החיים של קנייה

פאבלו הקדוש

קנייה ווסט הוא דביל וגאון, ואני אוהב ולא סובל אותו באותו זמן. קצת מוזר להכניס אותו למשבצת ה"היפ הופ שנותן לי השראה"– קנייה הוא ראפר בינוני מינוס והקטעים המוצלחים ביותר באלבום האחרון שלו, "החיים של פאבלו" בו נתרכז היום, לא לגמרי היפ הופ. יש פה גוספל, אר אן בי, אלקטרוניקה פופית שאלוהים יודע איך קוראים לה היום, קצת ראפ והרבה יצירתיות אבל יאללה נו בואו נקרא לזה היפ הופ למה לא.

נתחיל מהשיר הראשון והאפקטיבי ביותר באלבום, Ultralight Beam. גם מי שלא אהב את האלבום או את קנייה הודה שמדובר בהברקה. הבסיס של השיר גוספלי עם נגיעות פסנתר הפוך ותופים חתוכים, נע בין המתח של מינימליזם לאפיות סוחפת, חלש מול חזק, מסורתי מול עתידני, ועל הדרך גם זכינו בראפ מוצלח ביותר של צ'אנס דה ראפר. זה בית ספר לחדשנות מוזיקלית, בהפקה ובבניית שיר, התנסויות שמזכירות מפיקי דאב שמגבירים ומחלישים את נגני הסשן לפי החשק.

lifeofpabloהנוכחות המינימלית לכאורה של קנייה בשיר הפותח והמעולה (ובכלל באלבום עמוס המפיקים והמשתתפים) מעלה שאלות לגבי מידת המעורבות שלו. זה המקום שבו אפשר להשוות אותו בקלות לאנדי וורהול ולפקטורי. תמיד כיף ומעניין לקרוא על תהליכי ההקלטות של אלבומים, ויש מיליון סיפורים על להקות שהקליטו בטירות, מגדלורים ומקומות אקזוטיים. גם קנייה לא חוסך בלוקיישנים, ומראיונות מזדמנים מסתבר שבזמן ההקלטות הוא דאג לתנועה בלתי פוסקת בין אנשים מוכשרים ומפעיל אותם, דוחף אותם ומשחק בתוצאה בלי סוף. אפשר לפתוח מדור של "אנשים מספרים על עבודה עם קנייה" ורק להתפעל מהסיפורים של אנשים שעבדו איתו וגם כאלה שבאו וקיבלו רגליים קרות. לא צריך להגזים יותר מדי כדי לדמיין מערכת היחסים עם ג'סטין ורנון ואיך שהיא השפיעה על האלבום החדש והמעולה של בון איוור, ורק על זה מגיע לו כבוד ענק.

אני לא לגמרי בטוח שקנייה מקבל את הכבוד שהוא ראוי לו. הוא אמנם אחד המוזיקאים המפורסמים בעולם שכל פיפס שלו זוכה לאזכור טבלואידי, אבל נדמה שהתקשורת וחלק גדול מהרעש מתמקדים בעיקר בפיפסים ובהתנהגות מעוררת המחלוקת שלו ולא במוזיקה. אז אני לא טוען שהוא לא הרוויח ביושר יחס מזלזל פה ושם, וזה בטח לא הולך להיות כתב הגנה להתנהגות שלו, אלא התעסקות באמנות שלו. הזוי, הא?

פאבלו פיקאסו

 צריך ללמוד את האלבום הזה בשיעורי אמנות. למטה בסוף הטקסט יש וידיאו שמציג כמה מהסימפולים באלבום, עבודת קולאז' של מאסטר. הנה שאלה לדוגמא שכדאי להציג בכתה: מהם הגבולות האומנותיים והאפשרויות של מוזיקאי שיוצר אלבום? כמו תאורטיקנים עתידניים שמדברים על אינסוף אפשרויות ומימדים בעולם שבו התודעה והטכנלוגיה מתאחדים, ככה גם קנייה שלנו. אולי קצת פחות. די מקובל ובטוח לטעון שאלבום יוצא לאור כשהוא גמור. כמובן שהאלבום יכול לעורר תגובות והמשכיות אבל כיצירה היא מוגמרת, ולו בגלל שהפורמט הפיזי (דיסק, תקליט) מחייב את זה. אפשר לגנוז יצירות, אבל לא לשנות אותן כמה פעמים אחרי שיצאו לאור.

מודה שלא עקבתי אחרי כל העדכונים של האלבום. למי שלא עקב, קנייה הוציא את האלבום בפברואר 2016, עדכן אותו פעמיים במרץ ופעם נוספת ביוני. בכל עדכון כזה שונו חלקים מהקטעים- הוחלפו, נוספו והוסרו קטעי שירה, כלים ואפקטים (צפו בוידיאו פה למעלה, אם כי צאו מהנחה שהאלבום כנראה עודכן מאז). בהתחשב בעובדה שהאלבום שוחרר באופן אקסלוסיבי בפלטפורמת הסטרימינג "טיידל" והוצע למכירה והאזנה בפלטפורמות אחרות כמעט חודשיים מאוחר יותר, מדובר באקט מהפכני. לא הייתי מתפלא אם האלבום יעודכן שוב, בעתיד הקרוב או הרחוק. אולי יום אחד יחליף מילה אחת באחרת, יוסיף בית אקטואלי או סולו. 2016, חביבי. אפילו אלבום זה לא מה שהיה פעם.

באופן לא מפתיע עד היום האלבום לא נמכר באופן רשמי בפורמט פיזי. קשה לי שלא לראות באקט הזה עקיצה לכתבי המוזיקה, שמיהרו לכתוב על יציאת האלבום ועל האישיות של קנייה יותר משהתייחסו למוזיקה עצמה. כאילו, למה להוציא אלבום גמור אם בכל מקרה יכתבו על קים קרדשיאן וטיילור סוויפט (וזה במקרה הטוב אחרי שהקשיבו לאלבום כמה פעמים)? גם מערכת היחסים עם הקהל נהיית מורכבת  יותר. אם לקחת מעולם האפליקציות, אז המעריצים של קנייה לא רק הורידו את האלבום, הם גם משתמשים בו, עוקבים אחרי עדכונים. ואולי זו בכלל מוטציה של תעשיית הרי-אישוים, פארודיה על חובבי רוק אודיופילים שקונים עשרות פעמים את אותו אלבום של הביטלס או פינק פלויד? בכל אופן, זאת בדיוק הסיבה שקשה למצוא את השירים מהאלבום הזה להאזנה חינמית, ועמכם הסליחה. הנה תקציר שלו על פסנתר:

אוגוסטוס פאבלו

קנייה אוהב להתייחס לעצמו כאמן, ואת האלבום הוא השיק במסיבת האזנה המונית במדיסון סקוור גארדן שכללה העמדה של דוגמניות לבושות בקולקציה שעיצב. תכלס גם כשהוא בשיא הדביליות שלו אין סיבה שלא להתייחס אליו כאמן. בואו ניתן מבט זריז בדיסקוגרפיה שלו כמו שאני רואה אותה: שלושת האלבומים הראשונים שלו התעסקו בתקופת הקולג' והשפיעו על הצליל של המיינסטרים (בין אם זה שימוש בסימפולים במהירות גבוהה או חיזוק החיבור בין ראפ ונצרות), אחריהם אלבום פרידה מהדהד שהשפיע עמוקות על הצליל של המוזיקה הפופולארית מאז עם השימוש הגס באוטוטיון ובמכונת התופים 808 של רולנד. אחריו הוציא אלבום מפואר ועמוס וגדוש ואהוב, אחריו אלבום מחורע (והטוב ביותר שלו בעיניי) ועכשיו זה, האלבום הכי מבולגן ומחופף שלו. אם לוקחים בחשבון הפקות שעשה לאחרים (עד "ייזוס" אהבתי את קנייה בעיקר עם קומון) מדובר בפאקינג טורנדו של יצירה ויצירתיות. רוב רובן של היצירות האלה ממש לא לטעמי, אבל הזוי שאדם עם גוף יצירה כזה מקבל יחס בעיקר לפי השערורייה האחרונה שלו.

אז ברור שהאלבום הזה לא מושלם, הוא בהגדרה לא יכול להיות מושלם, גמור. יש קטעים שהם אדירים ומחורבנים באותו זמן, כמו "Father Stretch My Hands", שממשיך את הקו הגוספלי של השיר הראשון וממש מרומם את הרוח (נו שיט), עד השניה שקנייה נכנס ושר על נוזלי גוף וסקס עם דוגמניות. ממש קשה לי להאזין לזה, אפילו קצת מביך אותי כמה שהחלק הספציפי הזה בשיר גרוע. ועדיין הוא בנוי במלאכת מחשבת של פירוק מבנה קלאסי של שיר: זה מתחיל מסימפול גוספלי שנכנס ללופ ואז מצטרפים אליו קלידים עם סאונד דיגיטלי. אחר כך יש ראפ, ושירה, ואז הכל יורד ויש ראפ מינימליסטי, ואז הכל חוזר ונגמר. כל זה תוך שתי דקות, שאחריהן מתחיל החלק השני של השיר, שגם הוא לא מציית ליותר מדי חוקים ובו בזמן מרגיש פשוט וקליט.

"Pt.2" פחות טוב מהחלק הראשון, אבל גם לו מגיע כבוד. זה בעצם רמיקס (או פשוט מיקס) לשיר "פנדה" שיצא חודשיים קודם לכן. מיותר לציין שמהר מאוד הראפר האלמוני שמאחורי השיר, דזיינר, הפסיק להיות אלמוני. תוך שלושה חודשים השיר המקורי כבש את ראש מצעד המכירות האמריקאי. אין אפילו למה להשוות את זה. שיר שמסמפל בכבדות שיר אחר שיצא כמעט בסמוך ודוחף אותו באופן כל כך קיצוני. מדהים.

וזה ככה לאורך כל האלבום, מערבב אלמנטים מראפ פיוצ'ריסטי משנות השמונים עם המיינסטרים העדכני, שופך צלילים מאינספור מקורות, עשרות אורחים ומשתתפים, בקטעים קצרים ומחולקים. באמת חבל לי שלחלק גדול מההשפעות האלה הולכים למקומות שאני לא אוהב כמו ב-Fater Stretch My Hands, אבל זה לא מוריד מההישג האמנותי שלו או מהכיף של הקטעים שאני כן אוהב (Ultralight Beam,  Waves, FML, Real Friends). תעברו רגע על הוידיאו הזה של הסימפולים מהאלבום פה למעלה, זו אחת הדרכים הטובות להתרשמות ראשונית קלילה של האלבום הזה. זה אלבום מורכב, מצוין ומחורבן. מעורר הערכה ובעתה, באמת, ממה שעובר על הבן הזה בראש. אבל צריך להקשיב לו ממש בזלזול כדי לפספס את העובדה שעומד מאחוריו אמן. אמן מבולבל, אמיץ, מטופש, כן, קיטשי, יצירתי, מרגיז וגם מוכשר בטירוף. לצערי אין מספיק כאלה.

2 מחשבות על “החיים של קנייה

  1. היי,
    בדיוק אתמול האזנתי לאלבום שוב, ובאמת הרגשתי קצת סוג של "זלזול" מצד קניה במעריצים שלו בחלק מהשירים.
    ששמעתי את "facts" הבנתי זאת, כי שם ממש מרגישים שהיה חשוב לו להוציא שיר טוב(כנראה שיש לו חשבון ארוך עם "נייקי") וזה לדעתי ולטעמי השיר הטוב באלבום.
    שורה תחתונה היו לקניה אלבומים טובים יותר כבר אבל החיים של פאבלו בסה"כ אחלה אלבום.

  2. פינגבק: 2016 – המוזיקה שאהבתי | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s