אני סנוב גאה

rickey-jack-black-high-fidelity

אתה עדיין נותן צ'אנס לדי ג'יי שאדוו? כל הכבוד, בן אדם

מוזיקה היא דבר מאוד מרכזי בחיים שלי. אני מתרגש ממוזיקה ומושקע רגשית בחיפוש אחרי מוזיקה שתדבר אלי. הרבה רגעים בחיים שלי מאופיינים ע"י המוזיקה שברקע. פעם הייתי בוחר חברים ובנות זוג על פי המוזיקה שהם היו מקשיבים לה. הייתי רב עם אנשים ומנסה לשכנע אותם לאהוב דברים מסוימים. היה לי קשה עם המחשבה שיש דברים שרק אני אוהב, והאמנתי שאם רק אצליח לשכנע אנשים להאזין להם, גם הם יאהבו. כמובן שזה הצליח באופן חלקי ביותר, וכמובן שבאופן בלתי נמנע זה הפך אותי לסנוב. כי כאילו, "באמת? אתה אשכרה מעדיף את הפיקסיז על הסמשינג פמפקינס? את טורי איימוס על ג'ואנה ניוסום? פליינג לוטוס על פרפיוז 73? את נוי אלוש על קאסטבוי?" וכו'. ובגלל שאני גם אספן תקליטים זעיר של מוזיקה איזוטרית, אז אתם יכולים לתאר לעצמכם לאילו רמות סנוביות אני יכול להגיע.

השלמתי עם הסנוביות שלי-יש אנשים שמשוגעים על אוכל ומצקצקים מול חומוס אגדי, יש סנובים של כדורגל שכבר לא רואים משחקים של ליגת העל. אז וואללה, כשהייתי שומע מוזיקה מחורבנת הרפלקס שלי לא הותיר לי אלא לחייך חיוך מעצבן ומזלזל (במקרה הטוב) או לפלוט משהו חסר טאקט/ לעורר מהומה (במקרה הרע). היה לי קשה להסתיר את חוסר הסיפוק שלי ממוזיקה שלא לטעמי. אני יכול בקלות לחגוג על הטיעון שהסביבה עודדה אותי להתחפר בטעם שלי ויהיה קשה להפריך אותו ("הוסללתי לסנוביות כי כל פעם שפתחתי את הפה קראו לי פלצן, וזה רק כי אני לבן וליברובסקי"), אבל זה נשקם של המרירים. אני שמח להכריז שאני לא סנוב מריר, אני סנוב מפוייס.

אל תהיה סנוב- תן צ'אנס לסנוב

זה לא תמיד היה ככה, בהשלמה ופיוס (בהמשך: פירוט הרגשות שעורר בי המפגש הראשון עם ריקי מרטין). בתור כתב מוזיקה לשעבר הכנסתי את עצמי בכוונה למלכודות, במטרה לפתח זוויות ראייה שהן מחוץ לטעם שלי. הרי מה הטעם לרדת על אבי סינגולדה, קרן פלס וקובי פרץ רק כי אני לא חושב שהמוזיקה שלהם מתוחכמת או אדג'ית מספיק? האתגר האמיתי בשבילי היה למצוא במוזיקה שלהם נקודות אור ולספק שירות מנומק לקוראים, ללמוד להעריך אותם למרות שהם רחוקים מהטעם שלי, להיות קליל יותר. לא להיות כזה סנוב.

rickry-jim

ואז הוא אמר "זה סבבה אחי, אבל זה לא היפ הופ"

אז לאט לאט חידדתי את יכולת ההאזנה שלי, והתחלתי להעריך יותר מוזיקאים, גם אם אני לא אוהב את המוזיקה שלהם. אבל הבעיה לא היתה שאני הייטר. אני לא שונא אדם. הבעיה היתה שמעט מאוד אנשים שומעים את המוזיקה שאני אוהב, וזה בכלל לא משנה אם אני יצרתי אותה או לא, וזה מבאס. אני כבר מזמן לא חולם לפתוח את הרדיו ולשמוע את הסמשינג פמפקינס, ג'ון פרושיאנטה או ג'ואנה ניוסום, שלא לדבר על מאדליב, עידן, ביל דינג, פרפיוז  73 או משהו שאני לא מכיר ועשוי לאהוב מהספקטרום הזה. וכשאני אומר "לפתוח את הרדיו" הכוונה היא גם לקרוא כתבה מעניינת עליהם בעברית, לשמוע אותם במועדון או במרחב ציבורי כלשהו, להשתתף בדיון על המשמעויות של האמנות שלהם. הדברים היפים שגיליתי במוזיקה שאני לא מתחבר אליה לא שינו את זה. אני עדיין סנוב.

מי שמאדליב לא טוב לו- יום טוב לו

larry

כן, סבבה, שים דאנס הול אם בא לך

כמו כל סנוב מוזיקלי, יש בי מדי פעם דחף לצעוק שאיזה הייפ הוא בדיחה גרועה, שמי שאשכרה מקשיב למה-שזה-לא-יהיה אז הוא מתרפס/ מעפן/ פאתטי ואיך לעזאזל אתם לא מקשיבים לדבר המדהים שמטלטל את עולמי כרגע. הבלוג הזה הוא עוד חרוז בשרשרת שאני מחזיק ביד באדיקות דתית, כדי לא להפוך לחרא בן אדם שבאמת מטקבק את כל הדברים האלה או לוקח אותם ללב. קצת בקטע של "אהיה השינוי שאתה מייחל לו", קצת שיחרור קיטור חיובי וחביב במקום להציק בקנאות ובעיקר סידור המחשבות והטבעתן באינטרנט שיהיו נגישות. קל להיות סנוב מוזיקלי והייטר, וכאמור ניסיתי שנים להפריד בין התחושות החיוביות והשליליות שהסנוביות המוזיקלית שלי יכולה היתה לעורר בי: מצד אחד חוויות עצומות, מעוררות מחשבה, מרגשות וייחודיות (שיש בי רצון לשתף ולחוות אותן כחלק מקהילה) ומצד שני נטייה כמעט בלתי נשלטת להתנשאות, לסלידה, לתיעוב כלפי כאלה ש"לא מבינים".

פעם הייתי מסתלבט במרירות על כל חבר שאוהב את "הדג נחש" והיום אני מודה בכיף שהם מקצועניים ויודעים לתת שואו, אבל מלכתחילה אעדיף להתעסק בנושא אחר. זה אמנם מאוד חבל אבל הרבה אנשים, אולי הרוב, מקשיבים למוזיקה שאני לא אוהב, אוכלים אוכל שאני לא אוהב ורואים תכניות טלוויזיה שאני לא אוהב. למי יש אנרגיה להחזיק דיעות שליליות על כולם או להתנות את האושר שלו בטעם של אחרים?

ריקי מרטיט

כל כך שנאתי את השיר "ליווינג לה וידה לוקה" של ריקי מרטין. הוא יצא בערך כשהתחלתי לעשות מוזיקה וזה היה אחד הלהיטים הכי גדולים של התקופה, ולקחתי את העניין הזה מאוד קשה. התיחסתי לזה כאל זבל מזוקק, כל מה שיכול להיות גרוע במוזיקה. זה נשמע קצת מוגזם, בהתחשב בזה שגם לפני וגם אחרי שוחררו לעולם להיטים בסדר גודל דומה שהיו הרבה יותר מזעזעים, אבל ב-1999 הייתי בן 16 שמנסה לשים את הדברים שהוא מבין ורוצה בסדר מסוים.

rickey-martin

אין מצב שאתה מעדיף את הקאבר על הגרסה המקורית

היה לי ברור שאני לא מקנא בו, כי לא רציתי להיות ריקי מרטין.כמובן שרציתי שהמוזיקה שאני עושה תזכה לכזאת הצלחה, אבל זה הרגיש מגוחך לקוות לדבר כזה, כי לא היתה לי שום כוונה לעשות משהו דומה. אם כבר, רציתי שהמוזיקה שאני אוהב תזכה להצלחה כזאת. שהטעם של כולם יהיה מעניין יותר. השיר עורר בי כאלה רגשות שליליים, ששאלתי את עצמי אם הוא בכלל אוהב את מה שהוא עושה. כאילו, מבחינתי זה היה שיר גרוע ומעצבן אבל הרגשתי מוזר לשנוא את ריקי מרטין, למרות שמאוד רציתי. הוא בסך הכל עושה את מה שהוא אוהב (וגם זו מסקנה שלקח לי זמן להגיע אליה. בהתחלה יצאתי מהנחה שאין סיכוי שהוא אוהב את החרא הזה וזה הכל בצע כסף). ואם הוא אשכרה אוהב את המוזיקה שהוא יוצר- איך אפשר לבוא אליו בטענות? הוא יוצר, הוא נהנה, אנשים אוהבים את (החרא ה)זה- שיהיה להם בכיף. כמו אנשים שרוקדים סטפס, כמו צופי מרתון "קרובים קרובים" (לא שופט). הדברים שלא מדברים אלי ולא צריכים להעסיק אותי- לא צריכים להעסיק אותי. אני לא באמת חייב להקשיב למה שאני לא רוצה, נכון? אני לא אוהב טכנו ולא אוהב ברוקולי וזה בסדר גמור שיש אנשים שכן אוהבים.

החוש השישי שבטח לא שמעתם עליו

פחות או יותר באותה תקופה של הוידה לוקה, אחד הערוצים הראשונים דרכם התחלתי להבין מה זה היפ הופ טוב היה התכנית MTV New, ששודרה בסוף שנות התשעים. היה לתכנית סטיילינג מגניב ו"אלטרנטיבי", והיא שודרה בשעות הערב המוקדמות. הם השמיעו שם בין השאר את מיוז, הגורילאז, קולדפליי ומובי חודשים לפני שהם נהיו ענקיים. זה כמובן היה לי מאוד מוזר שהייתי מהבודדים בשכבה שצפו בזה. בכל אופן שם שמעתי לראשונה את The 6th Sense של קומון. זה קטע מדהים וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי גם את קומון וגם הפקה של די ג'יי פרמייר. אני זוכר שבשעות הראשונות שאחרי רוק עצמאות, בדרך חזרה באוטובוס, זמזמתי לעצמי את הפזמון של השיר, וזה זכרון מכונן מבחינתי בכל הקשור להתפתחות הטעם המוזיקלי שלי, גם בהקשר של התנתקות מקהילה כלשהי. בכל זאת, חלק מהכיף של רוק עצמאות זה לשיר, ולרקוד יחד עם אלפים את מה שפופולארי באותו רגע (ותודה לאל שריקי מרטין לא ישראלי), אבל בראש שלי התנחל לו שיר שספק אם עוד נערים מחוצ'קנים הכירו שם, כאילו לקוח מיקום מקביל.

The 6th Sense לקוח מאלבום מדהים בשם Like Water For Chocolate, שהוא גם היה התקליט ה"חדש" הראשון שקניתי. עד אותו אלבום קומון נחשב ל"הייטר", מתנשא, בגלל הביקורת שנהג להפנות לראפ הגנגסטרי ששלט באותה תקופה. בבית השלישי של The 6th Sense הוא מנסה להסביר שהוא התעצבן מתוך אכפתיות, וזה שהוא לא אוהב משהו לאו דווקא אומר שהוא נגדו. טקסט שכל סנוב, או לפחות אני כסנוב מוזיקלי מפוייס, יכול להתחבר אליו.

בניתוח מבריק באתר ג'יניוס, שמאוד מתחבר לאיך שאני תופס את ה"התבגרות הסנוביות" שלי, מפרשים את הגישה של קומון בשיר ככה (בתרגום חופשי): "יש הרבה סגנונות של היפ הופ. חלק מהם "מצפוניים/ שכלתניים" וחלק פוליטיים, או לפחות מתוחכמים מילולית. סגנונות אחרים מעט יותר מסחריים ונוטים להציג ערכים אנטי חברתיים. אני יכול להגיד שאני מעדיף את הסוג הראשון על השני, אבל אני לא מעוניין "לשפוט" את השני בקשיחות. במקום זה, שכל אחד יהיה אחראי לשפוט את סגנון ההיפ הופ שהוא אוהב, ולחיות עם התוצאה, וזה לא מתפקידי לומר להם שהם טועים".

2 מחשבות על “אני סנוב גאה

  1. פינגבק: מיקסקלאוד עשה אותי בן אדם טוב יותר (אבל תקע אותי בבית) | הלא קריטי

  2. פינגבק: המלצות מיקסקלאוד – היפ הופ מיקסטייפים | הלא קריטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s