ההרצאה שלי מתוך ערב 12 דקות בצוותא: 'האלבום- הדור הבא'

בסוף ינואר הוזמנתי לשתף נושא שמעניין אותי במסגרת אחד מערבי '12 דקות'. אפשר לצפות בהרצאה כפי שצולמה פה, ואפשר לקרוא כאן את מה שהכנתי והוקרא בשינויים קלים במעמד ההרצאה. השארתי את ההדגשים כפי שנכתבו כדי לעזור לי לשנן.

————–

אני רוצה לספר על שני אלבומים שאני מאוד אוהב, של הרכבים שמאוד השפיעו על הטעם שלי במוזיקה, שני אלבומים של הרכבים שבעקבותם הפכתי להיות אספן כפייתי שלהם.

ההרכב הראשון הוא קולדקאט, והאלבום שאני הולך לדבר עליו הוא Let us play. בערך בגיל 15 או 16 ראיתי קליפ שלהם, ששילב צלילים של כל מיני חרקים וצמחים טורפים, כשהוידיאו מסונכרן עם הסאונד, ככה שכל פעם ששומעים עכביש קופץ על אבן בהילוך איטי גם רואים אותו בוידיאו. כשהלכתי לקנות את הדיסק בחנות ראיתי שהקטע הזה בכלל לא מופיע בדיסק, אלא באיזה דיסק מולטימדיה שצורף לזה. לא הבנתי כל כך מה זה אומר אבל קניתי את הדיסק ותוך יומיים הפכתי להיות מיסיונר של ההרכב הזה, ולאסוף כל מידע וצליל שקשור להרכב שאני יכול לשים עליו את היד.

כמה מילים על  קולדקאט לרקע כללי: הם צמד די ג'יים\ מפיקים מאנגליה, בעלי חברת תקליטים אלטרנטיבית מאוד מצליחה בשם נינג'ה טיון. רוב המוזיקה שלהם מבוססת על סימפולים, דגימות של צלילים ממקורות שונים (בעיקר תקליטים) שביחד יוצרים קומפוזיציה חדשה.מהזווית הישראלית, אחד הלהיטים הגדולים הראשונים שלהם היה רמיקס שהכיל סימפול של עפרה חזה, מה שהקפיץ את המעמד שלה והפך אותה ללהיט בין לאומי.

בקשר לאלבום – מדובר באלבום מעולה. והוא היה האלבום הראשון שנתקלתי בו שגרם לי להבין את הפוטנציאל של קאט אנד פייסט במוזיקה. להבדיל ממוזיקה אלקטרונית אחרת שנחשפתי אליה קודם, כמו הפרודג'י או, פאט בוי סלים.. השימוש של קולדקאט בחומרים המסומפלים היה קשור ליצירה, ויצק בה מימד נוסף של תוכן. הצלילים נבחרו מסיבה מסויימת, לא רק בגלל שהם נשמעים טוב. כשלמדתי אמנות בתיכון המורה כל הזמן שאלה 'למה בחרת בצבע הזה?', 'למה בחרת בנייר הזה?', ובמוזיקה של קולדקאט מצאתי תשובות לשאלות דומות. חלק גדול מהצלילים שהם משתמשים בהם משרתים את המוזיקה גם מבחינת הקצב והצליל וגם מבחינת התוכן. יש חלקים שזה נשאר פשטני ברמת ה'מה שאתה רואה זה מה שאתה שומע', ויש חלקים מתוחכמים יותר.

אז חוץ מהעובדה שמדובר באלבום קאט אנד פייסט אלקטרוני מעולה, היה את אותו דיסק מולטימדיה מסקרן שהכיל הפתעות משמחות. היו שם וידיאוים לכמעט כל הקטעים שבאלבום (1997!). היתה אינציקלופדיה מוזרה עם מלא סלנג שלא הבנתי, המון תמונות ומשחקי טריויה, ואפילו קטעים מהאלבום שנפרסו לחתיכות קטנות ותוכנה פשוטה שאפשרה לשחק איתם, לשלב סאונדים שונים מהאלבום. באופן אישי, יש לי מזל גדול שנחשפתי לאלבום הזה אז, אני באמת לא יכול לחשוב על אלבום שיכול לגרום לנער צעיר להבין כמה כיף אפשר לעשות עם מוזיקה אלקטרונית, כמו האלבום הזה. היה לי שם את כל מה שהייתי צריך. אנשים שמורידים את האלבום מהאינטרנט יכולים ליהנות מהאלבום מאוד, אבל זו ללא ספק חוויה שונה.

כדי לעשות את הוידיאוים בסגנון ה'מה שאתה רואה זה מה שאתה שומע', כלומר בוידיאו, הם השתמשו בתוכנה בשם וי ג'אם, שפותחה בלייבל שלהם. וזה אפילו לא הנסיון הראשון של קולדקאט עם מולטימדיה. בתחילת שנות ה90 היה להם הרכב בשם הקס שהתעסק במוזיקה אבסטרקטית בעיקר, בין רייב לצ'יל אאוט קיצוני. המוזיקה שכתבו היתה פסקול לממשקים שתוכנתו לDO3, אם מישהו מכיר. ה DO3 היה מכשיר בעל יכולות דומות לפלייסטיישן בתקופה שבה לאנשים בקושי היה מגהדרייב. המשחקים היו מאוד בסיסיים והתבססו על ההתלהבות מעומק הצבעים של הDO3 ואנימציה תלת מימדית מוקדמת. המכשיר היה כל כך מתקדם לזמנו ולכן גם היה מאוד יקר, ולא שרד יותר מדי זמן, והפרויקטים הללו נשכחו.

לא מזמן ראיתי הרצאה של מאט בלאק, אחד החברים בקולדקאט, בכנס בשם מיוזיק טק פסט בה הוא הציג אפליקציית אייפד שמזכירה את התוכנות שהגיעו עם LET US PLAY, הפעם כפלטפרומה מתוחכמת יותר שתתן את האפשרות למקסס מוזיקה של אמנים הלייבל. הוא הזכיר את התוכנות של לט אס פליי ואמר שהם רצו להראות שאלבום יכול לתת חוויה יותר עשירה למאזין ממה שמקובל. 'אני לא מוזיקאי, אני לא אמן. אני פשוט אוהב לשחק ולנסות כל מיני תהליכים של יצירה.'

האלבום השני שאני רוצה לדבר עליו בא שייך ללהקה האהובה עלי: סמשינג פמפקינס. הרכב רוק פופ אלטנטיבי אמריקאי, שמאוד הצליח בשנות ה90. היו להם כמה להיטים בקנה מידה עולמי, האלבום השלישי שלהם הוא האלבום הכפול הכי נמכר בשנות התשעים. האלבום שאני רוצה לדבר עליו היה אמור להיות האלבום האחרון של ההרכב, והוא באמת היה כזה עד שההרכב התאחד לפני כמה שנים. 'משינה' יצא בשנת 2000, ובמקור היה אמור להיות אלבום כפול עם קונספט שאפתני. דיסק אחד מספר דרך שירים את סיפורה של להקה במציאות עתידנית פוסט אפוקליפטית, והדיסק השני מתפקד כמעין אלבום הופעה של הלהקה הפיקטיבית. לצערינו, חברת התקליטים לא תמכה בפרויקט ואישרה רק אלבום אחד, מה שגרם לפרויקט לקרוס.

אז האלבום יצא בסופו של דבר כאלבום קונספט מקושקש עם סאונד מדהים אבל רמת שירים לא אחידה. שהרי בסופו של דבר שירים משני הדיסקים נכנסו מעורבבים לאלבום אחד. הלהקה התעקשה להופיע בכל מקום בסטיילינג מוזר ברוח הלהקה הפיקטיבית מהפרויקט המקורי, אבל נתקלו בחוסר הבנה ותגובות פושרות. אחרי כמה חודשים מתסכלים, בילי קורגן, סולן ומנהיג ההרכב, חילק למעריצים את ההקלטות של השירים שלא נכנסו כדי שיפיצו אותם באינטרנט, וקרא לחלק הזה 'משינה 2'. הוא דירבן את המעריצים שלו לפענח את העלילה ולשתף אותו. המעריצים יצרו פוסטים ושרשורים ארוכים בפורומים שבאתר של הלהקה, ואת אלה שהכי מצאו חן בעיניו הוא פרסם בעמוד רשמי. לאט לאט נחשפו אתרי אינטרנט, כמו אתר של סיבוב הופעות של הלהקה הפיקטיבית, ואתר של איזו מחתרת תרבותית, ואתר 'עצמאי שתומך במחתרת'. כל אתר בנוי שונה וחלק מהקישורים מוחבאים עמוק מאחורי אייקונים אניגמטיים ואינפורמציה חלקית שהמאזין אמור להשלים ולחפש בעצמו. תוך כדי הפצה די מוגבלת של הסרטונים שהספיקו להפיק, באתר שהוקם במיוחד (בכל זאת, לפני יוטיוב.

חזרתי לשני הפרויקטים האלה ממש לאחרונה והם מסעירים אותי. אני לא מפסיק לחשוב לאן אפשר היה לקחת אותם אילו היום עושים אותם היום, עם הטכנולוגיה והפלטפורמות שקיימות כיום. אלה שתי דוגמאות מדהימות בעיניי לאיך אפשר למקסם רעיון מוזיקלי ולקחת אותו יותר רחוק מאוסף של שירים יפים. מאוד מצא חן בעיניי הרעיון של אתרים פיקטיבים שמכניסים למציאות חלקים מהיצירה. אנשים הרי נמצאים בדיאלוג עם האינטרנט כל הזמן. המוזיקה הופכת יותר ויותר לסוג של מערכת יחסים. המאזין מחפש כל הזמן מידע. אחרי שמישהו שומע אלבום שהוא אוהב הוא יחפש וידיאוים של האמן ביו-טיוב, יחפש מידע בוויקיפדיה, יכתוב עליו בפייסבוק וידבר עליו עם חברים, יפיץ ויקיים דיונים. אח"כ כנראה גם ילך להופעות שלו, שזו לכאורה החוויה הכי אישית בקשר שבין אמן לקהל.

כל המחשבות האלה קצת דפקו אותי. בזמן האחרון מאוד קשה לי להקשיב לאלבומים חדשים. אני מראש מתייחס אליהם כאל קטלוג של שירים. אני שואל את עצמי אם מעניינים אותי עכשיו 12 שירים חדשים של להקה כלשהי. אני לא מתייחס לאלבום כאל חוויה בפני עצמה, אלא לשירים בודדים שאולי ישתלבו בחוויה שלי, אחרי שיקוטלגו ויכנסו לי לאייפוד. נוצר אצלי תאבון ליצירות מוזיקליות מפתיעות.

ודברים קורים: כבר היה ראפר שהוציא מיקסטייפ עם יותר מ800 קטעים, מוזיקאי שהוציא אלבום רק בתור חוברת תווים, בלי בכלל להקליט אותו. מעריצים שלא יודעים לקרוא תווים יכולים להקשיב לאלבום באמצעות קאברים שמעריצים אחרים הקליטו והעלו. זמר אחר מתח שיר לטלנובלה בת 30 פרקים שעדיין לא נגמרה. זה כבר לא נדיר לצפות בוידיאו מושקע באורך של תכנית טלוויזיה שקשור בצורה כלשהי לאלבום. וזה מדהים בעיניי, כי רוב הטכנולוגיה זמינה גם לאמנים העצמאיים, כמו קותימן שעשה מין וי-ג'אם עם טוויסט יוטיובי מבריק. האלבום היה ונשמר מרכז הכובד של היצירה של המוזיקאי. אני רואה במוזיקה אמנות שהיא יותר גדולה מהמקומות הצפויים שהתרגלנו לצרוך אותה. המועדונים וההופעות החיות משתכללים טכנולוגית וקונספטואלית כל הזמן, וזה כיף גדול כשזה קורה גם באלבומים. זו התפתחות טבעית וכמעט בלתי נמנעת שלאט לאט תחלחל לסקרנים שבמוזיקאים, ואני מאוד סקרן.

תודה רבה

לחצו לצפייה

לחצו לצפייה

————————–

נספח:

בדיעבד אפשר לומר שההרצאה מתבססת על חומרים שכבר הופיעו בעבר בבלוג הזה, ומומלצים לקריאה נוספת:

לחצו כאן כדי לקרוא את סיכום השנה האחרון שלי, בו התעסקתי קצת ברלוונטיות של האלבום

לחצו כאן לקרוא על הנסיונות של הקס בתקופת ה3DO

לחצו כאן לקרוא על 'משינה' של סמשינג פמפקינס, הפוסט הראשון בבלוג

2 מחשבות על “ההרצאה שלי מתוך ערב 12 דקות בצוותא: 'האלבום- הדור הבא'

  1. פינגבק: כשהאלבום היה המלך | הלא קריטי

  2. פינגבק: מוות להיפ הופ, יחי ההיפ הופ | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s