איך ככה עזבתם אותנו

האלבום החדש של האבלנשז כיפי לאללה. אחד האלמנטים החשובים בו הוא שמירה על אותו אלמנט מהאלבום הראשון, האווירה. שני האלבומים של האבלנשז (שיצאו בהפרש של 16 שנים) מרגישים כמו פסטיבל- לא רק במובן הסגנוני או מבחינת מצב הרוח אלא גם במובן הפיזי. האלבום שומר על תנועה מתמדת שמרגישה כמו מעבר בין מסיבות, אולמות ומסדרונות עם דיבורי רקע ומשחקי אקולייזר בלתי פוסקים בין עמימות לצליל פתוח ועשיר. לא פעם זה מרגיש כאילו המאזין נכנס למסיבה מטורפת בדיוק בשניה הנכונה. ברגע אחר זה מרגיש כמו צפייה בטלוויזיה או האזנה לרדיו באוטו (ובאמת הכוונה של החבר'ה האוסטרלים היתה ליצור פסקול לרואד טריפ). האווירה הזאת כל כך מזוהה עם Since i left you, אלבומם הראשון, שכבר מהשניות הראשונות של Wildflower החדש מרגישים בבית.

מצחיק ככל שזה ישמע, השיר שפותח את האלבום נשמע כמו מה שמיליוני אנשים בעולם מתים שקנייה ווסט יעשה עכשיו, ראפ חצי מדויק על סימפולים של פ'אנק בתנופה. והתנופה הזאת נמשכת, זה אלבום ממש כיפי להאזנה, ואני רוצה עוד כמה עשרות האזנות לפני שאוכל להחליט מה אני באמת חושב עליו. לא דחוף לי לקבוע אם זה אלבום חשוב או לא. עכשיו אני פשוט נהנה, מקשיב, מדי פעם שם לב לצליל או משפט שלא שמתי לב אליו קודם. אחרת איך אפשר לקבוע אם יש באלבום הזה קטע שמתקרב למלאכת המחשבת המבריקה שהרכיבה את Since I left You, הסינגל המדהים מהאלבום הראשון? גם אותו לקח לי קצת זמן לאהוב, ועדיין מגניב אותי כל פעם מחדש להקשיב לו ולהבין שהוא מורכב מחלקיקי חלקיקים של שירים אחרים שלא קשורים בכלל אחד לשני. צריך להקשיב הרבה פעמים כדי לקלוט את כל מה שקורה פה.

055870-wildflowerאז לא תהיה פה ביקורת על החדש של האבלנשז. הוא מגניב לאללה ולגמרי שווה להקדיש לו שעה לפחות. אין פה שאלה בכלל. שאלה אחרת: מכירים את בוליון? בוליון הוא מפיק אנגלי שהפרויקט הראשון שלו הפגיש בין סימפולים מ-Pet Sounds של הביץ' בויז להיפ הופ של ג'יי דילה. האלבום הכיל 13 קטעים פסיכדליים שנעו בין היפ הופ לאלקטרוניקה רקידה בשילוב מבריק. אחרי ההצלחה של הפרויקט הוא הספיק להוציא עוד כמה קטעים מעולים שמתכתבים עם דילה והביץ' בויז. אני מזכיר את הפרויקט הזה גם כהמלצה וגם כנקודת התייחסות נוחה. כמה אלבומים עמוסי סימפולים של פסיכדליה סיקסטיזית אתם מכירים (טוב, יש כמה)?

בדומה לפרויקט של בוליון, Wildflower עמוס בהרמוניות קוליות שנחתכו מאלבומים שיצאו בשנות השישים, ביניהם הרבה ביטלס וקאברים לביטלס, מולבשים על מקצבי היפ הופ ואלקטרוניקה רקידה. אני מקשיב ל-Sunshine וישר מדמיין את ג'יי דילה חותך את הסימפול המוביל בצורה דומה (ומפיק את הכל אחרת לגמרי). אבל עם כל הכבוד לבוליון, הוא לא הצליח או ניסה בכלל ליצור יצירה המשכית אחת, כלומר אלבום. כמו הרבה ביטמייקרים בוליון חתך והדביק את הקטעים עצמם, אבל השאיר קשר גס וכמעט מינימלי בין חלקי האלבום (ולמען האמת גם כמה מעברים מבריקים). האבלנשז הם לא ההרכב המוזיקלי היחיד שהמוזיקה שלו נוגעת באלמנטים פסיכדליים, אבל הדרך שבה הקטעים שבאלבומים שלהם מתחברים היא לגמרי פרשנות מוזיקלית ייחודית למושג "טריפ".

ההישג הכביר הזה של יצירת קולאז' פסיכדלי /טריפ מוזיקלי עלול להיות גם עקב אכילס של האלבום הזה. הסינגל הראשון, פרנקי סינטרה, בלתי נסבל בעיניי. אפילו לא טרחתי לשמוע את האחרים שיצאו אחריו. זה לא מנע ממני לתת צ'אנס לאלבום המלא, אבל ברור לי שאחרים ינהגו אחרת. רצף המידע היום כל כך אגרסיבי שיש פחות ופחות צ'אנסים, שלא לדבר על הסבלנות להתמסר להאזנה של אלבום מההתחלה עד הסוף, והרי כבר כתבתי פה על מותו של האלבום. יש סיכוי די גדול שמי שלא נדלק על הסינגלים פשוט לא יקשיב ל-Wildflower. וחבל.

16 שנים מפרידות בין האלבום הראשון לשני של האבלנשז, וזה כיף אדיר להסתכל על מה דומה ומה השתנה. רשימת האורחים המזערית באלבום הראשון מול מגילת הקרדיטים האינסופית של החדש (כולל הפתעות כמו קווין פארקר יקיר ישראל על תופים בקטע אחד). באלבום הראשון נהנינו מהראפ של סאיאן סופא קרו הצרפתים הנפלאים, והפעם יש לא פחות מארבעה קטעי ראפ של יקירי עכברי ההיפ הופ- אם אף דום, ביז מארק אי (בקטע אדיר ופסיכדלי על אכילה רועשת עם סימפולים מקאבר של מקהלת ילדים ל-Come Together) ושניים של דני בראון. בטח אפשר גם למתוח איזה קו סגנוני בין הדאנס ומשחקי האקולייזר של האבלנשז להאוס הצרפתי של תחילת המילניום, ולמקום של דאפט פאנק היום במרכז המיינסטרים.

ואולי היצירה המורכבת הזאת, שעשויה מכל כך הרבה עבודת ארכיון של תקליטים, רלוונטית מתמיד: מכירות התקליטים נמצאות בעלייה היסטרית כבר כמה שנים ברצף, ואיתם פריחה של בלוגרים אספנים ולייבלים שמתמחים בהוצאות מחודשות איזוטריות. יש משהו מדהים בהרכב ששומר על סגנון כל כך מזוהה בהפרש זמן כל כך גדול, ומצליח להיות יוצא דופן וייחודי, אבל בכל נקודת זמן בהקשר שונה לגמרי. להבדיל, למשל, מדי ג'יי שאדוו שמתעקש להתרחק כמה שיותר מאלבומו הראשון ועמוס הסימפולים, והוציא שבוע לפני האבלנשז אלבום די מינימליסטי ומשעמם (לפחות בהאזנות ראשונות לא עורר כלום או עשה חשק לחזור אליו). בקיצור, כיף שחזרתם, אבלנשז.

מחשבה אחת על “איך ככה עזבתם אותנו

  1. פינגבק: 2016 – המוזיקה שאהבתי | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s