2015- סיכום שנה סופר סובייקטיבי

2015 Not critical top 10

שירי השנה, בסדר יורד (זה ארוך, עדיף להתחיל עם הדברים החשובים):

1.Prefuse 73 – 140 Jabs Interlude, feat. Milo and Busdriver
זאת היתה שנה מורכבת, והשיר הזה צץ ברגע מושלם. בלי להכנס לפרטים מיותרים, אני בקלות יכול לקרוא להאזנות הראשונות "רגע רוחני בלתי נשכח" שכלל תגובות פיזיות בלתי נשלטות. כן, היו דמעות. עד כדי כך. מבחינתי, השיר הזה הוא תזכורת לפסגות שהיפ הופ צריך לשאוף אליהן. דיאלוג מושלם בין המוזיקה לראפרים, איזון מבריק בין אגרסיביות לעדינות, עוצמות אדירות של רגש שעובר מול מוזיקה אלקטרונית מינימליסטית (יחסית) והרבה מלל משובח שקשה לקלוט בשלמותו (כן, גם אחרי עשרות האזנות). מאסטרפיס שלצערי מעטים מדי שותפים להתלהבות ממנו.

פרפיוז 73 מאוד השפיע עלי. אפשר לקרוא על זה בהרחבה כשבחרתי בו למוזיקאי העשור הקודם של הבלוג. עבר הרבה מאוד זמן מאז שהוציא את היצירה המטלטלת האחרונה שלו ועד הקיץ האחרון. כשניגשתי לאלבום כבר הייתי במוד אוטומטי, סקרן אבל זהיר. מתעניין אבל מנמיך ציפיות. האלבום יצא כחלק מטרילוגיה שהכילה את האלבום ושני מיני אלבומים עם עטיפות מתחברות. במפתיע (ובשונה ממיני האלבום שקדם לו), האלבום לא רע בכלל. לא ממש מגרד את המאסטרפיסים ששיחרר מזמן, אבל לגמרי מעיד על חזרה לעניינים.

הפתיחה חיברה בעידנות היפ הופ אלקטרוני מינימליסטי עם שברי צלילים מלודיים, כמו שהוא יודע, שומר על עניין עד האמצע. אם קניתם את התקליט ושמתם ישר את צד B, הייתם שומעים את Infrared, קטע פופ בלוגים אלטרנטיבי ("אינדי"?) לא רע בכלל, ואחריו Jacinto Lyric Range, שמזכיר את ימי האמביינט הטובים של אוטכרה ואפקס טווין. אחריו היה מגיע שיר השנה הלא קריטי, שקיבל את שמו מהשורה הבאה:

"Take 140 powerful jabs to the cheekbone/
Convert that sensation into a moderately weak poem"

2. Kendrick Lamar – Mortal Man
זה היה השיר הראשון ששמעתי מהאלבום (תודות לראנדום באייפוד), ונתן לי סטירה שהעלתה לי את הציפיות לשמיים. לצערי שאר האלבום לא ריגש אותי באופן דומה (בשונה מרוב העולם, מסתבר), אבל השיר הזה לגמרי עומד בפני עצמו. יש מה לומר על ההפקה המושקעת והחכמה, אבל הרבה יותר מה לומר על התוכן. בבסיס שלו, השיר עוסק בשאיפות של למאר כאדם ויוצר (ללכת בעקבות נלסון מנדלה) והציפיות שלו מהקהל (להמשיך לתמוך בו גם כשיהיה בברוך, when shit hits the fan, כמו אחת המנטרות בשיר).

למאר חוזר על המנטרה הזאת ועל מנטרה על הרוח של מנדלה, ולא מתבלבל כשהוא שואל: "אתה מאמין בי? אתה מרמה אותי? אני יכול לאכזב אותך בקלות, הלב שלך במקום הנכון?", שאלות שהוא מטיח ישירות במאזין. הוא דורש מהקהל שלו נאמנות שבשלב מסויים מרגישה מוגזמת- הוא רוצה שנאהב אותו כמו שאוהבים את נלסון מנדלה. בבית השלישי הוא כבר מטיל ספק בהכל ("משפחה, חברים, מעריצים, חתולים, כלבים, עצים, צמחים…"), ומסיים בניימדרופינג מצמרר של אייקונים שהתנקשו בהם או שהשפילו אותם, ממשה ועד למייקל ג'קסון.

למרות הטון הגבוה של הדברים קל מאוד להזדהות איתם. מספיק להיות אמן שעובר פאזות סגנוניות או גלים שונים של הייפ, או סתם מישהו שכותב בפייסבוק ולא לגמרי בטוח מי אלה כל האנשים האלה שבאים איתו במגע וחושף את עצמו מולם. זה רגע נדיר במוזיקה הפופולארית כששיר מוצלח מכיל כזה תוכן עמוק. בסוף השיר (והאלבום) אפשר לשמוע אותו משוחח עם הראפר האיקוני טופאק שאקור (אחד ממקורות ההשפעה הגדולים על למאר) במחוות קאט אנד פייסט חכמה, וקשה שלא לחשוב שבכך הוא מראה איך מוקירים תודה לאלילים.

3. Petite Meller – Baby Love
קשה לי להזכר מתי בפעם האחרונה כל כך אהבתי שיר פופ. זה מצחיק (ומדהים) שזה לא סתם שיר פופ מעולה, זה שיר ישראלי. כאילו, שיר ששרה בחורה ישראלית, כזאת שלפני שהיא חתמה על חוזה ב(פאקינג) איילנד גרה בפלורנטין או משהו כזה. צירוף מקרים נדיר ביותר מבחינתי. כמה שירי פופ ישראלים מהשנים האחרונות אני בכלל אוהב? כאילו, כאלה שאני אשכרה מזיז את הראש בקצב שלהם, חצי רוקד כשאני שומע אותם באזניות? וכמה בכלל (אני טיפוס די קשוח ואפל, חכו שתראו את שאר הרשימה)? בקיצור, שאפו ותודה.

יש לי פינה חמה לדאנס-פופ מהניינטיז, ומהלכי הקלידים וסולו הסקסופון שבשיר מרגישים לי כאילו הם לקוחים מאותה תקופה. זה אולי המקום להזכיר את "אורבן קוקי קולקטיב" האנגלים שיצרו כמה להיטים קלילים וכיפים באמצע שנות התשעים (ואפילו הגיעו לאילת עם איסט 17 ב94 אם אני לא טועה). סולנית הלהקה דניס שרלמן מתה באוקטובר השנה, ואפשר לקשור איזה קישור מאולץ ולהגיד שהשיר הזה ממשיך את דרכה.

4. Open Mic Eagle – Ziggy Starfish
זה אולי המקום להזכיר שהרשימה הזאת ברובה שרירותית, וביום אחר סדר השירים היה יכול להיות שונה. לא בהרבה אבל עדיין. בכל מקרה, השנה נפלתי על כמה פודקאסטים ומיקסטייפים לטעמי, רובם התעסקו בהיפ הופ אלטרנטיבי משובח וחצי אלמוני (דבר שמאוד בא לידי ביטוי ברשימה הזאת). הדבר היחיד שאני יודע על אופן מייק איגל זה שהשם שלו נשמע כמו Open my kigel. קשה לי למצוא דברים שאני אוהב בהיפ הופ העדכני, שמשתמש באותן מכונות תופים ובערך באותו סאונד של קלידים. אני אפילו לא יודע איך בדיוק קוראים לז'אנר הזה. בכל מקרה, אולי "זיגי סטארפיש" נופל לקטגוריה הזאת ואולי לא. לי זה מרגיש כמו חוויה מתקנת (ואפילו עם טקסט לא רע, על תחושת חייזרות וחרדה באירועים חברתיים).

5. Quelle Chris – I Asked God
איזה שיר מעולה. תודה לך קלה כריס (אין לי מושג מי זה). טקסט מצוין שמתחבר באופן טבעי לביט מונוטוני שמצליח לא לשעמם. בהאזנות ראשונות היה לי קשה להבין מה בדיוק קורה, חוץ מזה שכריס מדבר עם אלוהים ושואל אותו מה משמעות החיים, ואלוהים עונה לו שאין לו מושג. כריס מתפלא:"מה, אתה לא אלוהים?", ואלוהים שואל בחזרה: "Ain't you gods too?".
בקריאה מדוקדקת של הטקסט זה סיפור פשוט על בחור בדכאון, שקולט שהוא בורא את המציאות שלו, ושהוא פשוט צריך להודות על כל מה שיש לו, ולהמשיך ליצור (האם זה מפתיע שזה השיר השלישי בחמשת הגדולים שעוסק בצורה כזו או אחרת ביצירה?). זה פשוט מסופר ומוגש בצורה כל כך טובה שקל להסחף אחרי הפלואו והמוזיקה ולא לשים לב למה שבאמת נאמר שם (בעיה מוכרת אצלי) אבל עדיין להרגיש מתוחכמים.

6. Oddisee – Worse Before Better, feat. Tranqill
קטע מעולה, שיא המסיבה בתקלוט שלי בסירה (ירושלים) השנה. אודיסי הוציא אלבום מגניב, שהגדלתי לשבח וטענתי שאם אנדרה 3000 מאאוטקאסט היה מוציא את אותו, אף אחד לא היה מאוכזב. מוזר שאלבום היפ הופ מהודק כמו  The Good Fight עבר מתחת לראדר. אודיסי הוא ראפר לא רע שגם הפיק את כל האלבום.
לא ברור איך That's Love לא הפך ללהיט ענק. כשיש כזה שיר ביד צריך לקחת הלוואה ולדחוף אותו. זה לגמרי אלבום עם סינגלים מנצחים שהיה יכול לצעוד בבילבורד בגאווה, ועדיין להגיע גבוה במצעדים הזויים וזניחים כמו זה.

7.  Diamond District – These Bammas (Oh No Remix)
אחד הפודקאסטים האהובים עלי מוקלט ע"י חבר'ה אנגלים עם חנות אורבנית בשם Defect. לפודקאסט שלהם קוראים Echo Base, ומנגנים בו היפ הופ חדש שברובו נשמע על זמני, כלומר לא טרנדי בהכרח, כשבאופן קבוע אני לא מכיר את רוב השמות בו. בלי יותר מדי מיקסים אבל עם הרבה תשומת לב- הם לגמרי פודקאסט השנה שלי. את התכנית הראשונה שלהם ל2015 הם פתחו עם הקטע הזה, ואלוהים, איזו פתיחה מרהיבה זאת.

אחת הטכניקות הבסיסיות בהיפ הופ (אולי הבסיס לז'אנר), היא מניפולציה על שיר באמצעות שני עותקים זהים, שההפרש ביניהם יוצר לופ. השימוש בפטיפונים מאפשר אין סוף אפשרויות וגרובים באמצעות סקראצ'ינג ומעבר בין התקליטים. כמעט כל פרק של Echo Base מתחיל בלהטוט כזה, וזה כל כך טוב שאני מעדיף לשמוע את זה מהמיקסלאוד שלהם מאשר ביוטיוב.

אגב, הראשון שגרם לי להתאהב בטכניקת התקליטים הכפולים בהיפ הופ היה די ג'יי פרמייר, ואותו אנחנו פוגשים עכשיו:

8. Dr Dre – Animals, feat. Anderson .Paak
יש משהו דפוק בקרדיטים של שירים. נגיד השיר הזה. זה התחיל מעבודה של המפיק האגדי די ג'יי פרמייר עם מפיק רוסי בשם BMB Spacekid. אם אף דום (האגדי) היה אמור לעשות ראפ על הביט אבל ביטל עקב ניתוח (שיהיה בריא, אבל זה גם היה התירוץ שלו כשביטל את ההופעה שלו בארץ). הראפר הצעיר והעולה אנדרסון פאאק החליף אותו. יצא אחלה קטע.

פאאק פגש את ד"ר דרה בלי שום קשר, והמנהל שלו סיפר לדרה שהוא עבד על איזה קטע עם די ג'יי פרמייר. דרה ביקש לשמוע, הקשיב, התלהב ואמר שהוא רוצה לקחת בזה חלק. פרמייר הגיע לעבוד עם דרה על השיר מחדש (במה שנחשב בצדק למפגש פסגה של שניים מהמפיקים החשובים בחוף המערבי והמזרחי). מאוחר יותר דרה הוסיף ראפ משלו (שכתב לו קינג מז), והשיר יצא באלבום המדובר של דוקטור דרה שיצא השנה, 16 שנה אחרי הקודם שלו.
וזה יצא טוב, אני מודה, למרות שאני לא מהמעריצים הגדולים של הדוקטור. אבל רבאק, לקרוא לזה שיר של דוקטור דרה? מה הוא, כוכב פופ שמלבישים אותו? אבל ככה זה. השיר הוא "אנימלז" של "דוקטור דרה", והמחמירים מוסיפים "עם אנדרסון פאאק". וזאת למרות שלולא הפגישה בין דרה לפאאק הקטע היה יוצא בלי דרה והיה נשמע די דומה (אבל עם קרדיט שונה לגמרי).
זה קטע. בלינק הזה תוכלו לשמוע גם את הדמו המקורי של השיר (בלי דרה) וגם את הרשמית (עם דרה), ותחליטו בעצמכם.

9. The 1978ers – Without a Clue
האמת? אין לי שום דבר מיוחד להגיד על הקטע הזה. לקוח מאלבום לא ממש מעניין, פשוט קטע טוב. ראפ זורם על גבי ביט חתוך ומוצלח. אחלה קטע שאני מאוד אוהב.

10. Bobby Raps & Corbin – Welcome to the Hell Zone
סוגר את עשרת הגדולים. אפל וקודר, עדכני ומוזר, מינימליסטי. אהבתי.

ראויים לציון

באופן מפתיע, הרשימה הזאת מכילה לא מעט קטעים מאלבומים שיצאו בדצמבר 2014 (ואחד מנובמבר). באופן מסורתי סיכומי השנה מתפרסמים כבר בדצמבר, ככה שלהוציא אלבום בסוף השנה זה בעייתי מכמה בחינות: גם מפספסים את המצעד השנתי (או מסתכנים בלהשכח במצעד השנתי הבא); גם יש פחות מקום במגזינים עצמם להתייחס לאלבום, שהרי רוב הפוקוס הוא על סיכומים; וגם יש סיכוי לא רע שהתקשורת תפספס את זה, כי הרי עסוקים בסיכומים.
באופן מקרי, ארבעת הקטעים שרציתי לציין למרות שלא נכנסו ל"עשרת הגדולים" יצאו גם הם בדצמבר (חוץ מאחד שיצא בסוף נובמבר).

ראס קאס הוא ראפר אינטילגנט ואגרסיבי, והחיבור שלו עם אפולו בראון הוליד אלבום לא אחיד אבל ראוי לאזכור. ממליץ מאוד לבדוק את H2o המונוטוני והסוחף, Deliver Us From Evil שכולל פתיחה חריפה והתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ו Too Much of a Good Thing הנעים (יחסית. עוסק ביחסים עם חשפנית). תכלס אין באמת סיבה למה אחד השירים האלה לא בעשרת הגדולים.

עוד חיבור חד פעמי מעניין בין מפיק היפ הופ וראפר אנדרגאונד הוא "פריים"- די ג'יי פרמייר (האגדי) ורויס דה59. הטוויסט- כל ההפקות מכילות אלמנטים מעבודות של המפיק העולה והמעושן אדריאן יאנג. הלהיט של האלבום מבחינתי הוא Wishin, שמארח את קומון. זה לא רק קטע מצוין, זה גם אחלה שיר לרכיבה על אופניים. עוד קטע טוב שיצא וראוי לאזכור הוא הקטע הבא, שבאמת אין לי שום מידע עליו (מי אלה Wontu? אין לי מושג) מלבד המלצה. כאילו, קטע חמוד, לא צריך להשתגע, אבל יאללה.

גם סמשינג פמפקינס, כלומר בילי קורגן וכמה נגנים שכירים, הוציאו השנה אלבום. בילי קורגן הוא כותב שירים גדול בעיניי וכמובן יקיר הבלוג, אבל נראה שהקאבמק שלו מתאפיין יותר מדי בלזכות בחזרה בכבוד שמגיע לו. הניסיון השקוף להוציא סינגל שיכבוש את המבקרים הוליד את האלבום הכי קצר של הפמפקינס- רק 9 שירים, ואף אחד לא מגיע לארבע וחצי דקות. זה לא אלבום טוב, אני גם לא אוהב את הסאונד שלו, אבל יש בו שני שירים שמזכירים לי שטוב שבילי עדיין כאן. אלה טיבריוס הפותח וOne and All. אם אתם לא אוהבים את הפמפקינס אין לכם מה לבדוק פה, אבל אם אתם מאוכזבים מהם אולי שווה לתת צ'אנס.

סוף דבר/ הבהרה

מביך כמה הרשימה הזאת סובייקטיבית, גם ביחס לכל צרכן מוזיקה אבל גם ביחס לעצמה. יצאו השנה לא מעט דברים שאני מתכוון להאזין להם בתשומת לב, ודי בטוח שהרבה מהם אני אוהב. קודם כל החדש של ג'ואנה ניוסם, שאני חושש לגשת אליו כי לא אהבתי את הסינגל הראשון ששיחררה. את ביירות החדש שמעתי בחצי אוזן מהחדר של נטע וגם אותו אני דוחה לבינתיים. XA Cute הם הרכב אלקטרוני גרמני של חברים שאני מכיר כבר תקופה ועוקב אחרי התהליך שלהם. כבר יותר משנה שהם משתפים פעולה עם גוביבוש, ישראלי שעבר לגור בברלין (ומפיק מצוין ששווה לבדוק כשהוא חוזר לביקורים. ההופעה שלו בקיץ בחזית הירושלמית היתה מעולה). החיבור הזה הזניק את ההרכב והאלבום שלהם שיצא ממש עכשיו אמור להיות מצוין. אני ממש בקרוב אקשיב לו. אזכיר גם את די ג'יי אולי טיבה מהרבלייזר שהוציא אלבום בכורה מסקרן ואת טיים אימפלה שסתם לא יצא לי לשבת ולהקשיב להם.

הופעות השנה? באמת? זה מעניין מישהו? לא, נראה לי סיימנו פה. תודה שאשכרה קראתם את כל זה. מקווה שיצאתם מזה עם מוזיקה לטעמכם.

אגב, בגלל שלחלק מהשירים פה אין לינקים נוחים להאזנה אז העליתי את השירים ברצף למיקסקלאוד. לא כמו הסדר של הקריאה פה, אלא כמו מצעד אמיתי- מהעשירי לראשון. זה פשוט נשמע יותר טוב ככה, מה אני אעשה.

5 מחשבות על “2015- סיכום שנה סופר סובייקטיבי

  1. פינגבק: סיכומי שנה מעניינים ונבחרים [פוסט מתעדכן] | אנטנות השמיימה

  2. מת על הסיכומים שלך. מצטרף להתלהבות מאופן מייק איגל, הוא מצוין. יצא לי להשמיע כמה קטעים שלו\שהוא מתארח בהם (כולל את זה) בקצה השנה. תודה על ההמלצות המעולות!

  3. פינגבק: נטול זמן - אוזניים

  4. פינגבק: 2016 – המוזיקה שאהבתי | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s