הנה פוסט שלא דמיינתי שאפרסם פה, אבל במחשבה שניה הנושאים בבלוג הזה כבר מזמן חרגו מגבולות המוזיקה והטכנולוגיה (בדראפטים מחכה לו כבר שנים פוסט על שניצלים בפיתה). יוצא שזו הזדמנות לחבר שני נושאים שלדעתי לא הוזכרו פה אפילו ברמז: ספרות ילדים וחווית משתמש. זה די הגיוני- אני אבא כבר כמעט שנתיים, מעצב גרפי שכיר כמעט עשר שנים (ואוכל שניצלים בפיתה לפחות שלושים שנה).
לא מזמן קראתי המלצה על הספר "לקוף יש בעיה". יש לי אותו בבית, זה באמת ספר חמוד, הקריאה בו זורמת יחסית, וכשיש ציורים של חיות כולם מבסוטים- כיף לתרגל את השמות של החיות ולעודד תשומת לב לפרטים. העלילה מאוד בסיסית- הקוף הקטן הולך לאיבוד, מחפש את אמא ומתאר אותה ביחס לחיות אותן הוא פוגש: האמא לא גדולה כמו הפיל, אין לה נוצות כמו לתוכי וכו'. מבחינה מגדרית הפריע לי שהאבא בסיפור מופיע כתחנת מעבר בדרך לאמא ותו לא (חוק בכדל בהפוכה). כאילו, האבא פוגש את הילד שלו אחרי שזה אבד, ובלי בכלל לשאול לשלומו הוא ישר מעביר אותו לאמא. מה זו הדוגמא הזאת? אבל בסדר, לא זו הנקודה.
ההמלצה שקראתי לספר היתה יוצאת דופן בעיניי כי היא התיחסה לספר מנקודת מבט של מתכנת שעובד על "למידת מכונה" (מאשין לרנינג). כמו הקופיף האבוד, המכונה מגדירה ומבדילה בין עצמים באופן יחסי לפי נתונים שהיא מקבלת מפרטים אחרים ("לאמא אין כנפיים, אין מקור, לא צבועה בשלל צבעים" וכו'). ככה היא לומדת. קל לצחוק על זה, הרי אנחנו לא ממש רוצים לגדל רובוטים, אז אפשר פשוט להגיד בזהירות שהמתכנת שבהורה מעריך עידוד לחשיבה לוגית. על המשקל הזה אני, בתור הורה שמתעסק בחווית משתמש, מעריך עידוד לחשיבה אמפתית (שהרי בלי אמפתיה והבנה של המשתמש, איך נוכל לעצב לו חוויה איכותית?).
ארון הספרים של שילה הורכב בקפידה ובתשומת לב על ידי ההורים שלה, נטע ואני, כמעט כמו אוסף התקליטים הביתי. ניגשתי אליו, מנסה למקם את הספרים בגסות על ציר לוגי-אמפתי. הנוסחה הפשוטה שהנחתה אותי היתה כזו: בצד הלוגי של הסקאלה נשים ספרים שמוליכים את הדמויות הראשיות אל הפתרון או לסוף סגור, ובצד האמפתי הספרים שמתעכבים על תהליכים רגשיים או התנהגותיים. לקוף יש בעיה ברורה- הוא איבד את אמא, אבל בשום שלב אף אחד לא שאל אותו מה הוא מרגיש, מה בעצם הצורך שאמא שלו אמורה למלא כרגע- בטחון? רעב? סקרנות? אישור?
זה משחק נחמד, לנסות להפוך ספר לוגי לספר אמפתי. לקחת את הדמות הראשית ולנתח את נקודת המבט שלה, את הכלים שהיית רוצה להעניק לה כדי שתתגבר על בעיות דומות בעתיד. התוצאה היא כמעט אבסורדית. הילדה עוד לא בת שנתיים, ומדי פעם לעבור על ציורים יפים של חיות לפני השינה זה מספיק. כשהמדף מכיל בין השאר ספרים שנכתבו לפני מאות שנים, זו אחריותו של ההורה להוסיף פרשנויות ושאלות מנחות. לא רק למצוא את אמא של הקוף, לעקוב אחרי ההרפתקאות של הכלב הקיבוצניק, להבין את הדיאטה של האריה, לספור בלונים צבעוניים או להתרגש מתירס. אבל לפעמים גם לא צריך יותר מזה.
יש לשילה שני ספרים שאני אוהב לקרוא איתה במיוחד, וסיקרן אותי איפה הם ימוקמו במשוואה הלוגית-אמפתית השרירותית הזאת. הראשון הוא "החיבוק". הספר מחולק לשני סיפורים זהים של שתי דמויות, קיפוד וצב שכמהים לחיבוק ולא מוצאים את הפרטנר שלא יירתע מהם. הוא קצת מזכיר את "לקוף יש בעיה" במסלול הלינארי שהדמויות עוברות, אבל בניגוד לקוף, הצב והקיפוד חווים רגע אמפתי במפגש עם ינשופה שנותנת להם מבט על לסיטואציה. היא מסבירה שהשריון והקוצים אמנם לא נעימים למגע, אבל שלא ידאגו כי לכל סיר יש מכסה. מיד אחר כך, שני הסיפורים מתאחדים לחיבוק המיוחל.
"החיבוק" נמצא במקום טוב במרכז הסקאלה. הדמויות חושפות את הרגשות שלהן, מנסות לפתור את הבעיה שלהן ונכשלות, ואז מקבלות כלים. הסיפור זורם יפה, מתומצת וערוך מצוין, בטח כשמחשיבים את הגימיק החמוד של הסיפור הכפול. יחד עם זאת הסיפור מאוד לינארי, מאוד מוכוון מטרה. הדמות ממשיכה בקו ישר כאילו במשחק מחשב, עד ש"מעדכנים" אותה.
אחסוך לכם מעבר על ארון הספרים המורחב, הזוכה הגדול בפרס האמפתיה הוא "הארנב הקשיב". בקצרה, טיילור בנה מגדל קוביות מדהים. המגדל נהרס. אחת אחרי השניה מגיעות חיות לעודד אותו, כל אחת בגישה קצת שונה, אבל לטיילור לא היה חשק להתמודד עם אף אחד מהן. מצטער על הספוילר המפתיע, אבל היה זה הארנב שהגיע אחרון והקשיב. פשוט יושב שם ומחכה שטיילור ישתף אותו ויוציא את התסכול שלו. בסופו של דבר טיילור מתכנן לבנות מגדל חדש, משופר.
זה ספר מצוין בעיניי, בוודאות ספר הילדים היחיד שגרם לי להזיל דמעה (כהורה, ואולי בכלל). יש בו מנעד רגשי רחב כמגוון אופציות ההתמודדות- החיות מציעות לצחוק, להתעלם, לנקום. אבל מעבר לעצות שמתגלות כלא רלוונטיות, הספר מציע גישה, אמפתיה, כלים. הוא מאפשר לפתח שיחה על רגשות, על מקרים ספציפים שהרגשנו דומה, ועל איך היינו רוצים שיפנו אלינו במקרים דומים בעתיד, ולהפך (איך כדאי לפנות לאחרים). כמו כל ספר ילדים טוב (ויש שיאמרו כמו מוצר מצוין), הוא עובד נפלא גם ברמה הבסיסית ביותר של אינטרקציה עם האיורים כשקוראים אותו עם פעוטות, ובהמשך מתאים לילדים, לנוער ובעצם לכל אחד.
- "לקוף יש בעיה" (2000) מאת ג'וליה דונלדסון, איורים של אקסל שפלר, תרגום: רמונה די-נור. כנרת בית להוצאה לאור
- "החיבוק" (2019) מאת אואן מקלקלין, איורים של פולי דאנבר. תרגום: רוני בק. תכלת הוצאה לאור
- "הארנב הקשיב" (2018) מאת קורי דורפלד (שגם איירה!). תרגום: גליה אלוני-דגן. תכלת הוצאה לאור
הלא קריטי 
הגעתי לכאן דרך השיתוף שלך לפייסבוק, מאוד נהניתי לקרוא, אתה כותב באופן מקסים!
באשר להמשלה של ספרות ילדים לחווית משתמש, אתה מבאר את זה כל כך יפה והקשר ברור מאוד בין השתיים. יכול להיות שזו דרך חדשנית להסביר את המקצוע 🙂
תודה רבה 🙂 שמח שאהבת
זווית מאוד מעניינת על ספרי ילדים.
מזדהה מאוד על הארנב הקשיב. לקח לי איזה שלוש פעמים עד שהייתי מסוגלת להקריא את החלק על הארנב בלי קול רועד וחנוק.
אולי אם היו מקריאים לי אותו כשהייתי ילדה הייתי מסוגלת להגיד למישהו, באיזשהו שלב בחיים, "תישאר איתי בבקשה".
תודה. ריגשת
נפלא … תודה לך שי ליברוסקי שהבאת את הספר עם האלגוריה.
תודה לך