כבאי, פושע והענק הלוחש

רוק מרסיאנו הוא אחד הראפרים האהובים עלי בזמן האחרון, ואני לא היחיד שנסחף בשגעת. הראפר שבפברואר יחגוג 41 הפך תוך כמה שנים לתופעת היפ הופ עצמאית סוחפת, עם אינספור שיתופי פעולה ועם בסיס כלכלי מפתיע. הדבר הראשון שתופס את האוזן הוא הטון השקט והמלחיץ של ״מארסי״. בניגוד למקובל בראפ בכלל ובמוזיקה של צעירים בפרט, רוק מארסי כמעט לוחש. הוא אמנם עוטה פרסונה של גנגסטר, אבל העוצמה המאיימת שלו מגיחה דווקא מהשקט. תראו מה רויס דה 9״5 אמר עליו בטוויטר:

Bro, you have genius simplicity … That spacing can’t be taught. Glad we on the same team 💪🏿 @rocmarci

— 6God (@Royceda59) March 18, 2018

״ספייסינג״ זה מינוח מעניין בהקשר של ראפ. בתור ראפר יחסית איטי עם טון מאוד מזוהה, לריווח שבין ההברות יש משקל משמעותי, בטח בניסיון להמנע ממונוטוניות. עכשיו, הריווח הזה הוא עוד יותר משמעותי כשלוקחים בחשבון את ההפקות שמארסי בוחר לעשות עליהן ראפ. שזה הכל בערך. זו יכולה להיות הפקה מורכבת או לופ לא מושקע, זה יכול להיות ראפ על שיר קיים וזה יכול להיות על קטע רקיד ועכשווי או משהו שנשמע כמו פסקול להתקנת ווינדווז. זה יכול להיות הכל, וברוב הפעמים זה יישען על לופ וסימפול מסוים, מה שמעורר רגשות אצל חובבי היפ הופ מהניינטיז (הדגמות בסוף הטקסט).

דרך מצוינת להתחיל להכיר את פועלו של רוק מרסיאנו תהיה דרך סדרת המיקסים השנתית של ״היפ הופ איז ריד״.  כריס ריד הוא די ג׳יי מוצלח ובלוגר חרוץ שבכל שנה מקדיש סט שמסקר את פועלו של מארסי. כבר 8 שנים ברציפות (!) שכריס ריד אוסף וממקסס את התוצרת השנתית של מארסי, וכדי שזה יחזיק סט שלם זה צריך להיות יותר מרק אלבום וכמה התארחויות, אלא מיקסטייפים, מיני אלבומים… מחויבות כזו דורשת גוף עבודה גדול ועקבי. הסט של שנה שעברה היה מופתי, לא פחות.

השנה הסט צריך להיות עשיר במיוחד- מארסי כבר הוציא 2 אלבומים, אי.פי, מיקסטייפ ויש שמועות על עוד 3 אלבומים שונים לפני סוף השנה. יפה לראות ראפר שנמצא במוד יצירתי, אבל גם רווחי. מארסי לא מוציא את הפרויקטים שלו ישר לשירותי הסטרימינג, אלא קודם כל מוציא אותם לתקופה אקסלוסיבית באתר שלו, בד״כ באזור ה-30 דולר להורדה ו-100 דולר לתקליט, וזה אשכרה נמכר. הא, והוא גם מפיק מוכשר.

זו לא תהיה הגזמה לתהות האם רוק מארסי הוא בכמה מובנים האם אף דום החדש. בסופו של דבר מדובר בראפר\מפיק מבוגר עם פרסונה מובהקת והספק מסחרר של פרויקטים ושיתופי פעולה עם האנדרגראונד. לשניהם יש עבר בהרכבי היפ הופ לא יותר מדי מצליחים מהניינטיז (דום ב״קיי.אם.די״, מארסי ב״פליפמוד סקוואד״ של באסטה ריימס). עולם האסוציאציות והמטאפורות שלהם שונה, אם כי ברור ששניהם הבחורים הרעים. דום הוא ה״וויליאן״ ומארסי הוא ארכיטייפ של גנגסטר כבד. באופן אישי אני מאוד לא נמשך לקונספט של גנגסטא ראפ, אבל איכשהו החבילה הכוללת- ההפקה, הפלואו, הטון, האווירה, (״הספייסינג?״)- מאוד מוצאת חן בעיניי.

ראפר אינטיליגנטי לוחש ומבוגר אחר שאני אוהב, והרבה יותר מתחבר לטקסט הגנגסטרי שלו הוא ״קא״. קליק בייטים ומגזינים סאחים אוהבים להתעסק בעבודתו היומיומית בתור כבאי בניו יורק, אבל זה לחלוטין פרט שולי (וכן, השתמשתי בזה בכותרת, אני יודע). קא הוא גנגסטר לשעבר ועמוס חרטות. השיר הטוב ביותר שלו בעיניי והראשון שלו שהכרתי הופק ע״י רוק מרסיאנו, ובעצם מתאר את מעגל הפשע והפצת הסמים ממקום של חרטה וחוסר אונים, רחוק מאוד מהגלוריפיקציה המקובלת של ראפרים שמפלרטטים עם העולם התחתון . ״אני לא רוצה לעשות את זה, אני חייב לעשות את זה, חייב להזיז את האבקה״.

קא ורוק משתפים פעולה לא מעט לאורך הקריירה, וההפקות המינימליסטיות של מארסי מאוד מחמיאות לקול העמוק והחרישי של קא. גם לקא יש תפיסה כלכלית עצמאית מגובשת, והיה מצחיק לראות אותו מקדם את האלבום האחרון שלו בטוויטר ומציין תאריך שבו הוא ימכור את התקליט מהבגאז׳ של הרכב שלו, ואנשים מכל העולם מתחננים שיעשה משלוח. קא בוחר ליצור אלבומי קונספט שמקבילים בין המציאות העכשווית כפי שהוא חווה אותה לבין מיתולוגיות מפוארות ועתיקות כמו למשל המיתולוגיה היוונית (באלבומו האחרון) או קודי הלחימה הסמוראים (אלבומו הקודם).

נוסיף לקלחת את האס קינגפין, בחור שכל כך מושפע מרוק מרסיאנו שעד לרגע מסוים הייתי בטוח שהם אותו בן אדם. אחד ההבדלים המשמעותיים הוא שקינגפין נשמע הרבה יותר מתאמץ. גם אותו גיליתי לראשונה בראפ על הפקה לא שגרתית של מארסי.

אחרון חביב בשרשור הוא ״ווסטסייד גאן״. הבחור הכי פחות לוחש והכי מתבכיין בין הראפרים המוזכרים פה, אבלק השיוך שלו לחבורה הזאת מרגיש לי טבעי. קודם כל בגלל הנטיה שלו לבחור הפקות יחסית מינימליסטיות או כאלה שנשענות על לופים לא לגמרי שגרתיים. אולי כל אלה תירוצים ופשוט מדובר בעוד ראפר שאובססיבי לאגדות איגרוף (כולם פה יודעים מי זה רוקי מרציאנו, כן?), כזה שקורא לאלבומים שלו בשמות של מתאגרפים ואירועי איגרוף (כן, יש לו קטע שקוראים לו ראסלמניה), ובלי קשר נשמע כמו מורטי מ״ריק ומורטי״.

יש עוד המון דרכים להתייחס לחבורה הזאת, כמו השארותו של הבום באפ (היפ הופ מבוסס סימפולים מהניינטיז) בחיים בעולם הטראפ, התבססותו היחסית של הראפ הבגיר בעשור החמישי לעומת הטינאייג׳ ראפ, כלכלת ההיפ הופ העצמאי, גלגולו של הגנגסטא ראפ, מערכת הקשרים המסועפת העכשווית באנדרגראונד, האובססיה הלא ברורה של ווסטסייד גאן עם היטלר והחתימה שלו בלייבל של אמינם, המנהל של מאדליב שעשה לי ״לב״ על ציוץ בטוויטר על זה שדרשתי אלבום משותף של מאדליב ורוק מרסיאנו וכו׳ וכו׳, אבל נראה לי שהגענו בדיוק לנקודה שכדאי להפסיק לקרוא ולהתחיל להאזין.

תודה שקראתם, הנה מבחר לינקים להאזנה.