מה שווה המוזיקה שלנו אם אי אפשר להתפרנס ממנה?

איה כורם הוציאה אלבום חדש, התראיינה איפה שאפשר, ואז צייצה בטוויטר כמה מבאס זה ששואלים אותה איך היא מצליחה להתפרנס ממוזיקה. זה ציוץ מצוין שמעיד על שתי בעיות לפחות: 1. תקשורת המוזיקה בארץ ממש גרועה ו-2. אנחנו לא באמת יודעים איך מוזיקאים מתפרנסים היום. אפשר לנחש, לא חסרות חלטורות גם בתקופות קשות, אבל זה כבר מזמן לא לגמרי ברור.

כשאסף אמדורסקי הלהיב שמאלנים כשיצא פומבית נגד ראש הממשלה, אפשר היה לראות לא מעט הודעות תמיכה שהכריזו שכאות הערכה ישמעו את המוזיקה שלו בלופים בספוטיפיי. זה רעיון חמוד אבל חסר משמעות כלכלית. ההכנסות מהאזנות בסטרימינג בכלל ובספוטיפיי בפרט הן מזעריות, והן רק מצטמקות לאורך זמן. מתוך בערך 7 מיליון מוזיקאים, רק מעט יותר מ-7,500 מצליחים להרוויח יותר מ-100 אלף דולר בשנה. כלומר הזכות להתפרנס יפה ישירות מסטרימינג בספוטיפיי שמורה לשמונת אלפים המוזיקאים המצליחים בעולם. איה כורם (70 אלף מאזינים בחודש בספוטיפיי) ואסף אמדוסקי (90 אלף) לא ביניהם. כשאין הופעות בגלל מגיפה כלל עולמית, זה כבר מתחיל לעורר תהיות, בטח כשכולנו זוכרים כתבות על מוזיקאים מבוגרים ורעבים או כאלה שאפילו שמו קץ לחייהם.

כתב תרבות איכותי היה מוצא דרך להבין את ההגיון הכלכלי מאחורי העסק שנקרא 'איה כורם', ויכול להיות שזה היה עוזר למוזיקאים לתכנן נכון יותר את הקריירה שלהם. אני מאוד ביקורתי לגבי מצב תקשורת המוזיקה בארץ (בעיקר הכתבים והעורכים. מודה שהרדיו פחות מעסיק אותי), אבל ספציפית בנושא הזה אפשר להבין מאיפה הבלבול. הרי אלה היו המוזיקאים עצמם שפימפמו בשנה האחרונה שבלי פתיחה של אולמות ההופעות הם יגוועו ברעב, אז נדמה שהמשוואה הזאת יחסית פשוטה, לא? מוזיקאים היום עושים כסף בהופעות, ואם אין הופעות אז אין כסף. ובכלל, אווירת ההד-סטארט ומימון ההמונים מעודדת תדמית מסכנה שזקוקה לתמיכה.

בשבוע של הציוץ של איה כורם נכנסתי לויכוח פייסבוק עם מארקי פ'אנק, מהדיג'יים האהובים עלי בארץ ובכלל בחור מוכשר (גילוי נאות). רוב המוזיקאים יוציאו יותר כסף על קידום המוזיקה שלהם בספוטיפיי מאשר שאשכרה ירוויחו מהפלטפורמה, הוא כתב. הרבה מוזיקאים הצטרפו ותמכו בו, תוך כדי התפלצות מהנתון המשוגע שבכל יום מתווספים לספוטיפיי 60 אלף קטעים חדשים (!). אבל אולי הנתונים המפלצתיים האלה, שמצטרפים בטבעיות למציאות לא פשוטה, אולי זה אומר שהשוק מוצף, שמוזיקה היא כבר לא כזה מוצר נחשק? או אם להיות יותר קשוח – למוזיקה כבר אין ממש ערך, או לפחות ערך שמאוד קשה לכמת?

המאזין הממוצע לא מכיר את האופרציות והאסטרטגיות המורכבות שנדרשות ממוזיקאי כיום, ודי בטוח שגם רוב המוזיקאים לא מודעים לכל אפשרויות הפרנסה שלהם. הכוונה היא לא רק לאופציות הנוצצות שקיימות עבור השמות הגדולים שכוללות קמפיינים ושיתופי פעולה מסחריים או טלוויזיונים, אלא כל מיני תחומים משעממים/ מרתקים כמו לייסנסינג, הפקה מוזיקלית, הפקת מותגי אירועים, עיבוד, פסקולים לסרטים ותאטרון, מעטפת סאונד למשחקי מחשב, מיתוגים סונאלים, שירותי אולפן, שירותי תוכן (הרצאות/ סדנאות/ כתיבה), נגינה בהפקות ועוד ועוד. עם הניהול והאסטרטגיה הנכונה אפשר לגלגל כל אחד מהתחומים האלה ולהתפתח איתם בכל העולם.

הנושאים האלה לא כאלה נישתיים כמו שחסרים העורכים או הכתבים שידחפו אותם. תקשורת המוזיקה הכתובה בעברית במצב כל כך מחורבן שאין היום אכסניה שבה אפשר לצפות לקרוא על מוזיקאים מעניינים לפני שהפכו לתופעה או להצלחה מוכרת. נדיר לראות ניתוחים מעניינים או ביקורת בעלת משמעות תרבותית. מצד אחד רוב רובה ניזונה מכתבות יח"צ או מכח האינרציה של פומו ואג'נדות שחוקות ותלויות בקליק בייטס, ומצד שני הלב יוצא אל כתבי ועורכי המוזיקה המקומיים, שקצת כמו המוזיקאים שמופיעים בחצרות כשהמועדונים סגורים, יעשו מה שצריך כדי לשרוד. כן, גם לכתוב על האירוויזיון ועל מה שהעורך של העורך חושב שמתאים או שמוכר, ולמי יש כח לריב איתם.

כבר הרבה זמן שאני לא סומך על טקסטים בעברית כדי להכיר מוזיקה חדשה, אבל עדיין היה לי חסך בטקסטים טובים ממקורות קבועים. שלושה ניוזלטרים מצוינים עוזרים לי עם זה. הניוזטלרים עושים לאחרונה קאמבק והם בעצם סוג של בלוג עם תוכן פרימיום למנויים משלמים. בארץ יקח כנראה זמן עד שהמודל הזה יתפוס, ובחלומי הוא ישחרר לא מעט כתבים מצוינים שכבולים תחת עורכים שלא מאפשרים להם לפרוח באמת או חוסר תגמול מהתחום. זה קורה חלקית עם מערכות עיתונות עצמאיות כמו שקוף/ העין השביעית או המקום הכי חם בגיהנום, אבל זה לא בדיוק אותו דבר, וגם לא ממש קשור למוזיקה. עד אז נסתפק בניוזלטרים באנגלית. יש אחד מצוין שכותב על היפ הופ, כולל ראיונות, ביקורות והמלצות קריאה מצוינות. יש אחד שמתעסק יותר בהפקה ובסימפולים, ויש את זה שכותב על כלכלת היפ הופ, והוא כנראה הרלוונטי ביותר לנושא של המאמר הזה.

דן ראנסי חגג בתחילת החודש 3 שנים לטראפיטל, והמייל שציין את החגיגה היה פיסת התוכן מספר 316 תחת השם הזה. המספר הזה כולל גיליונות ניוזלטרים (ככה קוראים לזה?), מאמרים, עדכונים, וובינרים ופודקאסטים. לא תמיד אפשר להשליך תובנות שעולות מניתוח המהלכים העסקיים של ג'יי זי וביונסה על השוק המקומי, אבל היפ הופ זה כח תרבותי כל כך דומיננטי שככל שמבינים אותו מבינים יותר טוב את התרבות העכשווית ואת הכלכלה שמאחוריה. בטריפטאל אפשר למצוא בין השאר מאמרים שמסכמים מהלכים עסקיים חשובים, סיקורים על אמנים שבנו קהילות או על מהלכי קריירה ומיתוג מבריקים. באחת הכתבות הוא משווה בין רישום של אסטרטגיית ההצלחה (מפת סינרגיה) של אמנית עצמאית בשם איסה ראה עם זו של דיסני.

מוזיקאי הוא עסק עצמאי לכל דבר, וככזה הוא צריך הבנה של השוק, הבנה של היכולות שלו ושל הביקוש למה שהוא מייצר או יכול לייצר, ואיך לעשות מזה כסף. מוזיקה היא בעצם תוכן שהערך שלו משתנה כל הזמן, וכדי להתפרנס ממנה צריך אסטרטגיה שכוללת לא רק להיטים אלא גם תוכן ויזיואלי, רשתות חברתיות, אולי איזה מותג עצמאי. זה קשה, זה דורש הרבה חשיבה ביקורתית וגמישות, מוטיבציה וכישרון, וזה עוד יותר קשה בלי תקשורת מוזיקה איכותית. תקשורת שחוקרת ותומכת באמנים עצמאיים, שמבינה את הקשיים שאיתם הם מתמודדים ושבוער בה לקדם ולאתגר את השיח של את התחום שאותו היא מסקרת ומבקרת. דמיינו את איה כורם מכינה את עצמה לעוד שאלה חסרת טאקט על העו"ש שלה, רק שהפעם המראיין מנסח את זה "זאת היתה שנה קשה ללא הופעות ועם השחיקה המתמדת של ההכנסה מסטרימינג. איך מפת הסינרגיה שלך עמדה בזה?".