אופניים חשמליים- אנרכיזם במדינת עולם שלישי

אני שונא אופניים חשמליים. ממש.

אני שונא אותם קודם כל כי אני שמרן. כשאני רואה ילדים שועטים במהירות על אופניים בלי בכלל להזיז את הדוושות זה מעורר בי חלחלה. אני מרגיש כמו זקן ערירי שעצבני על הדור העצלן והמפונק שמקבל הכל על כפית של כסף, ואז אני שונא אותם עוד יותר, כי הם גורמים לי להרגיש זקן. תרוצו בפארק ותטפסו על עצים, רבאק, מה אתם יושבים קפואים על החרא הזה וטסים ממקום למקום? עוד פן של השנאה השמרנית לאופניים החשמליים היא לפי אתיקה מיושנת ופחד מהמכונה. יש משהו ברכיבה על אופניים שאמור להתבסס על סיבולת ויכולת ותו לא. זה כלי נקי ואלגנטי, והבטריות הענקיות מלכלכות אותו והופכות אותו לצעצוע חשמלי עצל ומגעיל. אופניים חשמליים הם ויתור במובן הזה. בריחה לפתרון הקל.

אבל דווקא הפתרון הקל והלא אלגנטי הזה מרתק, כי יש בו אלמנטים ברורים של אנרכיזם. יש בהם נקיטת צעדים אישית אל מול חוסר התפקוד הממשלתי. הערים והכבישים מתוכננים באופן מזעזע, התחבורה הציבורית לא מתפקדת והרכב הפרטי מסוכן ויקר? האופניים החשמליים הם הפתרון שמתגבש לו לאט לאט, ובאופן טבעי. הרי מה יעשה מי שנדחק אט אט מחוץ לאזור המגורים שלו בגלל המצב הכלכלי? יעבור למקום מעט מרוחק וזול יותר, ויפצה על המרחק באופניים חשמליים. זה כבר לא צעצוע של ילדים צפוניים מעצבנים או של הייטקיסטים חסרי טעם וסבלנות- זה כלי התחבורה של העם. וזה עצוב ומפחיד ומרתק.

עצוב- כי המדינה לא מתפקדת לאורך זמן והאזרחים נאלצים לאלתר פתרונות יצירתיים. זה מפחיד כי האילתור הזה הוא ייצרי, לא מאורגן ולא מחושב. מאוד ישראלי ו"לא פראיירי", וגובה נפגעים באופן קבוע ושוטף. הוא לגמרי מסוכן- לרוכבים ולסובבים אותם. אבל הוא מרתק כי הוא אנרכיסטי ונובע מצורך אמיתי שלא מקבל גיבוי ממי שאמור לענות לו- המדינה. האנרכיזם בא לידי ביטוי בעצם השימוש התכוף בכלי הרכב המצ'וקמק הזה ככלי רכב לגיטימי, וגם באופן השימוש שמזגזג בין הכביש למדרכה לשבילי האופניים. הכלי הזה מחוץ לחוק- הוא לא מתייחס לחוקי הכביש וגם לא לחוקים שבין אדם לסביבה שלו.

אז כן, אני שונא את האופניים החשמליים האלה, אבל נגעל ומפוחד ומוקסם מהם בו זמנית. אני מסתכל על השימוש בהם כעל מטאפורה- כח התנגדות אזרחי שבוחר באופציה הזולה והמשוכללת מתוך אמונה שהמערכת לא תשתנה בקרוב או בכלל. יאיר לפיד עם "הפוליטיקה החדשה" שלו, הניסיון הפוליטי המצומצם והכריזמה הקורצת הוא סוג של אפניים חשמליים? גם בנט, שהוא גרסה משוכללת של ביבי הוא סוג של כלי ממונע וממותג, אבל מהסוג שרק נראה ידידותי אבל מחביא מנוע מפלצתי שעלול להפוך אותו ואת הרוכב עליו בכל רגע. גם כחלון, "היחיד שעשה משהו", נתפס כמו פתרון פונקציונלי לא הכי אלגנטי. אבל זה עדיין יותר מתאים לרוח הישראלית העכשווית מאשר רכב השרד שהוא ביבי או המחנה הציוני שמרגיש כמו טרמפ מהדודים הלא מגניבים.

אני מודע לניתוח הפוליטי המאולץ, ויכול להיות שגם הפוסט הזה הוא סוג של אופניים חשמליים. זול, מהיר, חסר תשומת לב רצינית. אני הרי יכול לשבת עליו עוד כמה שעות ולהרחיב, לעצב או למצוא תמונה טובה יותר, ללטש את האמירה, לגבות בנתונים, טבלאות, לעשות השוואה למהפכה הביונית שעשו הסמארטפונים. אבל זה לא באמת משנה- הגעתי לנקודה שרציתי, ובמדינת האופניים החשמליים זה כנראה הדבר היחיד שחשוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s