דה ריל רוקסן

במשך כל שנות העשרה שלי קיללתי על שנולדתי מאוחר מדי. התחלתי ללכת להופעות בגיל מאוחר יחסית, ולמרות שהייתי בהרבה הופעות של הרכבים שאהבתי- מכתה ד' עד י"ב הייתי מעריץ די גדול של פורטיס וסחרוף- אף פעם לא הרגשתי שאני חי בתקופה של יצירה מוזיקלית מקומית משגשגת. אף פעם לא היתה ציפייה לאלבום גדול, אלא לאיחוד. קצת אחרי שהתחלתי ללכת להופעות התחלתי ללכת גם למסיבות, ורוב החומרים שנוגנו שם היו כמובן של דברים שלא נוצרו בארץ. כשנכנסתי יותר למוזיקה אלקטרונית והיפ הופ הפער רק גדל. ככל שגדל אוסף התקליטים שלי והתרחב הפס של האינטרנט, כך הטעם שלי נהיה פחות מקומי, או לפחות פחות מקומי-עכשווי. אחרי כמה גיחות לאירופה וחוויות מפסטיבלים ואירועים מוזיקליים נדמה היה שכל ההתרחשויות המוזיקליות שמעניינות אותי נמצאות בפלנטה רחוקה.

הפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן שהרגשתי שמשהו באמת קורה פה היתה באינדי נגב השלישי. ההופעות של עוזי נבון ומכרים ושל רייסקינדר ביום הראשון, ושל משפחת רמירז המורחבת ביום השני היכו בי חזק, בטח כשהן באו במקביל להרבה הופעות לא רעות אבל גם לא מדהימות. במבט לאחור ברור לי למה בזמנו היה לי כל כך חשוב ברמה הרגשית שהפסטיבל יגדל להיות חכם ומבוסס, לפחות כמו שדמיינתי. אני לא יודע כמה קרדיט לייחס לאנשים הטובים מהדרום בכל מה שקשור לרשימה הזאת, אבל בטח מגיע להם משהו. כי יש כאן גלים של יצירה מוזיקלית שמבעבעת מעל ומתחת לפני השטח. הרוב לא מעניין אותי, חלק מזה אפילו מעצבן אותי, אבל כשמסתכלים על הפלוסים- אני לא זוכר תקופה כזאת טובה במוזיקה הישראלית. לפחות לא כזאת שחוויתי בזמן אמת.

אז זין על רוקסן, וכל מיתולוגיות הרוק לדורותיהן. הפרויקטים המוזיקליים האהובים עלי שקורים ממש עכשיו כל כך מוצלחים, כל כך מלאי השראה, ומצד שני כל כך שונים שיהיה בלתי אפשרי לקשור אותם תחת הגדרה אחת. מבחינה אישית – כולם חברים שלי, מי יותר ומי פחות. אין לי סיבה להסתיר את זה, ואני גם לא בטוח כמה זה רלוונטי למשהו, חוץ מלדחף שלי (שבטח מקבל חיזוק בגלל הנסיבות) לגרום לכל מי שקורה את השורות האלה להקדיש להם תשומת לב. אבל נהוג לעשות גילוי נאות, אז שיהיה.

היפ הופאבירי השולחן העגול

בלתי אפשרי להסביר מה טוב באבירי השולחן העגול בלי להתייחס לתרבות ההיפ הופ והראפ הישראלית. בגדול, רוב הראפ הישראלי נשמע כמו שעתוק של משהו אחר, ולמרות הבעבוע המאוד ייחודי של המציאות הישראלית, קשה לי למצוא פרויקטים שגם נשמעים טוב וגם מרגישים טוב. יש הרבה חבר'ה מוכשרים שמפיקים אחלה מוזיקה ויש להם אחלה פלואו ועושים את זה לפי הספר, אבל המילים שיוצאות להם מהפה לא משכנעות אותי. כשמדובר ספציפית בראפ בעברית, מדובר בנקודה רגישה עבורי. לפעמים מספיקה שורה אחת לא טבעית כדי ממש לבאס אותי ('אבק הדרכים בפרוץ הסערה' במקרה הזה). הלוואי והייתי מצליח להתעלם מזה- יש מספיק הרכבים עם מלל אגבי שנשמעים אחלה- אבל זה לא קורה. כשראפר מכניס אותי לעולם שלו,מדבר אלי בגובה העיניים ואז מכניס מילים שלא נשמעות טבעי (חרוזי שייכות בגוף ראשון כמו 'עיניי\ נעליי\ חבריי' זה ממש sudden death מבחינתי) אני פשוט לא מצליח להתחבר.

אבירי השולחן העגול לא מכירים בבעיה הזאת. לדעתי, איאטולה הוא האם סי הכי טוב בארץ מבחינת טקסטים. הוא יודע לבנות סיפור, ליצור אווירה, לרדת לפרטים ולהעביר נקודה בלי ליפול לקלישאות. בשלולית המקומית מדובר כמעט בנס. כשהוא מרפרפ על תל-אביב, בין אם זה בקטע 'תל-אביב הישנה' באלבומם האחרון או במיקסטייפ 'צלילי הנצחון', השערות שבידיים שלי סומרות. כששומעים את האש שהוא יורק בהקלטות פריסטייל שונות הלב מתרומם. אלבומם החדש והמצופה לא מדהים כמו שציפיתי- הראפר החדש שגב לא מאזן את איאטולה ולפעמים אפילו עומד לו קצת בדרך, נדמה שהרבה מהביטים הטובים ביותר של האבירים נוצלו בשני אוספי הביטים שיצאו לפני האלבום, וחלק מהקטעים מלווים בפזמונים רחמנא ליצלן. זה עדיין לא מוריד אפילו קצת מחובת ההאזנה ל'על גלגלי הפלדה', שהוא ללא ספק אלבום ההיפ הופ העברי האהוב עלי, מתחרה על הבכורה עם המיקסטייפ 'צלילי הנצחון'. אבירי השולחן העגול הם מהחשובים שביוצרי ההיפ הופ בארץ, לא פחות, ובתוך סצינה שנשלטת בעיקר ע"י הומור קקי פיפי או חשיבות עצמית משיחית, זה המון. תבדקו את הבנדקמפ שלהם, יש שם מספיק חומרים כדי להעביר תקופה קצרה שבסופה יקרה הלא יאמן, ותאמינו בראפ בעברית.

פ'אנקקראנץ'

אני אוהב את טודרס ממש. הוא די ג'יי עם טכניקה עילאית (כמו שאפשר לראות ולשמוע בהופעות של התפוחים), ואני מת על התקלוטים האבסטרקטיים שלו (פעם הוא פתח איזה אירוע בבלוק ועשה לי סחרחורת). אבל כשהוא העלה לפני כמה חודשים וידיאו של ההרכב החדש שלו, קראנץ', ואז שאל אותי אישית מה אני חושב, אמרתי לו את האמת. זה היה נשמע לי כמו פ'אנק חמוד וסבבה, אבל שאני יודע שהוא מסוגל להרבה יותר, ואולי בגלל זה חיכיתי לאיזו הגנבה והתאכזבתי. הוא הנהן בפרצוף רציני ואמר שהוא מבין למה אני מתכוון, ושאני מוזמן לבוא להופעה הבאה של קראנץ' ולהגיד לו שוב מה אני חושב. אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי לו, אבל אני זוכר מה שחשבתי.

זה היה פאקינג אדיר. אתם חייבים ללכת לראות הופעה שלהם. מה ללכת? אם הייתם יודעים מה מצפה לכם שם, הייתם מגיעים לשם בדילוגים. מדובר בטריו חנונים בלתי מזיקים במבט ראשון, אבל אם תתנו להם במה ליד הכלים שלהם… פאק. לא ברור מי מוביל את ההרכב הזה, כי כל אחד מהשלושה פנומן בתחומו: דן מאיו מבריק על התופים ושובר מקצבים באופן מרתק (!), תומר ברוך יוצר שכבות וסאונדים על הפנדר רודס שלא שומעים באף מערכת הגברה, וטודרס חותך סימפולים מוזרים בתזזיתיות מפרכת. כשהם ניגנו את 'דימיטרי' ביום שישי האחרון נעמדו לי השערות בידיים. הם מדהימים. עזבו אתכם מיו-טיובים ומההקלטה המצורפת. תהיו בהופעות שלהם.

אלקטרוניקה חיה רקידה3421

קיפ ודסו מעצבנים מכמה שהם מוכשרים. כאילו, לא מספיק שהם טסים מסביב לעולם והופכים קירות לעמודי קומיקס פסיכדליים בתור חצי מברוקן פינגאז האדירים, בקרוב מאוד הם יסתובבו בעולם ויעיפו באוויר ילדי דאבסטפ, אלקטרונאים זקנים וכל מי שנמצא באמצע בתור 3421. ואם לא- זה הפסד של כולם. קיפ הוא אחד המוזיקאים המוכשרים שאני מכיר, ובגלל עניינים של זהויות ופרויקטים מצטלבים אני כנראה אצטרך להרגע עם התשבוחות, והמבין יבין. מתחבא מאחורי ערימת סינתיסייזרים ווקודר שתקוע לו בגרון, יוצר שכבות של סאונד ומלודיות מדבקות וכל הזמן רק משתפר, כשבצד השני של הבמה דסו דופק בתופים כאילו הם חייבים לו כסף.

אני אוהב את ההופעות של 3421 גם כשהן מגיעות למקומות 'מועדוניים' וקצת צפויים, כי בכל מקרה בשלב מסוים הרגליים שלי יתחילו לזוז ואני אתחיל לעשות פרצופים מוזרים. באינדי נגב הרביעי הם ניגנו בלילה ואירחו את לפט בספונטניות, ועשו קאבר לפיל קולינס שכמעט הביא אותי לדמעות. בסאונד צ'ק בהקלטות של אודיו מונטאז' אול סטארז, ניגנתי עם קיפ ומארקי פאנק. אני ומארקי היינו אחראים על הקצב וקיפ אילתר סוג של קאבר לעוד שיר שלא הכרתי, שעדיין מרגש אותי בהאזנות חוזרות להקלטה הלא מהוקצעת ההיא. אני סאקר של הצלילים שהוא מוציא, נו. האנשים האלה מוכשרים מכדי להשאר במדינה הזאת, תתפסו אותם כל עוד הם עדיין בשלב שבו הם סוחבים מערכות תופים ומקלדות ברחבי הארץ.

אלקטרוניקה מוקדמתמורדי ליי והגרופ מודולר

אני כבר כמעט מרגיש כמו שגריר של הפרויקט הזה מרוב שאני מכביר עליו במילים, אבל זה לגמרי בסדר מבחינתי. כשעשיתי הרצאה בשנה שעברה על 'מוזיקה מוקלטת מחדש', נעזרתי במארקי בכל מה שקשור למוזיקה אלקטרונית מוקדמת, סרטי הקלטה ומוזיקה קונקרטית. מארקי הכיר את כל הדוגמאות שלי והוסיף חופן משלו. כשהוא סיפר לי שהוא עובד על פרויקט אלקטרוניקה מוקדמת הסתקרנתי לאללה, ולמרות שהסיפור נשמע הזוי ולא אמין בשיט, אני מאמין לו. בקיצור נמרץ- בחור מבוגר הגיע אל מארקי הביתה, ולקח אותו למחסן עמוס בקלטות של חומרים שהוקלטו בשנות ה70 על טייפ ארבע ערוצים. מארקי לקח את החומרים, צירף את הראל שרייבר (מיול דרייבר) ויחד, באמצעות תקליטים ומקלדות ישנות הקימו לתחייה את ההרכב העלום 'מורדי ליי'.

ובכן, זו אולי אמירה בלי כיסוי, אבל מאז הימים הגדולים של גרשון קינגסלי (האיש שהמציא את 'פופקורן', מיינד יו), לא היתה יצירה יהודית כל כך מוצלחת בתחום האלקטרוניקה המוקדמת. טוב, זו באמת אמירה דבילית, אבל היא סתם כי אני לא יודע איך להביע התלהבות מהפרויקט בצורה מובנת. הפרויקט הזה כל כך מוזר, מקורי, מעניין, לא שגרתי, ובלתי רווחי בעליל שאשכרה צריך לשפשף את האזניים כדי להאמין שהוא קיים. המוזיקה החללית הזאת מתכתבת עם תרבות נכחדת ומרתקת בצורה כל כך משויפת, שזה פשוט כיף אדיר לדעת שיש אמני שוליים שיושבים על פרויקטים שאפתניים כל כך. זה הרי לא הולך להיות מופע שרץ ברחבי הארץ, ובהתחלה גם לא היה ברור אם יהיה קהל שבכלל ירכוש את האלבום. יצירה כל כך אסקפיסטית במציאות כל כך ישירה, ועשויה כל כך טוב. כל זה כל כך לא שייך לכאן ועכשיו, וזה בדיוק מה שאני צריך.

אלקטרוניקה מפגרתרייסקינדר

רייסקינדר לגמרי שייך לכאן ולעכשיו. המוזיקה שלו קיימת בהופעה, והוא בעצמו לא בטוח למה הוא מנגן אותה. אולי הוא יתחרט, ינסה לחבל לעצמו ביצירה. אולי הוא ינגן שיר אחד וישיר אל גביו שיר אחר, או סתם יחזור אחרי איזה משפט שבדיוק עבר לו בראש, או שהוא כתב לפני שנים. הוא גאון, לא רק בגלל שהביטים שלו שמנים ולא מתפשרים, לא רק בגלל שגם אחרי מיליון הופעות הוא יעשה סאונדצ'ק ובשלב מסויים יבחר אפקט מחריש אזניים שיקפיץ את הסאונדמן קדימה. הוא גאון קודם כל כי אי אפשר לראות אותו בהופעה ולא לחשוב. כשרואים אותו בפעם הראשונה קשה שלא לשאול 'מה לעזאזל אני עושה כאן?', אבל יש מעט מאוד הופעות שבהן השאלה הזאת היא פילוסופית.

כי רייסקינדר שובר את המחיצה שבין הקהל למוזיקאי, ולא בגלל שרוב הזמן הוא בכלל לא על הבמה. הוא גורם למאזין לחשוב מחדש מה יחסי הכוחות ביצירה, כמה מסכות נדרשות ממוזיקאי או מכל בדרן כדי לקיים מופע. המאזין יכול להתקשות להבחין אם רייסקינדר מתנשא עליו או מתבייש ממנו, אם זה קטע או שהוא באמת ככה, אם הוא אוהב את הקהל או מפחד ממנו, אם הוא נותן את כולו או שם זין, אם לקנא בו או לרחם עליו, אם זה חלק מהשיר, אם זה בכוונה, אם זה רקיד, אם זה באמת או שזה בציניות. רייסקינדר זורק מקצבים וצלילים אינפנטיליים ויורה משפטים חוזרים שיכולים להדבק שבועות, לקרוע את הקהל מצחוק וגם לגרום לשתיקות מביכות. זה דומה להמון דברים וזה לא דומה לכלום.

אמן קונספט – בלוג שיינינג

אם כבר מפרגנים לחברים שעוסקים ביצירה משובחת, קשה לדלג על בלוג השיינינג. מהיכרות עם נועם ורטהיים, האיש מאחורי הבלוג, אני יכול להמר שהוא נולד מתוך הומור דפוק ולא מתוך שאיפות אמנותיות גבוהות. אבל זה בכלל לא משנה. נועם החליט להצטלם באתרים תיירותיים יחד עם אחיו אורי, עם תוספת מבצבצת של איבר מין משתלשל מהמכנסיים. יש אנשים שלא יבינו את ההומור או את הרעיון, שבבסיסו מתריס כנגד המונומנטים העצומים שבעצם מגמדים את ההמון העדרי שמתמגנט להצטלם בצילם, וכמו שואל 'למי בעצם יש יותר גדול?'. אפשר להבין למה הבלוג והמפורסם בו נמצאים בשולי הבלוגספירה ולמה אני מעדיף שלא לצרף דוגמא פה, ובכל זאת, אפשר למצוא בו תמונות שמקומן הטבעי על קיר גלריה, אם לא מוזיאון.

לא צריך הרבה מילים כדי להסביר את הארס והחתרנות שבתצלום תיירותי כמעט סטנדרטי על רקע מעבר החצייה המפורסם באייבי רואד, או על מרפסת בבאזל, רק עם תוספת שמשתלשלת מהרוכסן של המכנס. הן מספיק טובות בשביל שיחרור של צחקוק אם לא יותר. אבל התמונה שצולמה בבית כנסת בפולין היא לא פחות ממבריקה [זהירות עם הלינק, זה עלול להיות פוגעני]. נועם הצטלם אל מול מראה שעליה מודבק טלאי צהוב, כך שכל מי שמסתכל במראה רואה את עצמו כאילו הוא עצמו לובש את הטלאי. אמצעי ההמחשה הזה כל כך זול עד שזה כמעט פוגעני, כך שכשנועם מצטלם שם עם הזין היהודי שלו בחוץ, אי אפשר לפתור אותו רק כבן אדם עם הומור מעוות. מצד אחד הוא נראה בתמונה עומד גאה, אמנם לא חובש כיפה, אבל קשה להתעלם מיהדותו המתפרצת, ומזווית פניו כאילו יוצא ציור של אגרוף מורם כמנצח. מצד שני, קשה להתחמק מהזלזול שלו במניפולציה הזולה לזכר השואה, כאילו שפלוני הבוהה בהשתקפותו לבוש טלאי צהוב ירגיש משהו זהה לזוועה ההיא. ברור שנועם מתריס נגד משהו, ובדומה לרייסקינדר- ברגע שמניחים לרגע את ההומור בצד ומנסים להגדיר את התוצאה הסופית בצורה הגולמית ביותר- מגלים כמה היצירה הזאת מבריקה.

רוקסן (צילום: קוקו)

חשוב להזכיר: ציינתי פה את הקרם של הקרם מבחינתי, אבל גם קצת מתחת לקרם קורים הרבה דברים מעניינים ומומלצים: התפוחים שלא מפסיקים להשתפר, האחים רמירז, קותימן, לפט, קסקס ויברטו,  גון בן אריסאן טיילור, קובי גלסמיכאל כהן, עוזי נבון ומכרים, איימי מקנייט– ויש עוד.

7 מחשבות על “דה ריל רוקסן

  1. דווקא את הקטע המצורף של קראנצ' אהבתי… הפוסט עצמו כתוב מאוד יפה, נותן הרבה כבוד לאלה שאתה כותב עליהם

  2. פינגבק: 2012- סיכום מוזיקלי בשירים ואלבומים « הלא קריטי

  3. פינגבק: 2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש « הלא קריטי

  4. פינגבק: 2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש | הלא קריטי

  5. פינגבק: 2016 – המוזיקה שאהבתי | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s