כשהאלבום היה המלך

השבוע ראיתי את הסרט "כשהאלבום שלט בעולם", שהופק ע"י בי.בי.סי4 (לצפייה חינם פה). בקצרה, הסרט מתאר את התקופה שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השבעים כשיא יצירתי מבחינת המוזיקה המוקלטת. הוא מותח קו מהרגע שבו התקליט הפסיק להיות פורמט שמשמש בעיקר מוזיקה קלאסית, פסקולים או אוספי סינגלים והפך לפורמט שמאפשר ומעודד יצירתיות. הסרט נחתם בכניסת אלבומי ההופעה החיה, הקלטות (טייפים וווקמנים) וכמובן אם.טי.וי והוידיאו שהרג את כוכב הרדיו.

when albums ruled the מworld_673x379

על קו הזמן הזה, שבין אמצע שנות השישים לתחילת השבעים, מגלים שכמעט בכל ז'אנר מוזיקלי חוו שיאים של יצירתיות שתוגמלה בתקציבים נדיבים של חברות התקליטים, מה שככל הנראה הופך
את התקופה לכזו שלא יכולה לחזור. זה כמובן מעניין כשלעצמו ושווה צפייה, אבל בעיקר חידד אצלי את ההבנה שמוזיקה פופולארית הולכת יד ביד עם התפתחות הטכנולוגיה הפופולארית. שיחקתי קצת עם המסקנה הזאת וזה מהר מאוד הביא אותי ל…

סקירה היסטורית קצרה ושרירותית

אז ב"התחלה" המוזיקה הפופולארית נשענה על הרדיו ותקליטוני 7 אינץ', ובהתאם עוצבה לפי מגבלה של בערך 3 דקות לשיר. המהפכה שתקליטי 12 אינץ' חוללו באמצע שנות השישים היתה עצומה: לפני הכל- מגבלת הזמן נמתחה למעל ל-20 דקות רצופות של מוזיקה. שירים יכלו להמשך 5 דקות, 7 דקות או אפילו צד שלם. גם האפשרות לקבץ מספר שירים היתה מהפכנית, ויצרה אינספור אפשרויות קונספטואליות חדשות. השיר לא נמדד רק בפני עצמו, אלא גם ביחס לשירים שהיו לפניו ואחריו. התקליט שינה את חוויית ההאזנה, שהתארכה והכילה יותר ויותר (מבחינה קונספטואלית וגם מבחינה פיזית- עטיפה, דימויים וטקסטים נלווים).

1sony-walkman-ad-1981בשנות השמונים הקלטת, הטייפ והווקמן אפשרו למאזין לקחת את המוזיקה איתו מחוץ לבית, וגם אפשרו לו לערוך בעצמו את המיקס- הרצף והתוכן. הפורמט העצמאי/ פיראטי שיחרר מעט את האחיזה של חברות התקליטים הגדולות בתעשייה וגם במידה מסוימת ברא את ההיפ הופ (עם המיקסטייפ והבומבוקס). הוידיאו קליפ נתן למוזיקה מימד ויזואלי וסינמטי, ובעצם הפך את המוזיקה הפופולארית לפורמט/ חוויה שונה לחלוטין מבחינת הצרכן. הוא כבר לא רק מאזין לאלבום, אלא חווה את המוצר גם בהקשר של הדימוי הויזואלי. האפקט היה כל כך חזק שהוא הוליד את האלבום הכי נמכר בכל הזמנים, "מותחן" של מייקל ג'קסון, שכמובן נשען על שלושה קליפים שהיו מהדברים הכי מגניבים שנראו על המסך עד לאותו רגע, וסחפו את כל העולם.

לקראת שנות התשעים, הפיכת הדיסק לפורמט השולט יצרה איזו מהפכה משלה (מגבלת הזמן הפכה שולית, הקומפקטיות והעמידות של הפורמט), אבל פחות משמעותית בעיניי, לפחות מבחינה יצירתית. בסוף שנות התשעים האינטרנט, תוכנות השיתוף, האייפודים והרינגטונים החזירו את החשק של הצרכן למוזיקה קצרה וממוקדת. האחיזה של חברות התקליטים הגדולות התרופפה כמעט לחלוטין, בטח בגלל האפשרויות הפיראטיות, אבל גם בגלל דרכי ההפצה העצמאיות המופלאות שנוצרו, והקשר הישיר של היוצר והמפיץ העצמאי עם הצרכן.

יו טיוב, ממים והפרעות הקשב המודרניות גרמו למוזיקה הפופולארית להיות אפילו יותר קליטה ונשענת על מימד ויזואלי (נגיד במקרה של "גנגנם סטייל") או קצרה וקשורה לחוויה הומוריסטית (נגיד, "הארלם שייק"). אם אני ממשיך עם השרירותיות, אז אפשר להגיד שהיום הצרכן מתקשה להכיל חוויה ארוכה ומעדיף הרבה חוויות קצרות: לקבל מהכוכב שלו קצת באינסטגרם, קצת בטוויטר, קצת בבאזפיד, קצת בגיפים. את הקליפ הוא יראה באוטובוס לסירוגין. כן, טוב. אולי פה הגזמתי קצת.

מותו של האלבום

כבר כתבתי ואפילו הרצאתי על מה שאני מכנה "מותו של האלבום", שזו בעצם האפשרות ליצור מוזיקה כחוויה מורכבת בפורמט משולב ומשתנה. נתתי דוגמאות ליצירות מוזיקליות שהרחיבו את הגבולות המוכרים שהתבססו על מה שהטכנולוגיה אפשרה עד כה. מעניין לחזור אליהן דווקא דרך המסקנה שהגעתי אליה מהסרט- שהמוזיקה הפופולארית נשענת על התרבות הטכנולוגית הפופולארית. זה מעניין דווקא בגלל ש אף אחת מהיצירות שאני מזכיר לא הפכה לפופולארית במידה כזו שהשפיעה על סטנדרט חדש ורחב של יצירה:

אלבומי קונספט אינטראקטיביים כמו Let Us Play של קולדקאט מ-1997 (שאיפשר לצפות בוידואים לרוב הקטעים באלבום, לנגן אותם מחדש בתוכנה נלווה, להרכיב מחדש חלק מהוידואים או לחפור באינציקלופדיה עמוסת מידע ותוכן ויזואלי), ואלבומים שיצאו גם כאפליקציות. Machina של סמשינג פמפקינס, שכלל אתרי אינטרנט פיקטיביים בהתאם לנושא האלבום, והתערבות פעילה בפורומים שונים שניסו לפצח את הקונספט שלו (עליו נכתב בהרחבה בפוסט הראשון בבלוג). במקור האלבום היה אמור להיות כפול- דיסק אחד תיאר עלילות של להקה פיקטיבית (עם סדרת סרטוני אנימציה נלווית) והדיסק השני אמור היה להיות אלבום הופעה.

אפילו התנסיתי בעצמי ביצירה מוזיקלית שמבוססת על האפשרות להשתמש במוזיקה ממוקססת באתרים מסויימים כדי להמנע מבעיות זכויות יוצרים, על
אתרי שיתוף וידיאו ועל דפוס. הפרויקט, "רוכב אופניים" תיאר את רצף התודעה שלי ברכיבה על אופניים בתל אביב תוך כדי האזנה למוזיקה. לא היתה לי שום מגבלה ליצור קטעים באורך 8 עד עשר דקות, ומאוחר יותר להציע גם גרסאות חתוכות ומקוצרות. אז ברור שהאקפרימנט הנישתי שלי לא כוון מעולם לקהל הרחב, אבל אפילו היצירות המצליחות יחסית שזגזגו בין פורמטים, כמו ספר התווים של בק או אופרת האר-אן-בי המפלצתית של אר קלי, לא יצרו אימפקט שגרר יצירות מושפעות משמעותיות (אבל כן כמה פרודיות מבריקות).

אז אפשר להגיד שזו מין מסקנת המשך לפוסטים ההם. האפשרויות היצירתיות שעומדות כיום בפני אמנים שמתעסקים במוזיקה הן כמעט דמיוניות בכל מה שקשור לשילוב עם מדיות אחרות ויצירת חוויה מלאה ומורכבת. האם לקהל יש סבלנות לזה? האם זה בכלל קשור לדרך שבה הקהל צורך כיום תרבות או חי את החיים שלו? ואם האייפוד היה יוצא כבר בשנות השמונים- כמה שונה היתה המוזיקה היום?

באמת שאין לי מושג.

2 מחשבות על “כשהאלבום היה המלך

  1. פינגבק: איך ככה עזבתם אותנו | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s