איש הפשע

הדיסק הראשון שקניתי היה האלבום הראשון של הפרודג'י. בדיוק היתה לאח שלי בר מצווה, הוא קיבל מערכת סטריאו וקנינו את הדיסק ביחד, כי ממש אהבתי את "אאוט אוף ספייס". בגלל שקנינו את הדיסק ביחד יכולתי להקשיב לו כמה שרציתי וגם לשבת ולבהות בעטיפה החיצונית והפנימית, כמו שילד בן תשע או עשר בוהה בדבר המגניב הראשון שהוא אי פעם קנה. חלק לא קטן מההספדים שפורסמו היום ואתמול מנסים לפתור את אחת השאלות הכי גדולות ששאלתי את עצמי כשבהיתי בעטיפה המגניבה ההיא, עם ארבעת הדמויות המוזרות שאחראיות על המוזיקה המשוגעת הזאת: מה לעזאזל התפקיד של הרקדן בלהקה?

נהוג ובמידה רבה של צדק להתייחס לפרודג'י כפרויקט של איש אחד: ליאם האוולט, המפיק המוזיקלי המדהים. כשמדברים על הרכב עם מנהיג בלתי מעורער אני כמובן ישר חושב על הלהקה האהובה עלי- הסמשינג פמפקינס והמח הדיקטטור שלה, אבל מותו המפתיע של קית' פלינט הזכיר לי דווקא את ז'אן ז'אק גולדברג המנוח, והסיפורים של פורטיס על ההוויה המשותפת והחוויות שעברו ביחד. מוזיקה נוצרת מדינמיקה, בטח בהרכב. יכול להיות שבאלבומים הכי גדולים של הסמשינג פמפקינס בילי קורגן ניגן כמעט בכל הכלים ושאר חברי הלהקה תרמו להקלטות באופן מינורי, אבל גם לדינמיקה של הלהקה שבכלל הובילה להקלטות האלה יש חשיבות מיוחדת. לפעמים מספיקה העובדה שהם פשוט תקועים אחד בתחת של השני במשך חודשים.

ההבדל הגדול הוא שבילי קורגן חייב שיהיו איתו גיטריסט, בסיסטית ומתופף כדי להופיע. מה לעזאזל עושה מפיק מוזיקה אלקטרונית עם שלושה חברים שהוא צריך בשביל דינמיקה יצירתית? אז יאללה, שירקדו, אנא ערף. אנחנו פה בשביל הכיף, ולבד זה מתחיל לשעמם מתישהו. סתם, אני קצת מגזים. בגדול – תרומתו של קית' כפרונטמן ברורה ואגיע אליה עוד מעט. הנקודה שלי היא שבתוך הלהקה ברור שליאם הוא הגאון, אבל בלי קית' הפרודג'י היתה מלכתחילה נשמעת אחרת לגמרי, כי הדינמיקה היתה שליאם מפיק מוזיקה שתתאים לרקדנים שלו, לאופי שלהם ושל הריקוד שלהם. ואם אלה היו הריקודים שלהם שגרמו לליאם להעמיס מלא מלא סימפולים, שכבות של תופים ומלודיות תזזיתיות- יהיה זה בגלל בקשות ישירות (״אחי שים עוד!״), סתם כדי לאתגר ולהטריל אותם (״בוא נראה אתכם מצליחים לרקוד את זה״) או כמובן התאמה אישית של קטעים שהוא חושב שיתאימו להם- אז יהיה מגוחך להתעלם מהתרומה שלהם.

 לא הייתי בהופעות של הפרודג'י לפני שהפכו למפלצת לקראת סוף שנות התשעים אז קשה למדוד כמה אינפוט יצירתי ישיר או עקיף היה לקית' עד האלבום השלישי, אז הוא לקח את המיקרופון והשתלט על הלוק של הלהקה ועל רוב הסינגלים מהאלבום. הפרודג'י כבר היו די מצליחים ומוכרים כהרכב דאנס מגניב, אבל קית' הביא אותם למיינסטרים, למסיבות כיתה. סוף סוף עוד ילדים מהשכבה אוהבים את המוזיקה ההזויה שאני אוהב. נראה היה שיש עתיד למוזיקה מופרעת, אגרסיבית ועמוסה, ואפשר להגיע איתה עד לרדיו. איזה מדהים זה! כאילו, כשאני חושב על זה אין הרבה הבדל מוזיקלי בין הסינגלים של ״פאט אוף דה לנד״ לבין ״קאם טו דדי״ של אפקס טווין, שגם יצא באותה שנה (1997! איזו שנה!!). תכלס לא מוגזם לדמיין את ״קאם טו דדי״ יוצא תחת הפרודג׳י וגם מגיע למקום לא רע במצעדי הסינגלים. ופה בדיוק מתגלמת המהפכה שעשו הפרודג׳י ברגע שקית׳ הפך להיות הפרצוף הכי מזוהה שלה.

אפשר להתווכח לגבי המורשת של קית׳, שבקלות אפשר למתוח קו ישר בין המהפכה שהוביל ועד להרכבים כמו די אנטווד, סטטיק ובן אל או נטע ברזילי. נחמד לדמיין את הפרודג׳י נשארים באזורי הנישה השכלתנית עם אפקס טווין ולאו דווקא מתבססים בסטארדום שבמידה מסוימת סיים את תור הזהב של ההרכב ומחבורה עליזה וקופצנית הפך אותם לשבעים ולא רלוונטים. אבל זו מחשבה מנותקת מהמציאות וקצת כפוית טובה, בטח כשההרכב החזיק רצף כל כך יציב של יצירות מופת ויצר רעידה טקטונית שהסיתה את עולם הדאנס ממסלולו לתמיד. קית׳ לנצח יזכר כסממן תרבות וסמל של תקופה, ולכן הידיעה על מותו מציפה כל כך הרבה רגשות והוקרות תודה ברחבי העולם.

אני רוצה לסיים ולהקדיש לו שיר של הראפר הצעיר והמעולה לוקאס ג׳וינר. ככל הידוע קית׳ פלינט התאבד, והדבר עומד בסתירה גמורה לתדמית שלו ככדור אש קופצני ושמח. כנראה שאותה שימחה שימשה כדי להסתיר שברים נפשיים עמוקים, ואולי זה משהו שהתפתח בלי שום קשר. בכל אופן, הקטע המצורף מתאר התאבדות מנקודת המבט של המתאבד ומנקודת המבט של החבר הכועס, ובעיניי היא זיקוק אמנותי מושלם של תחושות ההתמודדות עם בחירה של אדם אהוב לסיים את חייו באופן ישיר וחד צדדי. תודה על הכל קית׳.

ולסיום מוסיף פה סט שעשיתי לפני לפחות עשר שנים, עם מאש אפ של הפרודג׳י שפותח אותו, ואהבתי לתקלט אותו בפאבים.

*סליחה על הכתיב העברי במקום שימוש באנגלית. ברור לי שיש מקומות שזה יוצא מגוחך, אבל מעדיף את זה על הבלגן שוורדפרס עושה לי כשאני מערבב שתי שפות במשפט.