טועה, אבל זה חלק מהאתוס של ה"אינדי".

    והנה, תעשיית ה"אינדי" נוהגת לפי אותם הכללים שחברות התקליטים של פעם נהגו באמניהן. תחת הדינוזאורים הישנים ששלטו בשוק עלו וצמחו כוחות חדשים – מועדוני ההופעות, המפיקים ושאר בעלי הממון והחלל להופיע בו.

    מדוע מה שלא מקובל כאשר מדובר בחברת תקליטים (וגם חברת תקליטים קטנה, לו זו הייתה נוהגת כאחת מן החברות הגדולות), מקובל כאשר מדובר במועדוני הופעות? במה שונים אנשי לבונטין מאנשי אן.אמ.סי? מדוע אנשי אינדינגב זוכים להנחה במקום בו אנשי הד ארצי לא קיבלו? בגלל שהם עושים את זה "מאהבה"?

    אני למדתי שהאתוס של חברות התקליטים הקטנות, ה"אינדי", אלו שאוהבות את אמניהן ועושות זאת מאהבה ולא מתוך רצון לייצר להיטי פופ/רוק מסחריים, הוא זה שרואה בתגמול הוגן של האמנים חלק עיקרי מהאני מאמין של החברות האלו. מדוע כשהדברים מגיעים לפסטיבל, מיזם שאינו שונה בהרבה מחברת תקליטים עצמאית, התפיסה (מצד כל הנוגעים בדבר, כולל חלק ניכר מן האמנים) היא שונה לחלוטין?

    מדוע קהל, מוסיקאים ואנשי תעשיה שהשתחררו מן התפיסה לפיה זה ראוי לרמוס את זכויותיהם של האמנים בכל המדובר למוסיקה המוקלטת, לא מסוגלים להשתחרר מן התפיסה הזו בכל הקשור למוסיקה המבוצעת בפני קהל?

  43. או בקיצור: מדוע כאשר מדובר על אמן שחתום בחברת תקליטים (קטנה כגדולה), "חשיפה" אינה מטבע לגיטימי?

  44. "בסוציולוגיה ובפוליטיקה, סולידריות היא רגש של אחדות המבוסס על שותפות של אינטרסים, מטרות או העדפות בין בני אדם. המונח מצביע על היחסים החברתיים הקושרים אנשים אחד לשני." (ויקיפדיה). הפסטיבל הזה נוצר בדיוק על ההגדרה הזו. בסולידריות, יש צורך לדאוג אחד לשניה, אבל גם יש צורך לוותר על רווח אישי בשביל הכלל. כדי שהפסטיבל יתקיים, האמנים הסכימו להופיע בחינם, כי היה להם חשוב שהוא יתקיים יותר מכמה כסף שזה לא יהיה שהוא יכניס להם. חלק מהאמנים והמשתתפים הסכימו גם לסמוך על מתן ואסף שהם לא עושקים אותם, ושאם הם יכלו לשלם הם היו עושים זאת. אחריות אישית היא לא ההפך של סולידריות, אלא סולידריות היא אינסטורמנט שנובע מאחריות אישית. כפרט אתה בוחר איך להתנהל בתוך המגבלות של החברה שאתה חלק ממנה – לזרום או לשנות. כרגע יש לך בחירה שעומדת בפני כל אקטיביסט מצוי: להחליט שהשיטה דפוקה ולהחרים את אינדינגב, או לשנות מבפנים – לדבר עם מתן ואסף, ליזום רפורמות כלכליות וכו'. המחלוקת ביננו היא באיך שאנחנו רואים את הפסטיבל.
    הרשה לי להעיד על עצמי שאין דבר שמעצבן אותי יותר בעולם מחוסר צדק, אבל צדק זה לא שכולם יקבלו שכר (נמוך) והמפיק (או בוס) יכניס לכיסו בוחטה כמו שקורה בכל הפקה רגילה או אפילו סתם דיי ג'וב ממוצע. רווח אמיתי ושיוויוני זה כשכולם עובדים ביחד למען מטרה משותפת, כזו שכולם מרוויחים ממנה – גם הקהל – גם אם לא במישור החומרי. וכן, גם אם המודל אינו מושלם ויש בו פגמים (ואני מסכימה שיש). אתה ממשיך עם האנלוגיה של אינדינגב ומסעדה, אבל אינדינגב הוא אינו פסטיבל מסחרי, הוא יוזמה של אנשים פרטיים למטרה קהילתית, וככזה, הוא לא חייב להציג לך את הדוחות הכלכליים שלו, אבל סביר שהיה מוכן לעשות זאת אם תבקש יפה. ההצעה שלי היא לשמור את אופצית החרם בפעם הבאה שתגלה שמכרת את נשמתך לסלקום כי הם השתמשו בפונט בגודל 5 במודעה, או שקסטרו יחליטו שוב שפרוות זה סקסי. במקרה של אינדינגב, כל מה שאתה צריך לעשות זה לכתוב מייל.

  45. הבדל מהותי, דבר ראשון מהסיבה הפשוטה שאנשי חברות התקליטים כן ראו כסף ואנשי אינדינגב לא רואים כסף עבור העבודה.

    אתה מסתכל על הדברים בצורה די עקומה.

    מחפש את הקנוניה. נובח על העץ הלא נכון.

    אין קשר בין הפעילות היום יומית של מועדונים בתל אביב לאינדינגב. פשוט אין.

    אני חוזר ואומר, כל האומנים המופיעים בפסטיבל מקבלים תשלום, ותלושי שתייה ואוכל…

    עצוב לי שמכל הדברים הרעים שיש פב החלטתם לירות דווקא על העץ הזה.
    תהנו.

  46. אסף, חבל לי שאתה נעלב. אני משתמש פה במיטב היכולת המילולית שלי והכוונות הטובות כדי להעביר את הנקודה. ציינתי בטקסט שאני מעריך את מארגני הפסטיבל ונרגש להופיע בו. אני חושב שאם הייתי דורש תשלום ומסרב להופיע אילולא הייתי מקבל אותו, גם אז היה אפשר למצוא משהו לא נעים להגיד עלי ('תפס תחת פתאום' על צורותיו'). אין לי בעיה להופיע בחינם מדי פעם (לא אפרט), ובכל זאת זה נושא שמצאתי נכון לכתוב עליו. אבל אני יכול להבין מאיפה אתה בא. קצת חבל לי, אבל זה לגיטימי.

    בכל מקרה, לדבר על תשלום על הופעות, או לפתוח דיון על פסטיבל ששם דגש על קהילתיות ושיתוף לא קשור בשום צורה לציניות. השיקולים הסופיים הם נחלתכם הבלעדית כמארגנים והיזמים, אבל מקרים כמו תשלום אל מול חוסר תשלום הם חשובים, וכשראיתי שטוקבקיסטים חוזרים ומעלים אותם באתרים השונים, וכשגיליתי שהנושא עולה בשיחות רבות, ראיתי לנכון להעלות את זה למאמר מסודר.

    אני חושב שדווקא כאחד שמופיע בפסטיבל הקרוב ומצפה לו, הדיון מקבל את העיקר ולא חשד לניגוד עניינים מצדי. כמו כן המאמר מתייחס לסיטואציה רחבה יותר והיא הפיחות במעמד האמן העצמאי בחישוב הפיננסי הכולל.

    בעמדה שאתה מייצג,אתה מצדיק את היחס הזה לאמן באהבה הגדולה לעשייה והחשיבות שבקהילתיות. זה יפה ואני שמח שזה בא משם ולא מחישוב ציני קר. אבל חשוב להבין שזה מצב בעייתי, שמצטרף לתמונה כוללת שנראית לא משהו.

    בסופו של דבר אני אומר שבאשר לאינדינגב זה מצב שאני משלים איתו בשנתו הרביעית, אבל שזה מצריך שינוי כדי שלא יחזור על עצמו בשנים הבאות. אנשים תמיד יתלוננו על משהו, ואתה יכול למצוא פה בתגובות כאלה שסתם מחרחרים ריב, אבל פה ושם יש טיעונים מעניינים ורעיונות ששווה לנסות ולחשוב עליהם

  47. חוזר ואומר, אני מאוד מעריך את זה שהעלית את הנושא לדיון בצורה מאורגנת וגם הרבה מאוד מהנקודות אותם העלית מקובלות עלי לחלוטין.

    אני יכול לומר שאם הייתי במקומך והייתי מרגיש מנוצל הייתי מוותר על התענוג…

    אני די בטוח שאם הייתה יכולת להכניס ל כ ו ל ם יותר כסף זה כבר היה קורה. אני מבין מאוד את המרמור שלך אבל כמו לכל דבר יש שני צדדים למטבע וזה קצת קשה לי כחבר של המארגנים שאנשים באים אליהם בטענות.
    קל לשכוח שהכסף מגיע מהם ולא מאף אחד אחר ואם הפסטיבל קורס הם די גמורים מבחינה כלכלית. אין שום גב כלכלי מאחוריהם.

    אתה מתלונן על 300 ש"ח להופעה ואני מתלונן על כך שמפיקים של אירוע בסדר גודל כזה עובדים חודשים על הפקתו ובסוף רואים מזה בערך משכורת חודשית ממוצעת רווח…

    לבוא ולומר שמבחינה כלכלית משהו לא בסדר זה נכון וקל אבל חשוב לזכור שזה לא בומבמלה או כוכב נולד. האופציות הכלכליות פה הם מאוד מוגבלות למרות כל ההייפ מסביב.

    אין יותר מדי גופים שמוכנים לשים כסף על אינדי ישראלי וגם מי שכן לא באמת פותח את הכיס…

    זה ויכוח ללא פתרון כי כולנו מסכימים. רק מסתכלים על זה מנקודות מבט שונות.

  48. שני – כן, זו ההגדרה של סולידריות, אני לא מבין איך היא סותרת את זה שסולידריות היא מאפיין קבוצתי. למשל, בתנועה הקיבוצית/חרדית/ווטאבר יש סולידריות. אני ואת כפרטים במקרה הטוב יכולים לגלות "אחריות אישית", ואם כקבוצה כולנו נגלה את אותה אחריות אישית אחד כלפי השני אז יהיה אפשר לדבר על סולידריות.

    "אבל גם יש צורך לוותר על רווח אישי בשביל הכלל. כדי שהפסטיבל יתקיים, האמנים הסכימו להופיע בחינם, כי היה להם חשוב שהוא יתקיים יותר מכמה כסף שזה לא יהיה שהוא יכניס להם"
    אבל העניין הוא שקרולינה (שאינה הבוסית) לא מוותרת על רווח אישי לטובת הכלל. איך אפשר לדבר על סולידריות אם זה מאפיין רק חלק מהקבוצה (חלק שלא "הסכים" לאחר פניה ובקשה, אלא הועמד בפני תנאי)?

    לכתוב מייל לאן? לאנשי אינדינגב? לפי מה שאני מבין הנושא עולה לדיון כבר כמה שנים, האמנים ממורמרים, ואנשי אינדינגב מציעים בתגובה את "אנחנו עושים את זה מאהבה" ו"כולם מרוויחים מזה, גם אם מדובר במשהו לא חומרי" (עזבי מסעדה, במה זה שונה ממערכת החינוך? אלו בדיוק אותם הטיעונים שבעזרתם משפילים מורים). איך מייל יעזור.

    אסף – אף אמן אינדי לא יעבוד היום במודע עם חברת תקליטים קטנה שבוחרת לא לשלם לו, בין אם היא עושה מזה כסף או לא. בכל לייבל קטן יש איזה מודל של תשלום לאומן (בין אם מדובר בחלק מן ההכנסות אפילו). כך שההבדל שאתה מציין הוא לא מסביר מדוע אמנים לא מוכנים לאכול חרא מחברות התקליטים, אבל כן ממפיקי ההופעות.

    אבל לך יש אינטרס (האמנים לא "מקבלים תשלום", אלא החזר נסיעות), אז התשובה שלך גם ככה חשודה.

  49. פשוט ביזוי האמנים לאור יום.

    לא מספיק ששולחים מייל לתפוצת עולם בסגנון "זה מאהבה" , " העולם האוטופי" , "זה למען כולנו"
    ושאר זיוני שכל שכאלה.

    לא מספיק לשלוח הודעה (קופי פייסט) לפורום וואי נט , הכל חארטה.

    אמנים , אל תצאו פראיירים בשנה הבאה.

  50. אני שמח שהשתנה הטון שלך ואפשר לדבר על הדברים. לרגע לא טענתי שאני מרגיש מנוצל. טענתי שיש טעם מר בכמה אספקטים, אחד מהם הוא חוסר התשלום אל מול התשלום.
    העליתי את הטענה שהזכרת – שהמארגנים מרוויחים סכום זעום להשקעתם. מבחינתי גם אם הייתם מכניסים לכיס עשרים אלף שקל כל אחד זה היה מעט יחסית להשקעה העצומה שלכם – בחודשים שלפני בארגון ובשבועות שלפני בהקמה. וזה בסדר לפתוח את זה.

    אני מרגיש קצת לא נעים להכנס להצעות 'תכלס' של מה 'צריך' לעשות, כי אלה שיקולים שהם שלכם. אבל אם אתם מצפים ליצור קהילה של מוזיקאים שבאים להופיע בלי לסרב אתם חייבים לקחת את זה בחשבון. אם היה מוצע תשלום אחיד וקבוע לכל אקט – קטן כגדול, אפשר היה באמת לדבר על קהילתיות.

    כשאתם כותבים דברים כמו "אינדינגב הוא רעיון, קהילה, ולא רק פסטיבל מוזיקה השם לו למטרה למשוך קהל בכל מחיר", זה נראה קצת משונה לאמן שמתנדב להופיע ומודע לכאלה שמשתכרים להופיע.

    משמח אותי לגלות שיש אנשים כמו לזרבוי ושני קדר שקיומו של הפסטיבל חשוב להם ברמה כמעט מיסטית, אבל זה אבסורד לצפות שכולם ירגישו ככה.

    אז נחמד שאתה יכול להגיד מה אתה היית עושה במקומי ומה אני הייתי עושה במקומך, אבל אם נעשה את זה מתוך מקום אישי של התחשבנות או כעס לא נגיע להדברות אמיתית. זה לא ויכוח ללא פתרון. ממש לא.

    אם תסתכל על חלק מהתגובות תראה כמה רעיונות פרודוקטיביים, מחישובים קרים והגיוניים ועד רעיונות להתייעצות עם גורמים כמו מארגנים של מסיבות טבע

    יותר מכל אני חושב שהפסטיבל נמצא בשלב של חוסר זהות שיוצר את הסיטואציה הזאת: מצד אחד אירוע תרבותי עצמאי עם רצון לשמור על הרגשה של קהילתיות, מצד שני פסטיבל מצליח יחסית שרוצה לגדול. בתוך זה נעשות כל מיני פשרות, והגיע הזמן לרענן את התפיסה

  51. הבעיה העולה מהפוסט הראשוני היא שאמני אינדי לא מקבלים תגמול מספק, לא ברור לי על שום מה זה התגלגל לויכוחים בדבר עושקות.

    אחד העניינים באינדי הוא איכפתיות של כולם כלפי כולם. מארגני אירועים ומפיקים בהחלט רוצים לתגמל אמנים כראוי, קהל האינדי בהחלט רוצה לתגמל אמנים כראוי, והיוצרים מושפעים מהקהל ביצירתם ורוצים שהקהל יהנה.

    נאמר כי להעלות מחירי כניסה זה לא עניין של מה-בכך. זה לא משנה מי אשם במצב הנוכחי, אבל הקהל רגיל לזילות. יתכן שדוגמת הלם כרך סבלה מנסיון לעשות את הדברים 'כפי שראוי', בלי קשר למצב עלויות הכניסה הקיימות במציאות.
    אי אפשר להעלות מחירי כניסה כל כך מהר, ואין מה לגרד מהמחירים הנוכחיים לטובת היוצרים. זאת למרות שכולם מסכימים כי ליוצרים מגיע לכל הפחות הרבה מאוד.

    אבל כל ההסתכלות על הקהל בשרשור הזה היא כאל גוף פסיבי. הרגילו את הקהל לעלויות מסוימות, ולכן לא ניתן להוציא מהם יותר.
    הטעות היא שמתעלמים מכך שהקהל כן מעוניין לתגמל את היוצרים.
    הקהל מעוניין לתגמל, אבל לא ממש יודע איך. תציע לקהל מרצ'נדייז, הוא יעקם את האף כי זה דבילי, תציע לו דיסק הוא יקנה אותו גם אם לעולם לא יקשיב לו, תציב תיבת תרומות ובמקרה הטוב הוא לא יראה אותה (במקרה הרע אתה יוצא עלוקה).

    קהל האינדי רוצה לתגמל יוצרים כראוי, קהל האינדי מוכן לשלם יותר בשביל מה שהוא נהנה ממנו, קהל האינדי מעדיף הופעות זולות כי הסיכוי להתאכזב נמוך יותר.

    איך מאפשרים לקהל האינדי לתגמל את האמנים, כפי שהקהל חושב שמגיע להם?

  52. וגם לא קראתי את הכל
    אבל שכחתם להכניס לחישובים מע"מ, מס הכנסה ועוד המון דברים
    כי זה עדיין עסק

    ככה שכל מי שחושב שלהעלות את המחיר יכניס לאמנים יותר… לא בטוח

  53. למפיקים שעושים דברים מאהבה לא מורידים מס הכנסה.
    וברצינות: מס הכנסה יורד רק מרווחים. אם הפסטיבל ישיג חסות ויחלק את הכסף בין המופיעים, הרי שהדבר לא יביא לעלייה במס ההכנסה המוטל על רווחי הפסטיבל. למעשה, אם הפסטיבל יחלק את כל רווחיו בין המשתתפים, הרי שאז ישלם פחות מס הכנסה!

    שי קרא לי לכתוב פוסט בנושא איפשהו, אז כתבתי:
    http://culture-agent.com/culture/indie-negev

  54. וחשוב לי לומר את זה פה –
    אני תומך נלהב של אינדינגב, ובשום פנים לא הייתי מעודד אנשים להחרים אותו.
    הבעיה היא, לדעתי, לא של אינדינגב. הבעיה היא, כפי שכתבתי כבר – תפיסה עסקית בעייתית שכולנו התרגלנו אליה.

    לא שי ולדעתי אף לא אחד מהתומכים בפוסט שלו היה רוצה להחרים את הפסטיבל הזה. להפך – אנחנו רוצים שהוא יתחזק מספיק כדי לשלם לכל אחד מהמופיעים.

    את התגובה שלי כתבתי כיוון שאני מאמין שאם אנחנו לא נמשיך לשאול את השאלה הזו היא לעולם לא תצטרך לקבל תשובה.
    לא, הרצון של שי להופיע באינדינגב גם ללא שכר, או הרצון שלי שאמנים שאני מייצג יופיעו באינדינגב גם ללא שכר – לא סותרים את העובדה שלדעתנו חייבים מתישהו להחיל מודל עסקי שמתגמל את כולם באירועים כאלה.

    זו דעתי, בכל מקרה.

  55. קוטנר – "לדעתנו חייבים מתישהו להחיל מודל עסקי שמתגמל את כולם באירועים כאלה. "

    ואם השיטה עובדת יופי לטובת כל המעורבים בדבר (מפיקים, בעלי מועדונים וקהל שחוסכים בהוצאות, ומסתבר שגם אמנים כלזרבוי), כיצד יקרה אותו שינוי מיוחל במודל? זה יקרה מעצמו?

    אני שואל באמת. מתישהו תצטרכו לשבור את הכלים, כקהילה.

  56. יואב, השיטה המדוברת לא עובדת יופי לטובת כל המעורבים בדבר משום שכל המעורבים בדבר מעוניינים לתגמל את האמנים.
    קיימים כמובן יוצאי דופן. בעלי מועדונים בצעי כסף, קהל שכל עניינו הוא לצאת מידי חובה חברתית.

    אצטט אותך,
    "ה"אינדי". בה לאמן היה יותר כוח ושליטה אמנותית על התוצר, וגם התפיסה הייתה כי האמן זכאי להיות מתוגמל יותר בנדיבות עבור המוסיקה שהוא יוצר. "
    התפיסה כי האמן ראוי להיות מתוגמל איננה נחלת העבר, והחברה יודעת כי על שירות טוב יש לשלם.

    מתוך ההנחה כי הנוגעים בדבר כן מעוניינים לתגמל את האמנים, שבירת כלים משולה לירייה ברגל. כללי המשחק נכונים, אבל כמה מיישומיהם לא עובדים כראוי.

    השיטה שעובדת יופי לכל הנוגעים בדבר היא תשלום כניסה נמוך.
    הבעיה היא שחסר תגמול לאמנים.
    המסורת אומרת כי תגמול אמנים מופיעים עיקרו בתשלום כניסה.
    הרצון מבקש תגמול ראוי לאמן, ובה בעת תשלום כניסה נמוך.

    זה אפשרי כשיודעים מה לחפש, והרצון הזה עומד מאחורי הדברים שנאמרו בפוסט הראשוני.

  57. זה עדיין לא עונה לי על השאלה. בעלי המועדונים, אני מניח, לא יתגמלו אמן מיוזמתם במקום בו הם יכולים לעשות זאת בחינם. זה לא קשור לזה שהם תאבי כסף, זו כלכלה בסיסית. תראו, גם אנשי אינדינגב, שאינם תאבי בצע כסף, לא משלמים עבור דבר שהם יכולים לקבל בחינם. פשוט ככה זה. המארגנים לא יעלו את תשלום הכניסה מעצמם, כי זה עלול להבריח את הקהל.

    אז אם המועדונים לא ישלמו, מה יקרה? הקהל – עם כל אהבתו – ימשיך לבוא להופעות בחינם (או שלא בחינם). כדי שקהל יפסיק לבוא למקומות שלא משלמים לאמנים, הוא צריך להיות מודע לכך ולהיות אקטיבי – כלומר להחרים את המקומות האלו, ולפגוע בפרנסתם.

    ואם לא הקהל, אז בידי האמניפ הברירה להשבית, או לקבל את המצב בהכנעה.

    זה נכון שכולם רוצים לשלם, אבל עובדה – הדבר לא קורה. כיצד הוא יקרה, מה ישתנה? מהיכן יגיע הרצון של בעלי המועדונים (ושוב, גם למארגני הפסטיבל יש לכאורה רצון, לו רק יכלו המסכנים כמובן…)?

    בקיצור, מה יצור שינוי במצב? הוא לא יקרה מעצמו.

  58. צריך למצוא דרך לתגמל את האמנים מלבד עלות כניסה.
    לא הצעתי פילנטרופיה, כמובן שלא יהיה תגמול 'על לא דבר'.

    דרך שעובדת כבר עכשיו היא מכירת דיסקים. אנשים רואים הופעה שהם נהנו ממנה, וקונים דיסק גם אם לעולם לא יקשיבו לו. קניית הדיסק היא הבעת הערכה ותגמול כספי לאמן, המלווה באפשרות לשמוע את הדיסק בזמן הפנוי.

    בעת קניית הדיסק אדם בא ואומר "שילמתי כניסה, אני מוכן לשלם תוספת כהוקרה לאמן"

    מכירת דיסקים, אם כך, היא שיטה העונה על הדרישות. כלומר שיטה לתגמול אמנים מעבר לעלות כניסה איננה מופרחת, זה קיים במציאות ואנשים עושים את זה כל הזמן.

  59. קניית דיסק שאני לא שומע היא פילנטרופיה, זה כמו שאני קונה כרטיס מהחרש ברכבת. תשלום בכניסה הוא לא בהכרח תגמול לאמן, זוהי הכנסה לבעל הבית. גם באינדינגב משלמים על כניסה, לא?

    העניין הוא שגם במקומות בהם אין עלות כניסה, האמנים מתוגמלים (מועדונים למשל). זו לא שאלה של שיטת התשלום של הקהל לבעל הבית, זו שאלה של מה יגרום לבעל הבית להעביר נתח מן ההכנסות לאמנים?

  60. וגם, למה שאני אצטרך לתגמל את האמן בנפרד? כי אם כך, אז בשביל מה אני משלם? רק על המקום לשבת? כל המטרה היא שאני לא אצטרך לתגמל את האמנים בנפרד (כי בעל הבית משלם מגלם את המחיר ללהקה במודל הכלכלי שלו), כשם שאני לא מתגמל בנפרד את הכתבים בעיתון שנורא נהניתי מהכתבה שלהם או כשם שאני לא מתגמל בנפרד את הדי ג'יי במועדון.

  61. דוגמא לא מוצלחת. בין אם אני משאיר טיפ או לא, הרי שעל בעל הפאב מוטלת החובה לדאוג לו לשכר הוגן. אם הברמן לא קיבל טיפים או שלא היו מספיק לקוחות, עליו להשלים לו את השכר לפחות לשכר מינימום. צרכנים בעלי מודעות עוקבים אחר רשימות שחורות של בתי עסק של מקפידים על כך ומחרימים אותם.

    כפי שאמרתי, אני יכול לעשות הרבה דברים, אבל המטרה היא לא לכונן מערכת שמבוססת אך ורק על פילנטרופיה, אלא כזו שתבטיח שאמן יקבל תגמול הוגן מבעל הבית.

  62. משתמע כאילו אין לך עניין לתגמל אמן שלא מתוגמל על ידי בעל מועדון.
    כאילו הם צריכים לתגמל קודם, על מנת שכבודו יואיל בטובו לתגמל בעצמו ממה שהוא נהנה.
    בוש והכלם.
    אם אתה רוצה לקפוץ מהגג, תחכה עד שבעל המועדון יעשה זאת קודם?

    כן, עליך לתגמל את האמן בנפרד – כי אתה נהנת בעצמך.
    פאק בעל המועדון, נהנית או לא?
    במקום לרחרח את התחת של אחרים, על כל בעל תפקיד בהופעות האינדי (ובזה נכלל גם הקהל) לתגמל את האמן לכל הפחות בהתאם להנאה שהפיק. כן, יש לעשות זאת ללא קשר למה אחרים עושים.

    אבל עזוב בולשיט. אם אתה מוכן לתגמל אמנים רק אחרי שכולם תגמלו אותם לפניך, אתה סתם מחפש תירוצים למה לא לתגמל אנשים שנותנים לך שירות. לך תפתח מועדון.

  63. כשאני קונה כרטיס לתיאטרון, האם אני צריך לבוש ולהיכלם מזה שאני לא ניגש לשחקנים ונותן להם תגמול באופן אישי?
    אני לא "מוכן לתגמל אמנים רק אחרי שכולם תגמלו אותם", אני מנסה לחשוב על מערכת בה האמן מתוגמל. מחיר הכרטיס שלי אמור לגלם בתוכו בין השאר את ההנאה שהפקתי. הבעיה היא שבעל הבית לא מעביר את הנתח מן ההכנסות שמגיע לאמן (עבור ההנאה שהוא סיפק לקהל). אני לא ממציא פה את הגלגל – ככה זה עובד בכל מופע בידור, ואין שום סיבה שב"אינדי" זה יעבוד אחרת. מה, אחרי מופע של ברי סחרוף אתה בא ונותן לו כסף אישית?

  64. מספר פעמים במהלך השרשור ניתנו הגדרות יפות למה זה אינדי, חלקן הגדול ניתן על ידך.
    לכן קשה לי להאמין שאתה לא מבין את זה, שבאינדי המערכת הינה משנית לאינדיווידואל.
    זאת טעות להשוות את תגמול יוצר האינדי לתגמול יוצרים בני-מערכות. אין פה משום פגיעה ביוצרים בני-מערכות, אלא מדובר בשיטה אחרת לגמרי.

    באינדי, האינדיווידואל דואג שהדברים יקרו. האינדיווידואל דואג להכל.
    לדרוש שתגמול אדם כלשהו באינדי יעשה בידי המערכת, לעומת בידי האינדיווידואל, הינה יציאה מהאינדי.
    אם אתה מצפה מהמערכת שתעשה דברים, אתה מדבר על הווי שסותר אקסיומות אינדי. בדיוק באותו אופן שאמן אינדי שחותם ללייבל ענק איננו אמן אינדי יותר, המילה אינדי הופכת חסרת ערך.
    בתיאתרון לא רק שלא אתגמל שחקנים באופן אישי, לא יצא לי לראות אותם פנים אל פנים ללא כרטיס ייחודי למאחורי הקלעים. את ברי סחרוף לעולם לא אפגוש, ולכן לעולם לא אתן לו כסף. לא יצא לי לראות הופעה שעונה להגדרות האינדי בה הכתפיים של האמן ושלי לא מתחכחות בשלב כלשהו של הערב.

    אם על מנת לתגמל אמני אינדי נדרשת מערכת, אפילו ללא קביעת 'טוב ורע', שכחנו ש'אינדי' הינו קיצור ל'אינדיפנדנט'.
    יכול להיות שהאינדי פס מהעולם, יכול להיות שמה שאנחנו מתעקשים לקרוא לו אינדי איננו אינדי.

  65. נ.ב.
    דוגמא לשני גורמים חזקים מני רבים באינדי הישראלי:
    בן ריפטין
    בית פית/קית

    איפה פה האינדיפנדנט, העצמאי?
    איפה האינדיווידואל?
    אדם לעומת 'גוף'.
    נחמד ויפה שאותו 'גוף' בעל אידיאולוגיות ותפישה כזאת או אחרת. זהו עדיין 'גוף', לייבל, קבוצה בעלת ערכים וקופה.

    —————————————–

    אתה יודע מה, אני כותב שורות אלה, וכנראה שאתה צודק.
    בישראל אין מספיק אנשים בעלי אחריות אישית על מנת לתחזק תרבות אינדי-ווידואלית.
    יש להקים מערכת, גילדה. איגוד הנגנים הישראלים. אם זה עבד לנהגי המשאיות האמריקנים שחיים בחברה סופר-עצמאית-שמרנית, זה יעבוד לנגנים בישראל שחיים בחברה סופר-מערכתית-לאומית.

    קיבלתי את טענותיך. אין אינדיפנדנט בישראל.

  66. אני לא בטוח שהבנתי אותך לגמרי. אם אמן משתייך לקבוצה מסויימת אז הוא כבר לא אינדי? ואם כן מה זה אומר?

    מה אני חושב, עם או בלי קשר, שבאמת יש הרבה מאוד קבוצות קטנות, חלקן מעורבבות, חלקן משיקות ויכול להיות שחלק אפילו סותרות אחת את השניה. יכול להיות נחמד לנסות לנסח איזה 'אני מאמין' או תו תקן ולראות אם אפשר ליצור קהילתיות שמושתתת על ערכים פרקטיים כאלה.

    העניין הוא שמכל הדברים- הכסף הוא המקום הבעייתי, ולנסח מתי ואיפה זה 'בסדר' להופיע בחינם הוא מאוד מטושטש. אבל בעצם בלי דבר מהותי שכזה – מה בכלל הטעם?

  67. יש קבוצה ויש קבוצה.
    פית/קית איננו התקבצות של חמישה הרכבים העוזרים אחד לשני להתקיים בעולם שבז להם, פית/קית הינו לייבל משומן בעל ערכים כלשהם והיסטוריה. מייצג אחלה הרכבים, אחלה ערכים, וכו.

    אכן הכסף הוא העניין פה. דיון באםשרות של ייצוג כלל אמני האינדי עשוי לקדם את עניין הכסף. אבל אם אכן יקום איגוד אמני אינדי הדורש תגמולי-סף, מחרים, ומשבית, אני מציע שהם יתחילו בניסוח הגדרה חדשה לתרבות-שוליים שאיננה 'אינדיפנדנט'.
    מוזיקת אמנים-מדוכאים-מאוגדים-בישראל? על אותו משקל של אינדי/אינדיפנדנט, אפשר להגדיר את המוזיקה כ-נאציו/נאציונאליסט.

    עד שיקום אותו איגוד אמנים אפשר להמשיך לנסות לפתור את הבעיה כמו פעם – להתחיל בקטן, לאט לאט.

    כמו שטענתי בפוסטים הקודמים בשרשור, הבעיה היא שאמנים לא מתוגמלים מספיק. הבעיה לכשעצמה לא כוללת בתוכה מושגים כמו 'דמי כניסה'. הערבוב הזה בין הבעיה, לבין שיטה קיימת לגביית תשלום, מקשה על מציאת פתרון טוב.
    כנראה שהייתה אי-הבנה כשהצעתי שתגמול אמנים יהיה מנותק מדמי כניסה למועדון, זה הובן כאילו האמן יעבור בקהל עם כובע. הכוונה הייתה להפריד בין שיטת דמי כניסה למועדון, לבין שיטת תגמול לאמן.
    דמי הכניסה למועדון נועדו לכסות הוצאות ולהביא רווחים למועדון. בין הוצאות המועדון ראוי גם תשלום לאמנים. זוהי שיטת גביה של המועדון, מהאורחים, למועדון.
    תגמול לאמנים הינה שיטה שייעודה לעודד את האמנים להמשיך ליצור ולהופיע. שיטת גביה של ???, מהאורחים, לאמן.

    משום ששיטת דמי הכניסה נועדה מתחילתה עד סופה למועדון, השיטה הזאת לעולם לא תהיה מספיק טובה לעידוד האמנים להמשיך ולהופיע. האמן הינו חבית בירה, הוצאה שמביאה לקוחות.
    השיטה הלא-לגמרי-קיימת נועדה מתחילתה עד סופה לעידוד האמן, בלי קשר למה שראוי שהמועדון ישלם לאמן/חבית-הבירה. משום שהשיטה מיועדת מתחילתה עד סופה לאמן, נתח התגמול שאשכרה מגיע לכיס האמן בהכרח יהיה גבוה יותר מאשר בשיטות אחרות.

    שיטת דמי כניסה למועדון נוחה מאד לאמנים, משום שכך אין הם צריכים להתעסק בענייני כספים. אבל כשהמופיע הינו אמן בפני עצמו, ולא ליצן לפי שעה, הוא זה שגובה את הכסף. גם אם הוא לא עושה את זה פיסית, אלא משלם אחוזים לבחורה יפה שתגבה את הכסף בשבילו, זה עדיין בא ממנו ולמענו.
    האמן עצמאי, אינדיפנדנט פרום קלאבז. לא רק בכלי הנגינה ובלחנים, אלא גם בתגמול.

    אני שוב מזכיר שלא מדובר בעניין מופרח, מכירת דיסקים על ידי האמן היא צורה ראשונית של השיטה. לפעמים המועדון מוכר את הדיסקים של האמן, אבל גם אז המועדון לוקח לא יותר מעמלה. כשמישהו קונה דיסק של אמן הוא מעודד את האמן להמשיך לעשות מה שהוא עושה, זוהי שיטה המועדדת אמנים להמשיך ליצור ולהופיע.
    את השיטה הזאת יש לחזק, בלי קשר לדמי כניסה, על מנת להגיע לפתרון בעיית התגמול לאמנים.

  68. אנשים פה די מנותקים מהמציאות.

    הייתי בלפחות 20 מקרים של הופעות אינדי קטנות שכמות הקהל היתה יותר נמוכה מזו של המופיעים.

    נניח קהל של שני (!) אנשים על להקה של 4 אנשים.
    במחיר כניסה של 10-20 שקל, יוצא לכל אחד 5-10 שקלים.

    נניח מקרה של 10 אנשים בקהל, כמעט בטוח ששליש מהם באו עם הלהקה. גם במקרה כזה, יהיה קשה לכסות מחיר מנה פלאפל + שתיה.

    בקיצור, במצב כזה אין פה שום קטע כלכלי, וראיתי את זה פעם אחרי פעם אחרי פעם.
    לכן מצד אחד אין מה לדבר פה על כלכלה ומצד שני, פה טמונה השתלשלות העיניינים לזה שאנשים מופיעים בחינם.
    "בשביל החשיפה" ובניית קהל.

    למה זה קורה ?
    זו שאלה אחרת.
    שוליים ? אינדי ? לא מספיק טוב ? לא מסחרי ?

    המון סיבות.
    מתחת להכל, או מעל לכל, אם זה לא מספיק טוב, לא יבואו אנשים.
    אפילו שקוראים לזה אינדי.

    התרגיל ב"פסטיבל" או באירוחים, או בדאבל/טריפל פיצ'ר נועד לצמצם פערים, אבל מקצין את הבעיה הכלכלית.

    עזבו את אינדי נגב בשקט.
    מצידי שמפיק אחד יקח את כל הקופה.
    כל הצדדים האחרים יהנו כל אחד בדרכו.
    הקהל יקבל הפנינג, אווירה , שייכות, כמות סיטונאית של מופיעים, מחיר נמוך.

    המופיעים … שיתקעו עם החשיפה. שיקול/בעייה שלהם.
    מעט כסף, זו כנראה עובדה מוגמרת.

  69. אולי השרשור יצא קצת מהקשר, אבל אני במאמר שלי מדבר בדיוק על מקרים שיש בהם ביקוש ואין תגמול כספי. אינדינגב זו הדוגמא הקלה ביותר של אירוע שוליים שיש לו ביקוש אבל התגמול הכספי בעייתי.
    אבל גם פסטיבלונים אחרים מראים שיש ביקוש, ובכל זאת יש כאלה שיודעים לשלם למרות המחיר הזול ויש כאלה שלא (לא אסגיר שמות).
    הופעות שאין להן ביקוש הן בכלל לא פקטור בפוסט.

    הדוגמא שאתה נתת, על הרכבים שמופיעים מול אפס קהל לא קשורה, כי אני לא מדבר פה על הופעות יחיד אלא על ערבים מלאי הופעות.
    כשמועדון\מפיק מארגן כאלה הוא חייב לקחת בחשבון את האמנים די בהתחלה, ואם אין לו לפחות 200 שקל לתת לאמן אז הוא צריך לוותר על ההפקה. חד וחלק. וכבר השתתפתי בפסטיבלים אוונגרדיים לחלוטין שבהם בעל המקום התנצל שזה פשוט לא הלך כמו שתכנן, אבל הוא מתעקש לשלם משהו, ושלח מייל מפורט של ההוצאות שלו מול ההכנסות, ולמרות ההפסד הקטן הוא חילק סכום מאוד סימלי רק כי כל האירוע היה חשוב לו.

    מעט כסף, זו בהחלט לא עובדה מוגמרת, כי גם חוסר תשלום הפך לנורמה בכל מיני אירועים. ובגלל שזה הפך לנורמה ממעטים לדבר על זה או לדרוש אחרת.

  70. אני אבהיר, היו פה התבטאויות איך ולמה הקהל התרגל לחינם.

    אני אומר שזה מתחיל מאותן הופעות קטנות שהתגמול עליהן הוא בערך מנה פלאפל, או פחות. וכשזה ככה, העיניין הופך להיות חשיפה ולא כלכלה.

    בתוך אינדי נגב, יש 90 אחוז כאלה שמופיעים ולא מושכים קהל ליותר ממנה פלאפל.

    לכן יש כאן עסקה שקורצת להרבה גורמים, כל אחד וזווית הראייה או השיקולים שלו.

    אני מעורה מאוד מאוד בסצינה ויודע על מה אני מדבר.

    רוב רובם של יוצרי האינדי לא יכניסו יותר ממנה פלאפל.
    זה לא בידיים שלהם, או של מפיק זה או אחר.

    כי אין להם קהל.

    אין קהל.
    אין קהל.
    אין.

    זו האמת.

    אפשר לדרוש תשלום, אפשר להקים עמותות, הכל רומנטי, אבל מישהו צריך לשלם.

    אינדינגב מצליח לאסוף 2500-3500 קהל, וזה הישג.
    לא עשיתי חשבון, מה ההוצאות ומה נשאר למארגנים, ואחר כך למופיעים.

    אם אינדינגב בהתקשרות שלו עם המשתתפים מעמיד אופציה של טייק איט אור ליב איט, והאומן מסכים מסיבותיו, אז העיניין חוקי וסגור.

  71. עזוב אין קהל, הבעיה המוצגת היא כשיש קהל.
    כיוון שאתה מעורה מאד מאד בסצינה, כיוון שאתה יודע על מה אתה מדבר, אתה בטח יודע גם שיש כמות מכובדת של הופעות אינדי מלאות אנשים.
    רוב האנשים האלה מעוניינים לתגמל את האמן, אבל אין להם ממש איך.

  72. כמישהו שיודע מה קורה מבפנים, התחושות של חלקכם נכונות. אסף ומתן לא עובדין בחינם וגם לא בעבור משכורת חודשית צנועה. הם עושים הרבה, כן, הרבה מאד כסף. כל אחד משניהם

  73. מכיוון שאני מאוד מעורה בסצינה, מאוד, ואני יודע על מה אני מדבר, אני מדבר בדיוק על מצב שבו יש פסטיבל המארח בתוכו 90 אחוז מכאלה שראיתי במו עיניי איך יש בקהל 3 אנשים, על זה אני מדבר, על המצב הזה שנותנים להם להופיע עם/בלי כסף והם עושים את ההחלטה שלהם.
    מה הקשר של הקהל אם ישנו/איננו או אולי מי יודע איפה הוא?
    מה הקשר.

    כל המקרים האחרים , יש קהל X ההכנסה Y יש קהל 2X אז אולי ההכנסה היא שני Y ,אולי.

    מה הקשר לקהל הזה שרוצה לתגמל את האומן.

    הקהל נדרש לשלם כרטיס כניסה, רוצה ישלם, לא רוצה לא ישלם.

    אם המפיק לוקח הכל לכיס או מחלק, ואף מכפיל לאומנים זה עיניין בלתי תלוי.

    מה הדיבורים פה בכל השירשור הזה?
    זו אפילו לא תמימות פה, זה פשוט תלישות.

  74. איך אפשר לקחת את מה שאתה אומר ברצינות? או שתזדהה בשם, או שתתן איזה רפרנס, אבל סתם מילים באוויר בלי התייחסות ישירה היא פשוט לא אמינה או סתם לא אומרת כלום.

    אני לא יודע למי אתה מתכוון כשאתה אומר שראית הופעה שלהם מול 4 איש, ובגלל זה אני לא יכול להתייחס לזה.

    שאר הדברים שאתה אומר באמת לא קשורים, וכל הקטע של איך לתגמל את האמן הוא לגמרי מפגר בעיני. מתגמלים אותו בכסף, לא? יהיה זה מהכיס של המפיק או של הקהל. אולי תקח חמש דקות מזמנך, תקרא את המאמר, ותגיב לו. יותר קשור מזה?

    מבפנים לשעבר- כנ"ל לגבי המידע שיש לך. אני הבנתי שהם לא מרוויחים הרבה בכלל, אבל אם אתה באמת מקורב, אולי תוכל לשפוך אור על המצב בצורה כזו שאפשר יהיה באמת להתייחס לתגובה שלך ברצינות.

  75. מה זאת אומרת מה הקשר לקהל שרוצה לתגמל את האמן?
    החל מהפוסט הראשון עד עכשיו, דנים פה בכך שהאמנים לא מקבלים תגמול מספק.
    קהל שמעוניין לתגמל זה הכי קשור שיכול להיות.

  76. הקהל משלם כרטיס.
    מה זאת אומרת מה התיגמול שלו.
    הקהל משלם כרטיס. זה כל חלקו בסיפור (לא מדבר על אהבה ומחיאות כפיים)

    אמרו מחיר גבוה, אמרו נמוך, אמרו נוסיף עשרים שקלים, אמרו.

    המפיק ירצה, יקח הכל לכיסו.
    ירצה, יתן רק לקרולינה, ירצה, כל השאר יעבדו חינם.

    אם האמנים לא מקבלים תגמול מספק, זה עניין של הגדרה. עיניין של הסכם חוזי בין המפיק לאומנים, כל אחד וחוזהו הפרטי.

    לא עניין של הקהל שרוצה לתגמל.

    מה לא ברור פה?

    לגבי הדיון שהתפתח פה ?
    לדעתי, יעבור לכולם פה עם הגיל.
    זה מביך מה שקראתי פה.

    מתאים ל "עונג שבת" וילדי האינדי המאכלסים את הפורום שם.

  77. אתה משאיר את האמן המופיע בתור חבית הבירה של בעל המועדון, שמשלם עליה לפי הסכם הזמנה בינו לבין ספק האלכוהול.

    אתה משאיר את הקהל כאבק אדם, המאפיין היחיד שלו הינו הכסף שבכיסו ועדיין לא בכיסך.

    החיים מורכבים הרבה יותר מזה. יש פה איזושהי התעקשות לעקר את הדיון.

  78. חלילה, לא רוצה לעקר שום דיון.
    יש סטייה מהנושא המקורי, "איך הגענו עד הלום, כיצד הורגל הקהל להופעות ללא תשלום …וכו'"

    מבלי להיסחף לכל מיני אספקטים, אני אגיד ככה, עוד מימי תחילת האינדי, כבר אחרי חודשים ספורים, ברור היה שמדובר באומן שמופיע בפני חברי הלהקה שלו על הבמה. אם יש ברמן או משפחה או עוד שניים שלושה בקהל הרי זה משובח.

    התוצאה היתה מיד, 10 פולקל'ה, פסטיבלים, איחודים, "הפתעות חד פעמיות" , דאבל פיצ'רים, אירוחים, מחוות , … הכל בכל מכל כל, מכיוון שאין שום יכולת לאומן למשוך קהל.
    כל אחד שכן משך קהל, מיד נחשד כמיינסטרים (שהיא האמא של הקללות בעיני שוחרי אינדי איכותיים) ונפלט החוצה מהאינדי.

    פועל יוצא מכך, שכל הקומבינות, מורידות לאפס את האספקט הכללכלי, מפאת כמות המשתתפים, לא הקהל, אלא אלה שנמצאים על הבמה.

    אינדי נגב מצא את הנוסחה, שבא יש הפנינג, מימוש כל הקונספט של אירוחים/מחוות/שיתופים וכיו'ב, ביחד עם מחיר הגיוני לקהל, אבל בלי שום יכולת לתגמל הגיונית את המשתתפים.

    הרווח של האמנים, או רובם המכריע, אלה שאף אחד, או אותם שניים שלושה, לא היה בא לראות אותם בהזדמנות אחרת.
    הרווח של הקהל – כינוס, חוויה, חופש, ממטרות, קהילה, "הייתי שם" , וכו'.

    (אם היה קצת פילטר בקהילה, קצת בקרת איכות, קצת אי הפרזה של בלוגרים על כל חאפר שהלחין שיר, אז אינדי נגב לא היה נעשה כזה צ'כונה. פסטיבל בסיטונאות. זה פשוט מחדל)

    זה בפשטות.
    החיים פשוטים.
    גם אם הם לא כאלה, לפחות אלה העובדות.

  79. ע? על איזה עובדות אתה מדבר?
    כשאתה כותב פה משפט מפגר כמו 'עוד מימי תחילת האינדי' אני כבר מבין שיש לי פה עסק עם העיפרון שהוא לא בין המחודדים בחפיסה.
    ..
    חוץ מזה שהוא לא נכון תחבירית, הוא לא הגיוני. מתי האינדי התחיל? 1999? 1984? 2003? 2013?

    אתה כותב ממש לא ברור ודווקא יש רושם שאתה מבין משהו. כאילו, באמת קראת את מה שהלך פה או שאתה סתם זורם עם עצמך בכיף שלך? אתה בוחן את התגובות שלך לפני שאתה רושם את הקוד נגד ספאם או שאתה פשוט יורה מה שבא לך?

    תארגן שניה את המחשבות שלך, בן אדם. אפשר ליצור פה דיון מעניין

    חבל

  80. אתה צודק, אינדי זה מושג בעייתי ומעורפל.
    מהתאריכים שרשמת, אני מדבר על 2003, בערך, כשכל אחד יכול להעלות שירים לרשת, לפתוח אחר כך מייספייס, או אחר כך פייסבוק, וגם לקרוא לעצמו – מוזיקאי.

    אם יש היתה בעיה בהבנת הנקרא, או הרעיון החבוי/עלום/נסתר אעזור לך ידידי, בקצרה:

    1. רוב האומנים האלה לא ימשכו קהל מעל 5-10 אנשים. ולכן עיניין כלכלי/פרנסתי – אין כאן.

    2. אינדינגב – מודע לסעיף 1 ולכן תוך כדי סעיף 2 יוצר את סעיפים 3,4,5 להל:.

    3. הרעיון – נאסוף המון אומנים נפתה אותם בקהל לא בכסף.

    4.נאסוף הרבה קהל, נפצה אותו בחגיגה/פסטיבל.

    5.נדבר על אידיאולוגיה, אבל ניקח הקופה

    זהו, עיסקה משתלמת לכולם.

    (מלבד הנ"ל, השחלתי דעתי וטעמי האישי, על העיקר, על המוזיקה/אים) – שבקיצור : לא רציני)

    כל שאר התגובות, של בלוגר פה, טוקבקיסט שם, לא קשורות או משפיעות על המשוואה הנ"ל.
    התגובות כאן- תמימות עד תלושות מהמציאות.

  81. ועדיין לשלם לאמנים, אפילו אם לא שכר של 5 ספרות. בפסטיבל "שתמשרה" שקרה ברוטשילד 12 בפברואר האחרון (ושהייתי מעורב בהפקתו), כל האמנים, לרבות ידידי שי, קיבלו תשלום, וכך גם ההפקה והמקום לא עשה מיליון, אבל לא הפסיד כסף. ונחשו מה – זה גם עלה גרוש וחצי להכנס.

  82. כן, תכלס הייתי צריך לתת את הפסטיבלון שתםעשרה כדוגמא לאירוע מוצלח שבו כל הצדדים (הקהל- האמנים – המארגנים) יצאו מבסוטים לאללה.

    נתראה בקרוב🙂

  83. פינגבק: תשע באפס « הלא קריטי

  84. עובדה קיימת ומציאותית במה שקשור לכסף…מעטים מאוד הם אלה שמזדמן לידם כסף ויתנדבו לשלם למי שראוי לקבל תשלום ומתבייש לבקש…נדיר מאוד מצב שסכום כסף מהכנסה של פסטיבל או הופעה שנמצא בידי המארגנים והם יתנדבו למען הצדק ויתגמלו את מי שבלעדיו זה לא היה מתקיים ואלה המוסיקאים שמטבע הדברים עסוקים יותר באיך לתת הופעה טובה מאשר לעמוד על זכותם המלאה להיות הראשונים בסדר העדיפויות לתגמול,כשאלה פני הדברים יש את אלו בעלי השם שסוגרים איתם מראש על תשלום כדי למשוך קהל וכדי למלא את החלל פשוט מחפשים פריארים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s