מה למדתי מהיפ הופ?

פעם בכמה זמן אני מגלה עוד סרט על ההיסטוריה של ההיפ הופ, מוצא את עצמי מוקסם לגמרי, ומנסה ליצור הקשרים שרלוונטים לחיים שלי עכשיו. כזה אני. יש כאלה שעוברים על דף גמרא, אני מעדיף לעבור על דף ליריקה. מבלי להוריד מערכו הסימבולי המבריק של החטא הקדמון או של חזון העצמות היבשות, אני מוצא יותר עניין בנסיבות היסטוריות ואחרות שתרמו לפיצוץ יצירתי מוזיקלי. דוקו-מוזיקלי טוב יכול לתת השראה ולספק שיעור היסטוריה מאלף, ואולי גם לעורר סקרנות לגבי קטלוג של איזה אמן או שניים. זה תקף לגבי כל סגנון מוזיקלי, אבל תקף כפליים כשמדובר בהיפ הופ. זה מצחיק, אבל כמו כל דת מיינסטרים, גם ההיפ הופ מחולק בתוך עצמו לכאלה שבטוחים שהצד שלהם מייצג הצורה הטהורה ביותר, בין אם זה היפ הופ מחאתי (רפורמים) אל מול היפ הופ מסיבתי (נחמנים) או היפ הופ גנגסטאז (אורתודוקסים). גם הביקורת מבחוץ על האלימות וזוכה לתגובה שבעצם מדובר בתנועה קהילתית מזכירה לי דת אחת או כמה. וכבר היו אנשים שטענו שהיפ הופ ניתן לאדם ע"י אלוהים (שימו לב לתגובות).

הברוךאבל נשמור את ההשוואה הזאת לפעם אחרת. הולדתו והתפתחותו של ההיפ הופ מכילים כל כך הרבה דרמות ואלמנטים שיכולים לספק (ובהחלט מספקים) חומרים נפלאים לסרטים, תכניות טלוויזיה וספרים.  אפשר לתקוף את הנושא מכל כך הרבה זוויות: הזווית החברתית, המוזיקלית, הטכנולוגית, היסטורית-אמריקאית, אפרו-אמריקאית,פלילית, קניינית-רוחנית, תרבותית, שיווקית, מוניציפלית… ההיפ הופ גדול ומורכב מכדי לסכם אותו בכמה מילים או מאמרים. אחד החלקים האהובים עלי בהיסטוריה של ההיפ הופ הוא האבות הרוחניים.  המונח 'האבות הרוחניים של ההיפ הופ' מבלבל, כי אפשר להתייחס לאלה שקדמו להיפ הופ כאבות הרוחניים שלו, בין אם אלה אמני ספוקן וורד דוגמת ג'יל סקוט הרון ז"ל או חברי ה'לאסט פואטס', או שמדברים על סנדקי גרוב כמו ג'יימס בראון ושיק שקשה לדמיין את ההיפ הופ בלי סימפולים של 'פאנקי דראמר' או 'גוד טיימז'. כל זה נכון, אבל אני מתכוון לשלושה ספציפיים: קול הרק, אפריקה במבטה וגרנדמאסטר פלאש.

איזו שלישייה מופלאה הם אלה. על רגל אחת די ג'יי קול הרק, לפי מיטב האגדות, החזיק את מערכת הסאונד האולטימטית והמאיימת מכל. מצחיק ככל שזה יישמע, ככל שאני קורא ולומד יותר על ההיסטוריה של ההיפ הופ קל לי להתייחס להיפ הופ כמיתולוגיה לכל דבר, עם עשרות סוגיות עם מוסר השכל. וככזו, לא מפתיע שהגיבור הקדום ביותר שלה נקרא על שם אל יווני, זהו 'הרקולס המגניב'. קול הרק, מלבד לארגן את המסיבות הסוחפות ביותר בתחילת שנות השבעים, היה די ג'יי בעל עין רגישה. ערב אחד הוא החליט שהוא שם דגש על החלקים שבהם הוא שם לב שהקהל רוקד באנרגיה גבוהה יותר- החלקים האינסטרומנטליים, ה'ברייקים'. באמצעות שני פטיפונים, מיקרופון ששימש בעיקר כדי לקדם את המסיבות הבאות וטכניקה די בסיסית, קול הרק המציא את ההיפ הופ. עם התפתחות תרבות המסיבות התחרותית בז'אנר,  נהיתה לעוצמה של מערכת הסאונד חשיבות מכרעת. קול הרק, לא משנה כמה חלוצי הוא היה ברעיונות ובגישה שלו, תמיד יוצג בדוקומנטרים בתור ההוא עם מערכת הסאונד העוצמתית ביותר.

אפריקה במבטה, לפי אגדות שונות, היה ראש כנופיה שהחליט לחתוך מחיי הפשע ולעבור למסיבות רחוב. כאחד שרגיל להיות מוקף בעשרות עושי דברו, גם דרכו המוזיקלית התבססה על שבטיות, וכך באה לאוויר העולם 'אומת הזולו'. שוב סליחה על הסקירה המרפרפת באכזריות, אתם יכולים להתייחס לפוסט הזה כמו למעשיות התנ"ך לילדים שמחלקים בגן. חוץ מחזרתו בתשובה של במבטה, כוחו הגדול היה בסקרנות הבלתי פוסקת שלו. לפי אחד הפרקים המצחיקים באחד הספרים שקראתי, במבטה היה עובר בדירות של אנשים ובודק להם את כל התקליטים. לא היה ז'אנר שבמבטה דילג עליו, וכשב1982 הוא שחרר את הסינגל הראשון שלו והמהפכני שלו, היה בו סימפול של קראפטוורק, לא בדיוק התקליט הנפוץ בגטאות ניו יורק.

שלושת האבות היו חדשניים מאוד בדרכם שלהם. אם קול הרק , בנוסף לחדשנות, מסמל את העוצמה במערכת הסאונד שלו, ואפריקה במבטה את הסקרנות חוצת הז'אנרים, אז גראנד מאסטר פלאש מייצג את הטכניקה. אני אשאיר לפרשני קסוטו את התפקיד של להתפלפל כמה מהפכנית היתה ההמצאה של פלאש לסובב את התקליט אחורה ולא להרים את המחט, או להסביר בדיוק מה התוספת שלו בהתפתחות הסקראץ'. באופן אישי הסינגל 'הרפתקאותיו של גראנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה', שהוא למעשה התקליט הראשון שיצא באופן מסחרי ועליו מניפולציות של די ג'יי על מוזיקה של אחרים, הוא אחת התרומות המשמעותיות והראויות לציון של פלאש. בזה הוא למעשה אמר: הדי ג'יי הוא מוזיקאי לכל דבר, אפשר ממש לנגן על פטיפונים, ובכך הוא מסמל את הטכניקה. אז כמו שאני רואה את זה, ולא לחשוב שבזה אני מתעלם מכל אותם הדברים שהזכרתי בהתחלה, הולדת ההיפ הופ והתפתחותו היתה תלויה בשלושה אנשים חדשניים שמייצגים שלושה אלמנטים שונים: עוצמה, סקרנות וטכניקה. זה כל כך מגניב! כמו כמו עשרת המכות! אחרי כל דוקומנטרי כזה אני מוצא את עצמי מתלהב מהם כמו שהייתי מתלהב מחתולי הרעם וכח המחץ כשהייתי בן 11. ואז אני ממהר להשוות, לעשות טבלאות בראש שלי. כזה אני: כשאני מלא בהשראה אני נכנס עם הראש בקיר.

מה כל זה אומר?

אז אתחיל ואסייג בכך שזו השוואה סמלית בלבד. אין באמת תחרות בין אף סצינה ישראלית לבין תרבות רחבה ומשפיעה כל כך. אבל כן אפשר לנסות ללמוד ואולי להעביר איזו נקודה בעזרת הדוגמאות האלה. אני משחק לי וחושב על סצינות מוזיקליות מקומיות, ושואל את עצמי אם יש בהן את הטכניקה, את העוצמה, את הסקרנות והרצון להתחדש. אז בכל מה שקשור למה שפלאש מייצג, לטכניקה, אני חייב לציין שאני מתקשה למצוא סצינה שאין בה נגנים סופר מוכשרים. יש כל כך הרבה גיבורי גיטרה, מתופפי על, להקות שמנגנות מהודק וכן הלאה. האלמנט של קול הרק, העוצמה, רק משתפר עם השנים. הרוק המיינסטרימי והרוק העצמאי מתרגל למקום המתבקש שלו בפסטיבלים שנתיים (הפסטיבל החדש של קוטנר, אינדינגב ויערות מנשה), הבארבי והקומפורט 13 מארחים מסיבות אלקטרוניות והופעות מז'אנרים מגוונים ומוכרים כרטיסים למאות אנשים. אפשר לחפש עוד ועוד דוגמאות, אבל נדמה שבכל מה שקשור לטכניקה אפשר להסכים שזו לא נדירה במחוזותינו, ובכל הקשור לעוצמה אני פשוט לא מוצא טעם להתווכח. נותרנו אם כן בכל הנוגע לסקרנות.

נתחיל מהמסקנה שלי: הסצינה המוזיקלית הכי סוערת פה היא זו שקשורה לפ'אנק. זה הפתיע אותי, כי אני מעדיף את הפ'אנק שלי מת ומחרחר מתוך סימפול של מאדליב, ולא מזמן אפילו ייחלתי להחלפת כל בראס סקשן בעולם באגף חלילי פאן (דמיינו). זאת ועוד, עד לא מזמן הרכב הפ'אנק הכי מצליח היה פורטרט, וזה שבא אחריו, הדג נחש, בכלל טענו שהם היפ הופ משום מה. אבל הפ'אנק הישראלי של היום מלא בנגנים מופלאים, הרכבים עוצמתיים בגודל כמעט דו ספרתי, והכי חשוב: ביצירתיות. קותימן אמנם לא המציא שום דבר חדש כשהשיק את 'thru you', קולדקאט עשו את זה לפחות עשור לפניו, אבל הוא עשה את זה בתזמון כל כך נכון ובצורה כל כך טובה, שהוא נבחר לאחד הרעיונות הטובים של מגזין טיים באותה שנה (!!). יותר חותמת לחדשנות מזה? אחד ההרכבים האהובים עלי, 'עוזי נבון ומכרים', מבוסס על סיפור מסגרת פיקטיבי שדוקדק עד לפרט הקטן ביותר (אני נזכר בישראלים שהתייחסו אל מכונת הגרוב הזאת בחשדנות ונזכר באפריקה במבטה, גנגסטר לשעבר שיצר לעצמו שם ופרסונה של מנהיג שבט אפריקאי שבא מהחלל, וכל זה בשכונות עוני של ניו יורק בשנות השמונים…). זאת ועוד, הסצינה מתגאה בכמה תקליטנים עם דרייב ואוספים פסיכדליים מופרעים ופרוייקטים בקנה, כמו 'מורדי ליי' של מארקי פ'אנק ומיול דרייבר שאמור לצאת בקרוב מאוד, ובטח אתייחס אליו בהרחבה לכשייצא.

אני יכול לחזות בקלות איך פוסט כזה יכול לגרור תגובות שיטנה כמו 'ומה עם הפרויקט העירקי של דודו טסה?', 'מה עם הקליפים של לוקץ'?', 'מה עם המטאל?' וכו'. אז אני משאיר את העניין כשאלה פתוחה. לדעתי הצנועה, רגשי הנחיתות הישראליים תרמו לכך שהערך של 'נשמע כמו חו"ל' קודם לערך 'חדשני' או 'חלוצי', ככה שחדשנות לא נתפסת בכלל כפקטור או משאלת לב כשבאים ליצחר מוזיקה. זה כמובן לא קל להיות חלוצי וחדשן בעידן האינפורמציה, ועם קהל דובר עברית כל כך מועט וכל כך עצלן, וברוב המקרים זה באמת לא הכרחי. אבל אז אני שוב נזכר באפריקה במבטה, שלא הסתפק רק בתקליטי פ'אנק וגרוב, והקשיב גם למוזיקה אלקטרונית מגרמניה ולמוזיקה קלאסית וג'אז… לרוע המזל רוב המוזיקה שלו היתה די מחורבנת, כך שפלורליזם מוזיקלי לא באמת ערובה לאיכות. אבל כן, נו. שום דבר הוא לא ערובה לאיכות. כך שאין פה מסקנה אחת חותכת, אלה בסך הכל מחשבות שלי אגב צפייה בעוד דוקו היפ הופ מלהיט.

זה הדוקו ההוא, אגב. ומי שבאמת מתעניין בכוחה של המוזיקה בכלל ומעמדו של הדי ג'יי בפרט, יותר ממומלץ לבדוק את Last Night a DJ Saved My Life. ספר מצוין

11 מחשבות על “מה למדתי מהיפ הופ?

  1. נייס!

    אהבתי את נסיון ההשוואה בין הקבוצות שייצאו(והתנגדו) מן הזרם האורתודוכסי ביהדות לסוגי אומנות הראפ והיפ הופ. אגב תיקון קטן, רשמת ג'יל סקוט(אמנית סול נהדרת בפני עצמה) הרון ולא גיל(ברט) סקוט הרון, האמן המנוח הבלתי נדלה, חשוב לתקן ולהבהיר את ההבדלים.

    יצא לי לקרוא מעט מהבלוג שלך ולמצוא את עצמי מבין ומזדהה, פשוט כיף לראות שיש עוד אנשים שמחפשים עומק בז'נאר שמזמן נתפס כמת. בינינו – הוא לא מת, הוא פשוט ירד לשוליים, הוא ה"אוונגרד"(אנדרגראונד כלשון ההום בוי), כל מה שלא מיינסטרים שיט בעיניי כזה שלא מיוצר מצליל רפיטטבי כזה ששוחק את האוזן בצורה מונוטונית ומילים בנאליות על ה"גאנגסטה פרום דה הוד" שחלם על פיים,מאני אנד הוז… אשמח לראות אותך כותב מעט על הרוטס, מוס דף(או בשמו החדש "יאסין באיי") אולי מעט דד פרז(עם כבר מהפכות חברתיות אז עד הסוף עם מרקסיסטים עם אקדח כמו שהם מכונים), אולי אולד סקול דה לה סול. ראיתי אותך כותב דעתך על מאדליב, מה דעתך על ג'יי דילה(RIP) ובכלל כל נושא המפיקים שהם לא קנייה ווסט(או נו מהדור החדש או פיט רוק הוותיק).

    יש הרבה מאוד חומר ומעט אנשים שבאמת נוברים לעומקו של התחום, היפ הופ(כאומנות קלאסית) הוא נושא נרחב שאהוב עליי ממגוון סיבות, הבלוג שלך ממלא בסיפוק שיש אנשים שמסוגלים לראות שיש בתחום קצת יותר מבלינג, הוד נויז ובלאגן של עבריינים בפוטנציה… שוב, נם נייס!

    נ.ב. אם תזדקק לרעיונות והצעות אני בכיף מוכן להציע את שירותי (-:

  2. תודה על התגובה הארוכה והמושקעת ועל המחמאות והמילים היפות. מצחיק שהדוגמאות שאתה נותן אלה בהחלט אמנים שאני מעריך את תרומתם, אבל מקשיב להם מעט מאוד. על ג'יי דילה דווקא כתבתי, ואת קנייה ווסט אני מעריך מאוד כשהוא לא מנסה להשוויץ יותר מדי (מאוד אוהב את הדברים שהוא עשה עם קומון, חלקם כמחווה לדילה).
    ושוב תודה

  3. בשמחה…

    כיף לראות שיש אנשים שאתה זורק להם את המידע הזה והם לא משדרים תמיהה…
    הרי מה זה היפ הופ היום? תן קצת דה גיים או אייקון ואנשים לא יודעים מה זה וו טאנג או ד"ר דרה ומה בכלל התחיל את המהפכה…

  4. וואי, וואי… שלא נתחיל לדבר על ד"ר דרה. מעריך אותו כסקאווטר, אח"כ כראפר, אבל כמפיק הוא מעורר בי חלחלה

  5. כישורי ההפקה שלו מוגבלים ובמידה ואתה לא בן טיפשעשרה, בסביבות גיל בר מצווה שזה אתה גילה שראפרים זו לא המצאה של של התקופה האחרונה… אז גם בזה הוא היה בסדר ולא מעבר כשתיקח בחשבון ש – NWA זה איזי אי וקריירת הסולו שלו חייבת הרבה לסנופ דוג… אבל מצד שני הוא אחלה עסקן(אוזניות "מונסטר" – "ביטס") והג'י פאנק רשום על שמו(למרות שיש החולקים על כך וטוענים ש – KMG היו קודם, עם זה המצב הבחור נשאר קירח מכל הכיוונים).

    השאלה שאני שואל את עצמי, עד כמה אתה מעורה באנדרגראונד ובתופעות של חב'רה צעירים(יחסית) שעושים אולד סקול וייב, כולל בום באפ של תחילת שנות ה-90, או אולי ניו סול ו-RNB כמה זה מעניין אותך? יש הרבה דברים יפים במקום שבו מעטים מעיזים לחטט… נסה בחור בשם זו(ZO!) כדוגמא, הוא פשוט מנגן אינסטרומנטלית ומפיק צלילים נדירים ביחס למוזיקה השחורה העכשווית(לא מסמפל פשוט מייצר, מנגן על קלידים, באס, תופים צליל ייחודי משלו)לא תתאכזב, באחריות!

    • פחות מעניינים אותי יוצרים שמנסים לשחזר דברים. יותר מעניין אותי כאלה שלוקחים את זה למקום מעניין. זו הזה חמוד, לא העיף אותי.
      תודה!

      • הבנתי, הפנמתי… הוא משחזר חלקית, יש לו גם יצירות משל עצמו ואלבומים שכולם יצירת מקור. מה דעתך על אנדרגראונד מהסוג של הפנאן והצ'יל כמו PUTS(אנשים מתחת לגשר בתרגום חופשי של ראשי התיבות) או UD(הברווזון המכוער) שהם קצת יותר סרקסטיים(ליטל סמבה) או מישהו כמו סקי לו מהלהיט "I WISH" מ- 95'… זה קצת רחוק מהקרבות בין איסט לווסט ויותר ביקורת על הז'אנר ופימפום הסיסמאות.

        אגב, PUTS, אני מאוד מתחבר לסאונד הפשוט של THES ONE שגם מפיק וללא ספק הוא החצי המוצלח של הצמד, איך אתה מתחבר לכל הקטע השונה הזה בתחום?

  6. לא מכיר את הדוגמאות האלה. אשמח אם תשלח לי לינקים ספציפיים.
    אפשר להמשיך את השיחה בפייסבוק אם בא לך.
    אני Shay Librowski

  7. לינקים? בשמחה.

    מידע כללי על PUTS(
    http://en.wikipedia.org/wiki/People_Under_the_StairS), מדובר על צמד ראפרים מקליפורניה שפעיל בערך מסביבות 98. הם עושים מוזיקה שעיקרה סימפולים פשוטים של כל מיני קלאסיקות לא מוכרות מז'אנרים כמו פאנק,ג'אז,סול וכיוצ"ב כשהמסר העיקרי? קח את החיים באיזי בלי כל הגטו שיט… אני מניח.

    UD – הברווזון המכוער[(http://en.wikipedia.org/wiki/Ugly_Duckling_(hip_hop_group%5D הוא שם של צמד ראפרים ודי ג'יי שפעיל מ-93. הם עושים מוזיקה שעיקרה פאן והאמירה המרכזית שלהם היא, "אנחנו לוזרים… שיהיה". הלהיט המפורסם שלהם(ממש להיט! MTV וכאלה) הוא ""A Little Samba" מהאלבום "Journey to Anywhere" מ-2001, קטע נחמד עם קליפ סטייל שעשועוני שדכנות, קומי כזה שהקנה להם פרסום עולמי לאיזה 10 – 15 דקות.

    לגבי סקי לו? חפש SKEE LO – I WISH, אתה בטוח תזהה… גם זה חלק מרצועת ההיסטוריה של האומנות ההיפ הופית בעולם.

    בעניין הפייסבוק? בעיה… אני פחות או יותר האדם היחידי בעולם ללא אחד כזה (-:

    אך אני יכול לשלוח לך מייל עם כל חומר אחר שתרצה,

    אלי.

  8. פינגבק: די ג'יי פרמייר, המקדש של ההיפ הופ, סרסור פרפרים ועשור לעידן | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s