פסטיבל המוזיקה הכי טוב אי פעם

פסטיבלי מוזיקה הם כנראה הדרך האהובה עלי לצריכת מוזיקה, חוץ מהאזנה באזניות. אבל כמו שלא כל אזניות מאפשרות חוויית האזנה נפלאה, ככה גם עם פסטיבלים. מה בעצם הופך פסטיבל למושלם? ניסחתי כמה כללים, ואני הולך להדגים אותם על בסיס החוויה שלי בפסטיבל הכי טוב שהייתי בו, שבמקרה התרחש לפני 10 שנים בדיוק. אמרתי פעם שהייתי מוכן לטוס אליו כל שנה, באותו ליינאפ בדיוק, וסביר להניח שלא הייתי משתעמם. כמה הופעות מעולות, כמה שמות גדולים שרציתי להשלים, כמה השראה, פספוסים עצומים שלעולם לא אכפר עליהם. "הייתי שם", אני מזכיר לעצמי מדי פעם, "זה באמת קרה והייתי שם כדי לחוות את זה".

img_1872-1.jpg

אז אלה הכללים:

1. הדבר החשוב בפסטיבל הוא איזון בין חדש ומסקרן לאהוב ומוכח. גם "לסמן וי" ולחזות בהופעות נחשקות לפי הטעם האישי, וגם להצליח להחשף לדברים שלא מכירים אבל שיש עליהם הייפ או שהם פשוט מוכרים מאיפה שהוא. בכלל, איזון היא מילת מפתח שתחזור פה כמה פעמים. ברור למה ארצה להיות בהופעות של אמנים שאני אוהב, אין מה להרחיב על זה, אבל דווקא על האמנים הפחות מסקרנים הייתי רוצה לפרט.
מקובל לומר שישראל ברנסאנס של ייבוא תרבות, והרכבת האווירית בשנים האחרונות בכל הנוגע להופעות מוזיקליות פשוט לא מפסיקה לתת בראש. זה לגמרי נכון, אבל מה שלא מדברים עליו הוא שיש הופעות שפשוט מתאימות יותר לפסטיבל. כלומר- כמעט כל הופעה תהיה טובה יותר בפסטיבל, אבל יש כמה שפשוט יהיו הרבה יותר אפקטיביות בפסטיבל. לא רק בגלל הדשא או האוויר הפתוח, אלא בגלל שבפסטיבל הקהל לא זקוק לחימום, שהרי הוא נמצא כמעט כל הזמן במוד דרוך ומוכן. מה גם שברוב הפסטיבלים אפשר פשוט לעבור בין הופעות בלי לשלם עוד כסף. כל החישוב של ״כמה ההופעה הזאת שווה לי״ פשוט לא קיים. וזה מדהים.
הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש הם ״אייר״ שתפסתי בפסטיבל אחר בבלגיה (וכטר) וזה היה פשוט מושלם. הגענו גמורים ותשושים אחרי יום עמוס בהופעות וכל מה שרצינו זה שירים שקטים ומתוקים. שנים מאוחר יותר הם הופיעו בהאנגר 11, ובכנות לא הצלחתי להחליט אם אוכל להנות מהופעה כזו שלא במוד פסטיבל. ככה יוצא שבפסטיבל אני הרבה יותר פתוח למוזיקה שאני לא מכיר, מה שמשתלב יופי עם הסעיף השני:

2. מגוון סגנונות, עם הטובים ביותר. אם כבר יש סגנונות שאני לא מתחבר אליהם- אז שההופעות בסגנונות האלה יהיו מהאקטים הטובים ביותר בתחום (זה תקף כמובן גם לדברים שאני אוהב, אבל חשוב באותה מידה, ואולי יותר, לאלה שלא). מה שנקרא- אם כבר אז כבר. או הדה בסט של הדה בסט. אם ב-2007 הייתי צעיר ציני שמכריז שהוא לא אוהב רגאיי, אז כמה נחמד שאני יכול להגיד שהייתי בהופעה של סיזלה (אירוע די נדיר, מסתבר) ודווקא היה מגניב. או, כמו שתגלו בסעיף הבא, איך דגמתי טכנו צרפתי טרנדי ונהנתי. או במקרה הטוב, כמובן, אחרי שנים של משיכה אסתטית לפאנק אבל סלידה מוזיקלית עמוקה- אני מגלה שדווקא יש פאנק שאני מתחבר אליו ונסחף בעקבותיו (No Means No), ובחיים לא הייתי מצליח להבין את זה דרך הדיסקוגרפיה או היוטיוב שלהם, אז טוב שחוויתי את האנרגיות שלהם בהופעה. אין, פסטיבל מוזיקה טוב זו חוויה מרחיבת אופקים.
אז נניח שאתם כמוני, בעניין של היפ הופ (וו טאנג קלאן), ג׳אנגל (גולדי), ברייק קור (ונישיין סניירז), פיוז׳ן ג׳אז מדיטטיבי (סינמטיק אורקסטרה), IDM (אוטכרה), טרנטייבליזם (די ג׳יי קנטארו)- אז נראה לי שגם אתם הייתם נהנים בדור 2007.

07 train to dour

יתרון ברור: האפשרות להגיע בתחבורה ציבורית עם מסה של אנשים ולנחש לאיזה הופעות כל חבורה מתכננת ללכת

3. שואוקייסים. פסטיבל בבסיסו הוא חגיגי, והפורמט הנדיב מאפשר הזדמנות חגיגית להציג קולקטיבים/ לייבלים בצורה מרוכזת. פסטיבלים טובים יציעו ״פסטיבל בתוך פסטיבל״, הממוצע המומלץ הוא בין 3-5 שעות לשואוקייס כדי להשאיר טעם של עוד, אבל יש גם כאלה שיציעו במות שמקדישות ימים שלמים לחבורה מסוימת. השואוקייס מכוון לא רק למסמני וי. בפסטיבל דור 2007 היה שואוקייס הדבאנגר בדיוק כשהלייבל הזה התפוצץ, מה שנתן לי אפשרות לבדוק אם הרעש סביב ג׳סטיס והחברים שלהם מוצדק (לא בשבילי). הדובדבן האמיתי בקצפת היה ביזי פי, מנהל הלייבל ודי ג׳יי/ מפיק מוצלח בפני עצמו, שמצא את עצמו בצילם של הסטארים העולים מהלייבל שלו, אבל הציע סט משובח שתפס בדיוק את מה שאני אוהב במוזיקת קלאב מונוטונית אבל רב שכבתית ומלודית במידה. לגבי השואוקייס של סתונז ת׳רו אפרט בהמשך.
נינג׳ה טיון לא הגדירו את הנוכחות שלהם בפסטיבל כשואוקייס, ובכל זאת ביום הראשון נהנינו מבונובו (הופעת להקה עם החומרים הפרה-קלאביים שלו), סינמטיק אורקסטרה, די ג׳יי פוד ודי קיי בסט ברוח סוליד סטיל וקולקדאט בסט ויזואלי. ביום השלישי היתה הופעה של לוק וייברט וביום האחרון אמון טובין סגר את הפסטיבל בדי ג׳יי סט מהפנט בבמה המרכזית. אבל רשמית לא היה מדובר בשואוקייס. שיהיה.

4. במות- כמות ומיקום. שוב-איזון. לא יותר מדי, כדי שלא נלך לאיבוד. לא מעט מדי, שלא ישעמם ושיהיה כיף להסתובב תמיד. משעמם? יאללה בואו נסתובב. עד שנעבור בכל הבמות (6 במקרה של דור 2007) נמצא כבר משהו מעניין. פיזור- שלא יהיה צפוף מדי ולא מרוחק, שלא יהיו זליגות סאונד קשות בין ההופעות אבל גם שלא נבלה חצי פסטיבל במעבר מבמה אחת לשניה. גיוון במבנים- יש הופעות שטוב שהן באוהל, יש כאלה שצריכות שטח רחב וחלק בכלל מתאימות להמרח על איזה שיפוע/ אמפי. ובכלל, פסטיבל טוב לא צריך תחנת רדיו שתתערבב בשאר המוזיקה. אין בזה שום הגיון וזה מנהג הזוי ומציק שאני בכלל לא מצליח לחשוב על יתרון אחד שלו. זה כמו לשדר משחק כדורסל (אחר) בזמן משחק כדורסל. זה לחלוטין לא קול, ואם יש רדיו שהוא כן קול אז שיתארגן על במה/ אוהל/ מתחם משל עצמו, בלי לזלוג לאחרים. בפסטיבל דור 2007 היו שש במות, שזה מבחינתי המקסימום. אני חושב ש3 מהן היו פתוחות (כולל אחת ענקית בכניסה) ו3 אוהלים. לא זכורות לי זליגות ולא זכורות לי מיגרנות, למרות שהיו בפסטיבל הזה נוכחות של הרכבים די קיצוניים.

13 shay tent

אני אמנם גמור עם הרבה שיער בפסטיבל מוזיקה באמצע יולי אבל לפחות אין לחות

5. אקלים. פסטיבלים קורים בקיץ, ובקיץ הישראלי חם. ככל שהפסטיבל מתרחש באזור קריר, כך קרנו עולה בעיניי. כמו כן- עצים וצמחייה הם בונוס אדיר. הלוואי והייתי עמיד בפני כל מזג אוויר, אבל אחרי כמה פסטיבלים במדבר ואוהלים לוהטים אני יכול להגיד בבטחה שאני מעדיף את הפסטיבל שלי צונן. הפחד הישראלי מגשם הזוי בעיניי, מה גם שהגשם בישראל לרוב נדיר וחלש יותר מגשמי קיץ אירופאים. וכן כבר חוויתי (ואף הופעתי) בפסטיבלים שבהם ירד גשם לאורך ימים שלמים. זה לא מבאס כמו ששרב עשוי להכביד ולייבש. לא קרוב אפילו. אני לא באמת זוכר את מזג האוויר בפסטיבל דור מעבר לזה שהוא היה נוח ונעים, אבל הוא לחלוטין היה מספיק נעים בשביל דאמפסטר דייבינג ביום האחרון. לא את כל ההופעות אני זוכר אבל אני זוכר בבירור את השיטוט העצל שלי ושל חבריי בין השאריות שהשאירו בליינים שלא נשארו ללילה האחרון, וחוגגים על לזניה נטושה (שהיתה סגורה בשרינק ונשארה במצב אכיל פלוס).

6. במת אמביינט. אוקיי, עכשיו אני כבר סתם מתפלפל בלי קשר לאותו פסטיבל חלומי בבלגיה מלפני עשור. בשנים האחרונות המודעות לאמביינט חוזרת, וברור שאמביינט יעיל למלחמה במיגרנות, עזרה לאזניים להתאפס ולהתחדד, לאגור כוחות בלי להשחק ולהקליל אווירה בקלות. הרי פסטיבל טוב קורה מסביב לשעון, וטוב לדעת שתמיד יש מקום להטען בו מחדש. אמביינט/ צ׳יל/ דאב/ איזי ליסנינג/ מעליות– ההגדרות הללו הפכו לכמעט מוקצים עם השנים (אולי חוץ מדאב), אבל אין זמן טוב לתיקון כמו פסטיבל מוזיקה מוצלח. אלה נחוצים במיוחד בפסטיבלים צפופים עם רדיו שמשדר בזמן הופעות (ר׳ סעיף 4). אני זוכר יום שלישי או רביעי לפסטיבל בחו״ל עם חברה שפתאום העלתה תהיה אקזיסטנציאלית על מה לעזאזל אנחנו עושים, ולמה אנחנו ישנים באוהל כדי לשמוע מוזיקה יחד עם עשרות אלפי אנשים זרים. אני די בטוח שבמת אמביינט היתה עוזרת לה להתאפס. אני זוכר במת רוטס/דאב בפסטיבל אחר שעזרה לי למלא מצברים בשעתו.

21 dour last day

הייתי בפסטיבל הכי מדהים אי פעם וכל מה שיש לי כמזכרת זה את התמונות המכוערות האלה (אבל לפחות בקושי היו סמארטפונים בהופעות)

7. טכנולוגיה/ תקשורת. אז ברור לי שאני יוצא זקן טרחן ואולי זה באמת מה שאני. מבחינתי פסטיבל מושלם הוא כזה שאין בו סמארטפונים, או שבמינימום יש כללים לגבי השימוש בהם. אני מבין שזה יכול מאוד לעזור לקבוע ולחפש את החברים אחרי שמתפצלים, אני גם מודע לערך החוויתי של סלפי או לאפשרות לשתף את כל העולם בכמה שכיף לך או לחתוך חזרה לפיד כשיש כיסי שעמום קשים מנשוא, ועדיין אי אפשר לקרוא להופעה שבה יש שטיחי אורות סמארטפונים הופעה מושלמת. מילת המפתח היא חוויה טוטאלית (הרי בשביל מה עזבנו את המזגן/ אזניות/ אזור הנוחות), וברור לי שאפשר להתווכח כמה טוטאלית היתה החוויה לפני שהתמלאה בסמארטפונים (תמיד היו דושים אלימים/ פטפטנים/ סנובים/ הופעות חרא וכו׳), אבל מה שבטוח זה שהסמארטפונים הפכו את החוויה לעוד פחות טוטאלית.
פסטיבל מוזיקה טוב הוא פסיכדלי מעצם היותו משנה תחושת זמן ותודעה, מעצם ההכנה לצאת מהשגרה ולהתמסר לחוויה שונה לזמן ממושך. עזבו את זה שקשה ללכת לאיבוד במוזיקה כשנמצאים במודעות גבוהה לאפשרות שתסיימו בתור מם (מים?) כי רקדתם מוזר- פסטיבל שחלק גדול מהקהל בו מצלם זה כמו לרקוד לבד, או לטייל בשדה מגנומטרים. אז אוקיי, הפסטיבלים כיום כנראה כבר לא לגמרי ממוקדים במוזיקה (ושוב, אפשר להתווכח אם הם אי פעם היו), אבל היום, לפחות כל עוד אין איזון או פשרה כלשהי (למשל, לאמץ את אמנת הבלוק לרחבה נטולת מכשירים, או להגביל את השימוש לעשר הדקות הראשונות של כל מופע), הם פשוט פחות מציעים לי את החוויה שאני מחפש, או את האפשרות להאבד בה.
אמנם הייתי בלא מעט פסטיבלים, בחלקם הורדתי מראש ציפיות כדי שאוכל להנות בהם בלי לנסות לחוות אותם טוטאלית, והיה נחמד מאוד. אני לא טוען שאי אפשר ליהנות בפסטיבל שאין בו במת אמביינט, שיש בו תחנת רדיו באמצע הנשמה או שבכל הופעה הקהל מתבונן, מביים ובוחר פילטר לפני שהוא מתמסר לה- אבל זו בטח לא ההגדרה שלי למושלם. כך או כך אלה כללים שנועדו ליצור דיון, לא לחרוץ גורלות. להציע ולשתף חזון אפשרי, לא להתנשא ולבאס.

8. בלי אסונות. ממש בזמן עריכת הפוסט הזה פורסמה כתבה בגרדיאן, שמונה סיבות לביטולים ובעיות בפסטיבלים שונים, ומומלץ לקרוא אותה. אז כן, פסטיבל טוב הוא כזה שאשכרה למעט ביטול אחד או שניים הכל הולך חלק, יש אחלה אוכל ואחלה אווירה. רק למקרה שזה לא היה ברור.

ואחרי שעברנו על הכללים, אתם בטח לא יכולים לחכות לקרוא חפירות על הופעות שראיתי לפני עשר שנים ועדיין לא מפסיק לרייר עליהן, נכון?? הנה זה בא (ואלה רק הדברים שעולים לי כרגע לראש):

img_1868-1.jpg

אז היום הראשון (12 ביולי) היה לגמרי ברוח אמצע שנות התשעים, עם נוכחות עמוסה של נינג׳ה טיון (בונובו, די ג'יי פוד ודי קיי, סינמטיק אורקסטרה, קולדקאט), דראם אן בייס וברייק קור (די ג'יי הייפ, גולדי, קיד 606, רוטייטור), והסתיים בהופעה מאכזבת של וו טאנג קלאן, שבעיקר הסתובבו על הבמה בהרכב מחולטר וזיינו בשכל. פספתי את אום, להקה מיתולוגית במונחים של אוגנדה שסביר להניח שהייתי נהנה מהופעה שלהם. ההפתעה הלא מתוכננת של היום היתה זומבי זומבי, צמד של סינתים אנלוגים ותופים אפל שבאחד הגלגולים שלו הגיע לביקור בפסטיבל ירושלים, וגם "איי לאב יו אף או", שלא הכרתי ומאז אני   נושא איתי את להיטם הגדול והמעולה.

היום השני (13 ביולי) היה יותר בכיוון של ״בואו ניתן צ׳אנס לכל השמות החמים ששרצים סביבי לאחרונה״. גישה קצת בעייתית, ובאמת לא נהניתי יותר מדי בהוט צ'יפ,דה נשיונל, קלאפ יור הנדס, שון לנון, סימיאן מובייל דיסקו ודיגיטליזם. את דייב קלארק זכרתי מכמה קטעים מצוינים מתוך ״ארכייב״ שאחי הגדול טחן, אבל לא שרדתי יותר מכמה דקות כדי לבדוק אם זה הגיע למשהו שמזכיר את זה. RJD2 היה פייבוריט והפתיע בהופעה חיה מעניינת עם להקה חיה. דה רפטור היו חמודים ומקפיצים, וההופעה של ברייט אייז היתה ברייק נחמד עם ליווי ויזואלי די מדהים, שעד היום אני מחפש לו עדויות (המסך הקרין בחור שישב מאחורי הקלעים ושיחק עם עשן וצבעים ונוזלים וחומרים שונים ומשונים לקקפוניה נפלאה). בהפתעות הלא צפויות: נומינזנו הזקנים והותיקים בפאנק יצירתי ושובר פרצופים, ו-zZz צמד סינתים-תופים נוסף שהיה קצת יותר הומוריסטי ומקפיץ מזומבי זומבי. פספסתי (או שאני סתם לא זוכר): ג׳ימי טנור, די ג׳יי סקרים

img_1869-1.jpg

היום השלישי (14 ביולי) היה אחד המצוינים, ואולי הסיבה שבא לי לחזור בזמן ולחוות את הפסטיבל הזה שוב ושוב. סימנתי את השואוקייס של סטונז ת׳רו כי בדיוק גיליתי את קיומם של מאדליב ואם אף דום, אבל היה בי מעין זלזול לא ברור בגלל שלא הכרתי אף אחד מהשמות. טעות טראגית! חגיגת שלושת השעות של סטונז ת׳רו התחילה בסט משוגע של ג׳יי רוק, שליהטט בשני עותקים של קטע של ג׳יימס בראון (קולד סווט, נראה לי, כנראה בשונה מפה), באופן שהטריף לי את החושים. בתמימותי העדפתי לטייל לכיוון ההופעה הסבירה של לוק וייברט, וככה פספסתי הופעה של אלוהה בלאק שניה לפני הפריצה שלו, והופעה של פרסי פי שניה לפני שהפך לאחד הראפרים האהובים עלי בכל הזמנים…
את השואוקייס של הד באנגר כבר הזכרתי, אז רק אציין שהיום הזה התאפיין בצדדים קיצוניים של מוזיקת ריקודים, עם אוטכרה שהופיעו בחושך מוחלט ועשו את מה שזה לא יהיה שהם עושים, די ג׳יי קנטארו שעשה דראם אנד בייס טרנטייבליסטי וונישייאן סנרז הפסיכי (שמי שזכה לראות אותו בארץ יודע איזה כיף לראות אותו אחרי חימום ראוי, קריצה קריצה). אני זוכר לחיוב את בלאק מילק שהופיע יחסית מוקדם. את הביטנאטס כנראה פספסתי, וגם את דה נוטוויסט.

את היום הרביעי של הפסטיבל (15 ביולי) אני זוכר אפילו טיפה יותר טוב כי אשכרה שמרתי את הדף עם התכנון! עשר שנים אחרי! עד כדי כך אני דפוק!! החלק הראשון של היום הוקדש לסיבובים יחסית ספונטנים (זכרתי לטובה את ג׳רבוה, להקה מקומית שמזכירה קצת את הרבלייזר). דילגתי בין 1990ס לSon O))), ומתעלם משמות כמו מידלייק או בלאק רבל מוטורסייקל קלאב. תופס את ווילקו, די ג׳יי שאדוו וסיזלה, אבל נאלצתי לוותר על ד״ר אוקטגון(!) ג׳ייסון פורסט באנד, דדאמג׳ (שבדיעבד להעמיד אותו מול פארא וואן זו בחירה מאוד מוזרה, בהתחשב בזה ששניהם מפיקי היפ הופ צרפתיים אלטרנטיבים שעבדו עם הרכבים דומים). וזה עוד אחרי שקיי אר אס 1 ביטל! בקיצור, רסט מיי קייס.

img_1874-1.jpg

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s