2012- סיכום מוזיקלי בשירים ואלבומים

לא יודע איך אתם צורכים את המוזיקה שלכם, באיזה פורמט היא שמורה אצלכם ואיך אתם מאזינים לה, אצלי זה בד"כ בחדר או באזניות בזמן רכיבה על אופניים. ב2012 יצא שחוויתי יותר הארות מוזיקליות לבד מאשר במועדון או בהופעה. היוצאים מן הכלל, כמו קראנץ' 22 מנגנים את דימיטרי באוזןבר או רייסקינדר נאבק בעצמו בלבונטין 7, פורטו לא מזמן ברשימה נפרדת שמוקדשת למוזיקה המקומית. מבחינת מוזיקה שאפשר להקשיב לה לבד בבית או בדרכים זו היתה אחלה שנה מוזיקלית, ואנצל את פועלו של אחד מאמני העשור הקודם של הבלוג כדי להתחיל ולהגג.

עטיפת האלבום של ג'ון פרושיאנטה

עטיפת האלבום של ג'ון פרושיאנטה

ג'ון פרושיאנטה גילה את האסיד. לא החומצה שמשנה את התודעה והפרספקטיבה אלא את תוכנת המוזיקה הפופולארית, במיוחד על גיטריסטים. הדבר הבולט לאוזן המסמפלת באלבום הזה הוא הנקיון המוגזם של הצלילים: נדמה שפרושיאנטה הסתפק במאגר הצלילים שמגיע עם התוכנה, ולא חקר מספיק עמוק את אפשרויות הסאונד והסימפול, אלא בעיקר בחר בכמה אפקטים מובנים שהתקינו לו על המחשב. אם לוקחים את עטיפת האלבום בחשבון, שנראה כאילו נוצרה בתוכנת הגרפית הזולה ביותר, אפשר לחשוב שמדובר בבחירה מודעת. למזלנו מדובר במוזיקאי גאון לגמרי בזכות עצמו שנחנך על ידי לא פחות מאהרון פאנק (ונשיין סנרז) בכל הקשור למקצבים אלקטרוניים מורכבים, מה שמוביל אותנו לאחד משירי השנה. אני אוהב שאמנים שאני אוהב עושים דברים מחוץ לאזור הנוחות שלהם, ואם אני לא מצליח לעכל את התוצאה אני רק מברך על כך. ברור לי שהאלבום הזה צריך לעבור אצלי עוד כמה שמיעות כדי שאוכל להיות בטוח לחלוטין מה אני מרגיש לגביו. יש בו את החיפוש והסקרנות והמורכבות המוזיקלית של האלבומים הראשונים של פרושיאנטה, אבל סאונד הרבה פחות מחוספס ומעניין. השירים סובלים מחוסר אחידות בתוך עצמם, ולפחות עד שאצליח להתרגל מדובר באלבום ממש מבולבל. מזל שיש את השיר המושלם SUM , שתוך האזנות בודדות תופס מקום של פייבוריט לא רק באלבום, אלא בכלל. מלודיה פרושיאנטית, מקצבים מדודים, הרמוניות ושכבות. פשוט שיר מדהים.

סינמטיק אורקסטרה הוציאו השנה אלבום מוזר שכנראה לא הבנתי לגמרי את הקונספט שמאחוריו, משהו שקשור בפסקולים חדשים לסרטים אוונגארדים ישנים. התוצאה לא קלה להאזנה בהכרח- הרבה ג'אז ומוזיקה סינמטית שברירית- אבל מה שבטוח מבחינתי זה שהקטע שחותם את האלבום ישאר איתי עוד הרבה זמן. יש ב-Manhatta את כל מה שגורם לפסקולים של דני אלפמן לעשות לי רשרוש קטן בלב, וזה נשאר ככה לאורך 11 דקות חלומיות. כשזה קורה בזמן רכיבה על אופניים במסלול הנכון- וואו. בטח לא יצירה מוזיקלית שציפיתי לה, ואני טירון או בעל סבלנות מועטה מאוד בכל מה שקשור למוזיקה קלאסית. מה שמדהים בפרויקט כזה שיוצא בשנת 2012, הוא שבשונה מכמעט כל זמן אחר, מספיק שקצת אסתקרן בעניין ואוכל לצפות בסרט משנת 1921 בזמן האזנה לשיר תוך דקות ספורות. אמנם הפסקול החדש לאו דווקא הופך את הבניינים והספינות של ניו יורק מלפני כמעט מאה שנה למשהו יותר מדי מעניין, אבל אם הפרויקט היה נעשה רק לפני שנים מעטות, והייתי משיג אותו על דיסק בתחילת שנות האלפיים או על קלטת בשנות התשעים הייתי יכול רק לחלום על ההזדמנות לבדוק את השילוב בעצמי.

עטיפת Pisces Iscariot

עטיפת Pisces Iscariot

את הבלוג הזה פתחתי במאמר על האלבום האחרון של סמשינג פמפקינס, הלהקה האהובה עלי, לפני הגלגול הנוכחי והשנוי במחלוקת שלהם. זה היה אלבום קונספט פתלתל ומסובך שנעזר בצורות אמנות שונות כמו אתרים פיקטיביים וסרטוני אנימציה וחוברת מושקעת, ובסופו של דבר נגנז בחציו. השנה הם הוציאו אלבום מדובר שדאגתי להשיג על גבי תקליט, ואני מתבייש להגיד שבקושי הקשבתי לו. בילי קורגן החליט שהוא רוצה להשמע רענן, וככזה הוא שיחרר אלבום רוק כוחני שפשוט לא התחשק לי להקשיב לו יותר מדי. ב12 החודשים האחרונים יצאו לפמפקינס 3 אלבומים מחדש, כשהרביעי- מלון קולי הכפול והמדהים- יצא ממש השבוע. כל אלבום כזה כלל דיסק בונוסים נרחב (למלון קולי שלושה!), שהתאימו לי באווירה שלהם הרבה יותר מהאלבום החדש, מה שהשאיר אותו בצד. מוזר, אבל השנה התחשק לי יותר סקיצות ערומות וגרסאות מינימליסטיות ישנות על רוק כוחני חדש. Smiley מהרימסטר של Gish וגרסאות אלטרנטיבות ברימסטר של Siamese Dream בהחלט סיפקו את הסחורה, אבל דיסק הבונוס של Pisces Iscariot לקח בצדק את הפוקוס מהאלבום הרשמי החדש: Glynis נשמע מעולה, עם התפתחויות בסאונד וגיטרות יווניות (!) ותוספות של צעקות חדשות בשיא הכיפי; אני לא יודע אם Jesus Loves His Babies נחשב יותר גראנג' או יותר רוק קולג'ים, בכל מקרה יש לו אנרגיות פופיות אדירות. מוזר שזה אפילו לא היה בי-סייד; French Movie Theme ו-Purr Snickety הם לא רק שני קטעים יפהפיים (השני ממש ממש יפה), גם החיבור ביניהם הוא מסוג הדברים שהפמפקינס (ומיליון להקות אחרות) לא ממש עושים באלבומים רשמיים. אגב, אפשר למצוא באינטרנט התבטאויות שונות של בילי לגבי האלבום הזה, שמורכב מבי סיידים מתקופת שני האלבומים הראשונים, שאומר שהוא ניסה לתת באלבום תחושה של 'מיקסטייפ', אם כי לא בטוח שאני והוא מתכוונים לאותו דבר. לא יודע איך מתייחסים לאלבום בונוסים של הוצאה מחודשת של אוסף בי-סיידים, אבל זה אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה. אם נשארים לרגע בתחום הReissues, אז אחת ההפתעות הגדולות השנה באה מהתקליטון של צביה אברבנל, שכלל שני קטעים מדהימים (זה הראשון וזה השני), ומערבב גרוב תימני עם ג'ז מקומי שנשכח לפני כמה עשרות שנים ועכשיו רואה אור בשנית. על הרי-אישיו אחראים פורטונה רקורדס, ואם שמעתם את הקטעים האלה ב'תדר' השנה, זה לא במקרה. חלק מהאנשים שמעורבים בפורטונה מעורבים גם בתדר (ובחיים שלי), ואוסיף כמה מילים על תדר בהמשך. בינתיים אפשר להאזין פה לשתיים מהתכניות ששידרתי שם הקיץ.

אני לא חובב גנגסטא ראפ, ככה שלא יצא לי לשמוע על פרדי גיבס לפני שיתוף הפעולה המעולה שלו עם מאדליב. אם אני נסחף עם המוזיקה אני מצליח להתעלם מהטקסטים שמתעסקים בעיקר ברכוש, אגו וסקס בטון רציני ודי מביך, בעיקר כשזה לא בשפת האם שלי. פרדי אמנם זורק קלישאות גסות ודי מגעילות של חיי גטאות ומין, אבל הוא יכול לזרוק בין השטויות שלו משפט מערער כמו 'white men set the price and we paid it'. בDeep הוא רוכב על ביט מעולה של מאדליב ומרפרפ עליו במיומנות מהירה ושבורה. אחד משירי השנה ללא ספק. בShame, בו הוא מסביר לבחורה בצורה די דוחה שהיא ידעה בדיוק למה היא נכנסת, וזה עובד לא רק בגלל הסימפול המוצלח וההפקה המהודקת, אלא כי לפרדי יש קול טוב ופלואו מעולה, וגם אם הוא חתיכת חרא שוביניסט מניאק הוא יודע לספר סיפור. שני הסינגלים האלה יצאו בפורמט שמוכר בעיקר לדי ג'יים, שכולל תקליט עם שני שירים (כל אחד מהם בגרסא רגילה, אינסטרומנטלית ואקפלה) וביט בונוס קצרצר.

קיד קואלה הוא אחד האמנים האהובים עלי, והשנה הוא הגשים חלום: הוא הוציא אלבום בלוז שבמרכזו עומד E-mu SP-1200, סמפלר אגדי שהקיד עורג לו מילדות. את הסמפלר הוא מילא בסימפולים מתקליטי בלוז, והצליח למתוח קו שחוצה עשרות שנים בין מוזיקה אלקטרונית והיפ הופ שבור לבלוז שורשי. הוא לא מוותר על השימוש בפטיפונים, אבל למעריצי קיד קואלה (ואני מעריץ אותו כל כך עד שנתתי לו חיבוק מול איזה אלף איש) ההבדל ניכר. הקיד נתן ראיון לספין שבו הוא מספר על התהליך ביצירה של כל קטע באלבום, וזה מעלף. כל האלבום מוצלח ונשמע ייחודי בהשוואה לכל דבר אחר, אבל יש לפחות שני קטעים ברמה אפילו יותר גבוהה:  3bit blues שיצא כבר שנה שעברה באוסף של נינג'ה טיון, ונשמע כמו טיפול קאט אנד פייסט בלוז אנרגטי לאסף אבידן, במובן הכי טוב שאפשר לדמיין; ו 6bit blues שלפי האמן עצמו מדובר בנסיון לעשות פורטיסהד בלוז, ובפועל מדובר בקטע גרובי סוחף ומכושף שנבנה באיטיות ולא משעמם לרגע, לגמרי אחד מהקטעים האהובים עלי השנה.

(קראתם עכשיו את החלק הראשון. אתם מוזמנים להמשיך לחלק השני)

4 מחשבות על “2012- סיכום מוזיקלי בשירים ואלבומים

  1. פינגבק: נגנז בגנזך 12.12.2012 | ניימן 3.0

  2. פינגבק: 2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש « הלא קריטי

  3. פינגבק: 2012- סיכום: מוזיקה קונספטואלית בזמן החדש | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s