(נכתב בעקבות הפרסומת "אני תלוי בנתב" של רמי פורטיס וגידי גוב)
פסקת הפתיחה היתה אמורה להיות חיבור בין הגועל שלי בתור נער מאלילים ש״התמסחרו״ לבין כל מיני מקרים בהם נדחקתי לפינה וסוג של מכרתי את העקרונות שלי רק כדי לצאת מהסיטואציה בשלום. ויתרתי על זה כי אני מעדיף לא להכנס לדוגמאות- אני לא רוצה לפגוע באנשים והפרספקטיבה משתנה וסלחנית יותר בדיעבד. היו פעמים שביצעתי מוזיקה שלא רציתי, אירועים שלא הייתי צריך לנגן בהם, יחס שלא הייתי צריך לקבל או תנאים שהייתי צריך להתעקש עליהם. חייו של מוזיקאי, אתם יודעים.
בכל אופן, הדוגמאות האלה קצת מיותרות ב-2020. המונח ״קניין רוחני״ הופך לאמורפי ביותר כשאנחנו מאשרים לרשתות חברתיות לקבל בעלות על השיקוף שלנו בלי למצמץ. תמונות של הילדים, בדיחות, מאמרים מושקעים, וידיאוים- לא לגמרי ברור מה בדיוק שייך לנו, וגם לא בטוח שלמישהו אכפת. לפני כמה שנים התמרדנו נגד ״מופעים תמורת חשיפה״? היום חשיפה היא המהות, חשיפה היא המדד והמטבע. ככה מודדים כמה שווה טאלנט באינסטגרם או יוטיובר.
גדלתי על רמי פורטיס, הייתי בעשרות הופעות שלו בשלל הרכבים, אספתי אלבומים וראיונות איתו. יש לו שירים שזורקים אותי למקומות מסוימים. כשפורטיס הופך שיר שלו לג׳ינגל, הוא קצת משחק עם הזכרון שלי. בערך בכתה י׳ עשיתי קולאז׳ שעליו הדבקתי בובה שבורה של כח המחץ יחד עם המילים של ״תלוי על הצלב״. אני גם זוכר ראיון שלו שבו הוא אומר שהוא לא טשרניחובסקי, כולה מחבר שלושה אקורדים, ואני חשבתי שהוא גאון צנוע.
ביוטיוב ובספוטיפיי ובכלל בסטרימינג אפשר לעשות כסף, אבל זה קנה מידה שונה לחלוטין ממה שתעשיית המוזיקה היתה רגילה אליו בתקופה של ״תלוי על הצלב״. לפי אל-פי, מפיק וראפר אמריקאי שבדיוק קיבל סינגל זהב בסטרימינג, היחס בין סינגל זהב פיזי לסינגל זהב בסטרימינג הוא חצי מיליון מול 75 מיליון. כלומר 150 ניגונים בסטרימינג שווים ״מכירה״ אחת של סינגל פיזי. מכירה של אלבום בן 10 קטעים שווה לניגון של 1500 קטעים. עכשיו בואו ננסה לדמיין כמה פעמים צריך לנגן את ״תלוי על הצלב״ בספוטיפיי כדי להגיע לסכום שקיבל על השימוש וההשתתפות בפרסומת.
פעם שמעתי רינגטון ״לראות מה אני מרגיש אלייך״ מתוך ״תאטרון רוסי״ של אביתר בנאי וזה זעזע אותי. כאילו, דמיינו את השיר המדהים, הקשה, החזק הזה מתנגן, ואז מפסיק ומישהי אומרת ״הלו״. זה פאקינג מיצג. ״לראות מה אני מרגיש אלייך… הלו?״. זוכרים שהיה פעם דיון על מה לגיטימי שיהיה רינגטון? על איך ראוי להקשיב למוזיקה כדי לתת לה את הכבוד לה היא ראויה?
כתבתי פה לפני יותר מעשר שנים על הפעם האחרונה שהוצאתי כסף על משהו שקשור לפורטיס, ופירטתי באריכות שאני לא מאשים אותו בכלום– הוא פשוט בוחר בכיוונים אמנותיים שלא מעניינים אותי. מאז הוא עשה עוד כל מיני בחירות, גם אמנותיות וגם עסקיות, שפשוט לא מדברות אלי. אני מודה לו על כל השנים ועל התקופות הטובות, אני לא הולך לפסול אותו לחלוטין בגלל שהוציא כמה אלבומים שאין לי במה לאחוז בהם, שפט בתכנית זמרה טלוויזיונית ושבכמה הופעות הוא עשה דואטים עם שירי מימון, או מעלה אנשים מהקהל לשיר את ״אין קץ לילדות״.
אבל אני מבין את אלה שכן. זה בסופו של דבר עניין של מדדים. מבחינתי מוזיקה ותרבות איבדו מערכן ברמה שכבר קשה להעריך אותן באמת, לפחות לא באופן סובייקטיבי. אני לא מצליח להתחבר לפופ עכשווי, אני לא מצליח להבין דראג או את האירוויזיון מבחינה מוזיקלית, ומהקצה השני יש כמובן מוזיקה שכלתנית אוונגרדית שמבוססת על טקסטורה וקונטקסט, ולך תנסה עכשיו לקיים דיון מה שווה יותר ממה. יכול להיות שאנשים עדיין לא מצליחים להודות שפורטיס הוא כבר לא אייקון פאנק אלא מוזיקאי פופ? יכול להיות שהדיון הוא בכלל ״מה יותר מצחיק״ או ״מה מוציא ממך תגובה/ רגש״?
״אני תלוי בנתב״ זה חתיכת יציאה גרועה, כל כך גרועה שזה כבר מצחיק או לפחות נסלח בקטע טראשי, אולי, אבל מצד שני זה לא שפורטיס לקח ושיבש את אחת היצירות הכבדות שלו. ״שוטר פושע והענק הלוחש״ היה אלבום עם לא מעט שירים טובים, אבל גם לא מעט טקסטים מביכים (השיא הוא כנראה ״יש לה שדה של שדיים/ חם חם חם/ יש לה שדה של שדיים/ חם חם בכל העולם״). לא בטוח שלהחליף את זה בתוכן שיווקי זה רעיון כל כך רע.
הלא קריטי 
חבל שאי אפשר למצוא בשום מקום את הפרסומת של פורטיס לפפסי. היה יכול לתרום משהו לדיון לדעתי.