לא מזמן הייתי עם הבת שלי במופע ילדים בקניון בכפר סבא. אבא שלי הסתכל על הזמרות/ רקדניות/ שחקניות שקפצו על הבמה בבוז ואמר שבעיניו זו אחת העבודות המטומטמות והבזויות ביותר. אמרתי לו שלדעתי הוא מגזים ודווקא זיהתי בזה רוקנרול – הופעה מול קהל קשוח בתנאים לא תנאים. כשחושבים על כמה שעולם הבידור (ואולי העולם בכלל) נהיו אינפנטיליים ומוכוונים לקהל של ילדים – זו לא טענה כל כך מופרכת.
היתה תקופה שמאוד אהבתי לקרוא את בן שלו ב"הארץ", וכשהוא כתב לאחרונה על האלבום החדש של סטטיק ובן אל משהו הרגיש לי מוזר- לא הופיעה המילה "ילדים" אפילו פעם אחת. הופתעתי כי זכרתי שבביקורת ההופעה שכתב עליהם לפני 3 שנים המילה הופיעה די הרבה (16 פעמים, בדקתי עכשיו). בוואינט ההתיחסות לסטטיק ובן אל ככוכבי ילדים מופיעה בפסקה השלישית של הביקורת שלהם, שם מציבים אותם לצד מני ממטרה. אמנם מדור המוזיקה של הארץ מתקרב ברוחו בשנים האחרונות למדור המוזיקה של מעריב לנוער או צ'ופר, אבל יכול להיות שלהודות שהם מסקרים מוזיקה לילדים זה קו שהם עוד לא מוכנים לעבור. אפשר לקרוא שם על האירוויזיון אבל לא על הפסטיגל.
מהצד השני כביכול של הספקטרום התרבותי נמצא מתי כספי, שעורר סערונת עם פוסט שכתב החודש בפייסבוק שלו, ובו טען שהוא לא מכיר אף נער או נערה שחלמו להיות מבקרי מוזיקה, אבל הכיר כאלה שחלמו להיות מוזיקאים. הוא קיבל הרבה תגובות מצוינות שגערו בו על חוסר ההבנה והרגישות: שאמנות לא יכולה להתקיים בחלל ריק וזקוקה לדיון סביבה, שזו התנשאות מיותרת ושלמעשה יש לא מעט אנשים שמאוד אוהבים מוזיקה ורוצים להיות חלק מהעולם הזה, אבל בשום שלב לא התעניינו בלהיות כוכבי פופ או אפילו סתם לנגן או לשיר.
בעיניי הפוסט של כספי מתחבר למקום שמתאמץ לקחת את סטטיק, בן אל ואגם בוחבוט ("כבר לא הילדה שזוכרים מבית הספר למוזיקה" נכתב עליה השבוע) ולסמן אותם כיוצרים שהתבגרו. ההתעקשות הזו ליצור הפרדה בין "מוזיקאי בוגר" ל"כוכבי ילדים" או אפילו סתם מהאנשים האפורים בתעשייה היא הזנה של תדמיות שהתקשורת ומשרדי הפרסום מאוד אוהבים. להיות מוזיקאי זה לא יכולת או מקצוע, זה סטייט אוף מיינד קוסמי, אישיות עם מיתולוגיה: "הרוקסטאר", "האמן המיוסר", "הגאון המסתורי", "כוכב הילדים שהתבגר", "ילדת הפלא שבשלה". היה קל ליפול לקלישאות האלה בתקופה שלפני הרשתות החברתיות, כשהמדיה שלטה בתיווך בין היוצר לקהל. אבל בישראל 2021 של הסטוריז והסלפי זה מגוחך לנסות לטפח את זה. אתה יכול להיות מוזיקאי סופר מוכשר ואולי אפילו גאון אבל באותה מידה סביר להניח שאתה עדיין עוד בן אדם שכותב שטויות פייסבוק.
I'm an artist please dont laugh at me
ההתנשאות והצקצוק של מתי כספי הם כמו שכפול של סנטימנט שאפשר לזהות בראיונות שונים מהשנה האחרונה עם מוזיקאים שלא האמינו שהם מופיעים בחצרות של בתים. אפשר היה לזהות אותו בכל מיני ראיונות שבהם מוזיקאים ציקצקו לגבי הופעה בחתונות, או כשפתחו את הזאפה ונשבעו שלא יופיעו מול קהל שיושב ואוכל. ושלא ישתתפו בפרסומת. או ישפטו בתחרות שירה טלוויזיונית. בעיניי הסנטימנט הזה הרסני, והוא חוסם למוזיקאים את שדה הראייה לגבי האופציות שמונחות לפניהם, ובמידה מסוימת מביא אותם לטענות פומפוזיות כמו "התרבות מתה" או "תרבות או נמות". אני מציע לכל מוזיקאי לבחון ברצינות כל הצעה, ולזכור שלפני שמדובר באמנים שמחזיקים את התרבות בחיים סביר להניח שהם קודם כל עובדים בעסקי הבידור. ממש כמו כוכבי הילדים, בין אם הם מופיעים בהיכל התרבות לבין אם הם מופיעים בקניון בכפר סבא.
כמו המוזיקאים ה"רציניים", גם ההכנסה של כוכבי הילדים היתה תלויה עד לא מזמן בהופעות ובדיסקים. כוכבי הילדים ספגו מכה לא פשוטה כשאת קלטות הוידיאו והדיוידי החליף יוטיוב, אבל גם בלי להיות מעורה בנתונים נראה שהם התאוששו יפה ותפסו נוכחות בשירותי ה-VOD השונים. גם בתקופת הקורונה אפשר היה למצוא כוכבי ילדים מנגנים במשאיות או מגיעים לבתים של לקוחות בשביל סלפי. הם לא רואים בעיניים, והם צריכים להיות השראה לכל מוזיקאי שמרגיש תקוע. הם מופיעים בלי סוף, בכל מקום, בהרבה מקרים יותר מפעם אחת ביום. ובהרבה מקרים אלה הופעות בתנאים קשים בקניונים או בגינות ציבוריות, גנים ובתי ספר, בחום קיצוני בתוך תחפושות מוגזמות, מול קהל שלא תמיד שומר על נימוס. אפשר להסתלבט, בהרבה מאוד מקרים זה גם מתבקש, אבל יש המון מה ללמוד מהם. בעיקר לגבי מוטיבציה ונחישות וניצול הזדמנויות.
אפשר לפרש את השוואה הזאת כזלזול, לטעון שהיא אכזרית או סתם מלאה חורים. יכול להיות. יש בה נסיון מסורבל לעורר מוטיבציה (ואולי קצת פרובוקציה) ולנער תפיסות ישנות שאני באופן אישי הייתי צריך לשמוע כשנכנסתי לעסק הזה (ופרשתי/ נזרקתי ממנו בין השאר כי סירבתי לנצל הזדמנויות). אבל מעבר לזה, אי אפשר להכחיש שהתרבות ב-2021 מכוונת לילדים, יותר מאי פעם. מקובל לחשוב שהעולם שייך לצעירים ושתרבות הפופ מבוססת על בני נוער, אבל בלי לשים לב יותר ויותר אספקטים תרבותיים הפכו לסוג של פופ והצעירים שהעולם שייך להם הם צעירים מאי פעם. נכון, תמיד היה קשר הדוק בין תרבות הפופ לתרבות הילדים. מוזיקאים אהודים עמדו בתור כדי להתארח ברחוב סומסום, אריק איינשטיין ויהונתן גפן (ובמידה מסוימת גם מתי כספי) הם כוכבי ילדים לפחות כמו שהם כוכבים של מבוגרים ואפילו לג'וני קאש יש אלבום ילדים. אבל כשלחצי מהילדים עד גיל בת מצווה יש סמארטפון אין פלא שהתרבות נהייתה רק יותר ויותר ילדותית. הקהל שמרכיב תכניות טלוויזיה בפריים טיים (ולפעמים גם מככב בה) מורכב מהמון ילדים, קלישאות הפיתויים שמציעים בבהייטק הם פלייסטיישן, כדורגל שולחן ופופים צבעוניים. הערוץ הכי נצפה ביוטיוב ובנטפליקס? קוקומלון. הוידיאו הכי נצפה בתולדות יוטיוב? בייבי שארק. פלא שבמדור המוזיקה בהארץ, סממן האיכות של העיתונות היומית, מככבים כוכבי ילדים וראפרים בני 15?
בעיניי מדובר בשינוי מאוד עמוק במשמעות של המונח "תרבות", מה שצריך להוביל לבחינה מחודשת במונחים נוספים כמו "אמנות", "פופ ו"בידור". בתור חובב מוזיקה מזדקן אני חושב שזה לא כל כך דרמתי כמו שזה נשמע, זה קצת כמו ששמות של סגנונות מוזיקלים שינו את המשמעות שלהם עם השנים. בתחילת שנות ה-90 חשבתי שאני אוהב טכנו, לכו תנסו להסביר מה זה היפ הופ, ואני נשבע שעד היום אני לא לגמרי בטוח מה נחשב "אינדי" (ברצינות שניה – מדובר בסצינה? בקהילה מסוימת? בסגנון מסוים? בגודל הצוות המסייע של המוזיקאי?). "אמנות" כנראה תשאר מונח סובייקטיבי, אבל אני די בטוח שהמשמעויות של "תרבות" ו"בידור" מאוד התקרבו בשנים האחרונות, ויכול להיות שהיום אלה שתי מילים שאומרות כמעט אותו דבר. רק ש"בידור או נמות" נשמע פחות משכנע.
להגיד שמתי כספי מוזיקאי מוכשר מאוד זה יהיה אנדרסטייטמנט, אבל את מקומו בהיכל התהילה של התרבות הישראלית הוא כבש כבדרן. ההופעה שלו מוצלחת לא רק כי היא מכילה מוזיקה משובחת ואהובה, אלא גם כי הוא נורא מצחיק, והקהל מכיר את הדמות שלו מהטלוויזיה ואוהב אותה. במובן מסוים כל מוזיקאי שמוציא וידיאו או מדבר בין השירים הוא בדרן (על אחת כמה וכמה אם הוא מוציא אלבומי ילדים). זה היה נכון לפני עשרות שנים וזה כמעט מובן מאליו היום כשלכל מוזיקאי עם איזו שאיפה להצליח יש נוכחות דיגיטלית וסושיאל. אתה בקושי יכול למכור ירקות בשוק בלי שיש לך איזה קץ' פרייז.
ואם אתה מוזיקאי שנאבק על מקומו – אז קודם כל ליבי איתך. אני מציע לך תרגיל מחשבתי: תסתכל על עצמך במשך חודשיים כבדרן, ככוכב ילדים שלא רואה בעיניים ותתכנן את הקריירה שלך בהתאם. תחשוב לא רק איך אתה מביא את המוזיקה שלך לכמה שיותר אנשים, אלא איך הכישרון המוזיקלי שלך, לצד שאר הכישורים שלך, מקדם אותך ואת העסק שלך ומרחיב אותו כמה שאפשר. אז יאללה, זהו, כולנו בדרנים וכמעט הכל היום זה סוג של בידור, כולל הטקסט הזה. זה מה שרציתי להגיד בעצם. ועדיין, זה לא תירוץ למה שנהיה ממדור המוזיקה של הארץ.
החודש נפרדנו מביז מארקי, שנאבק על חייו קרוב לשנה. אגדת ההיפ הופ התחיל בתור ביט בוקסר, ובהמשך הפך לראפר, מפיק, תקליטן, אספן וכוכב ילדים. הבן אדם ייזכר לעד גם כאחראי על אחד הרגעים החשובים בתולדות ההיפ הופ, וגם על פינת ביט בוקס ב"יו גבה גבה". הוא אהב לקרוא לעצמו הליצן של ההיפ הופ, ולא מפתיע שהקטע הטוב האחרון שהוציא היה על קורנפלקס (פה בוידיאו למעלה). הוא היה אמן חלוצי שהתנסה בהיפ הופ בשלל צורות יצירתיות וחקר אותו לדקויות מופרעות (תקשיבו לו מתארח בפודקאסט של קווסטלאב). אני בטוח שהוא ראה את עצמו קודם כל כבדרן (יש סיכוי לא רע שהוא אמר את זה גם בפודקאסט אבל אני לא בטוח לגמרי).
ובלי קשר לכלום אבל נראה לי מתאים: הנה שעה שערכתי של שירי ילדים אהובים מכל הזמנים (בעיקר כדי לתרץ ולהכשיר שיר אחד שאני אוהב פה ודי מתבייש לגביו, לא מגלה איזה).
הלא קריטי 