אלפיים ועשרים קילו פריסט

כשג'ון פרושיאנטה הוציא 6 פרויקטים שונים תוך שנה, אי שם ב2004-5, זה הרגיש לי בלתי נתפס. גם כשמאדליב פצח בסדרת מיקסטייפים חודשית בתחילת העשור הקודם. בשני המקרים מדובר בביטוי מרוכז לכשרון מוזיקלי נדיר, התפרצות של יצירתיות ותעוזה ויותר מהכל – אצבע משולשת לתעשייה ולאיך שדברים אמורים להתנהל. בלי סינגלים, קליפים, סיבובי הופעות משוגעים. פשוט המון המון מוזיקה חדשה במעט מאוד זמן. היום זה כבר לא כל כך נדיר, במיוחד בהיפ הופ המוזר יחסית, ליהנות מ-6 פרויקטים בשנה מהמוזיקאי האהוב עליך. יור אולד דרוג, האס קינגפין, די ג'יי מאגס, אלכמיסט, חברי גריזלדה השונים ואחרים משחררים בשנים האחרונות פרויקטים בכמויות משוגעות. רובם הודו שההספק הזה גם משתלם כלכלית, והאס קינגפין הגדיל לעשות ואפילו חשף קצת מספרים (שהספיק למחוק מאז. באזור ה-90K דולר ממכירות פיזיות בלבד).

כבר בערך שנתיים שאני רוצה לכתוב על קילא פריסט ולא מוצא לזה זמן. בכל פעם שאני חושב שהדבקתי את קצב העבודה המטורף שלו ואפשר סוף סוף ליצור סיכום כלשהו לפועלו, אני מגלה שהוא הוציא פרויקט חדש. 4-5 פרויקטים בשנה זה קצב עבודה יפה ומרשים עבור ראפרים צעירים שחיים בסושיאל, אבל זה די פסיכי לראפר בן 50+ שנמצא בסיבוב השלישי/ רביעי של הקריירה שלו, שמעמיס בטקסטים כבדים ומורכבים ובקושי מארח ראפרים נוספים. הוא אף פעם לא לגמרי נח מפעילות, אבל ב-2020 הוא בבת אחת העלה הילוך והתחיל רצף מרתק.

בעצם אפשר להגיד על רוב "הפרויקטים הרצופים" שהם מרתקים במידה. כמו פרושיאנטה שהקליט כל פרויקט עם הרכב נגנים וקונספט הפקתי שונה (מתוכם כמה קלאסיקות על זמניות), ומאדליב שבחר לכל מיקסטייפ שלו נושא שונה לגמרי, גם האחרים שהוזכרו פה דאגו ליצור בידול בין פרויקט לפרויקט. אלכמיסט ומאגס הפיקו אלבומים שלמים לקשת רחבה של ראפרים, והאס קינגפין, רק כדי שתבינו את הראש, הוציא השנה אלבום מחווה כפול לסאונד של פורטיסהד, פרויקט עם מפיקים מברזיל (ואז גרסת רמיקסים), פרויקט אר אנ בי, פרויקט בסימן היפ הופ מהניינטיז וממש לאחרונה הוציא גם אי.פי לכריסמס. אצל כריס קראק לעומת זאת (ואולי גם אצל כמה גריזלדות) זה הרגיש בשלב מסוים שהוא מוציא כמה פעמים בשנה את אותו אלבום.

הפרויקט הראשון שקילא פריסט (שם הבמה של וולטר ריד) הוציא ב-2020 היה מיקסטייפ לא רע יחד עם המפיק ג'ורדן ריבר בנקס שיצא באפריל. כמו שתגלו בפסקאות הבאות, הטייטל Journey to the Planet of the Gods היה יכול להתאים כמעט לכל פרויקט שיצא בשנתיים האלה. זה באמת אחלה מיקסטייפ, שעה שמחולקת ל-19 קטעים מגוונים שמופקים טוב, אבל לא משהו שאפילו רומז על הטורנדו היצירתי שבדרך.

Rocket To Nebula יצא ביוני 2020, הקונספט המפתיע הוא של מסע בחלל אבל מלבד חוצנים המאזין נחשף למפגשים עם שלל יצורים מיתולוגיים או מעוררי יראה (בנות ים, מומיות, צ'יף אינדיאני, השטן). ריד מבחין בנופים וממש יורד לפרטים, מתבונן פנימה, עושה קצת חשבון נפש קרייריסטי ובהכל נוכחת התייחסויות נרחבות לרוחניות ופסיכדליה. גם אם בחלקים מסוימים זה כבר מרגיש כמו ממבו ג'מבו מקושקש, רוחה היריעה המרשים מכסה על זה ופשוט סוחף. זה לא יהיה מוגזם לטעון שהוא מזכיר את ג'יי אלקטרוניקה ואם אף דום ז"ל לא רק בטון אלא גם באיכויות הכתיבה שבאות לידי ביטוי בין השאר בידע סופר רחב ויכולת לרדת לפרטים.

הקטע האהוב עלי באלבום הוא In Secret Anticipation. שבע דקות מאוד מינימליסטיות שמתארות מפגש עם חוצנים שמערערים את תפיסת הזמן והמרחב. זה מעולה, גם מבחינת הטקסט והסיפור ששומרים על עניין אבל גם מבחינת הפלואו והטון. ההפקה המינימליסטית-אמביינטית נפלאה, ויש שטוענים שהמפיק Unknown Source הוא קילא פריסט בעצמו, ואם זה נכון אז מדובר בחתיכת פסגה אמנותית לאמן יחיד. פסיכי! וכן, מדובר באלבום עם מעט מאוד תופים, תת-ז'אנר נישתי שאני מאוד אוהב ותפס תאוצה משוגעת בעשור האחרון. הוא מאוד הולם את קילא פריסט, שנדמה שהתחביב האהוב עליו בעשור הזה זה לקחת את הז'אנר לקצה.

הפריצה מ-1995

ערבוב מיתולוגיות/ אמונות/ סיפורי עמים זה מוטיב קבוע בטקסטים של וולטר ריד, ובמקום מסוים הוא הכריז על זה עוד בקטע הפריצה שלו, כשהתארח באלבום הקלאסי ליקוויד סוורדז של ג'זא מ-1995. בקטע שסוגר את האלבום (בוידיאו פה למעלה) הוא מבקש לאתגר את התפיסות המקובלות בדת, שלשיטתו עוסקות בעיקר בלהפריד ובלחסום את היכולת ללמוד. לקטע קוראים BIBLE, ראשי תיבות של "הוראות בסיסיות לפני שעוזבים את כדור הארץ". מאז הוא לא עצר ולאורך כל הקריירה המסועפת שלו התמקד בטקסטים שעוסקים באמונה ומיתולוגיה. שניים וחצי עשורים אחרי הפריצה קילא מספיק מאומן כדי להגשים את החזון שלו ומערבב מכל הבא ליד, מעורר את הרצון ללמוד ולחקור ובעצם יוצר הקבלות והקשרים בין תרבויות לכדי דבר אחד. או כמו שהוא מתאר אצל החוצנים שפגש (בנוסף למאות רפרנסים אחרים לאורך הקריירה): Kosher food and halal, Black child along the Nile. איכשהו כשזה בא מהפה שלו זה סוחף (ומתחרז עם קקאו). אין, זה קטע כל כך טוב שאני אמשיך לאהוב אותו גם אם יתברר בסוף שמדובר במעשייה סיינטולוגית.

זה חתיכת קטע. מאמצע שנות התשעים ועד אמצע העשור הקודם קילא פריסט נתפס בעיניי כעוד חבר במשפחה המורחבת של וו טאנג קלאן שצץ בכל מיני אלבומים של חברי וו טאנג (ואפילו אצל שי360!), אבל אף פעם לא יצר אצלי סקרנות מיוחדת. לא בפלואו, לא בטון, לא בבחירת הביטים. בסדר כזה. בהאזנה בדיעבד אני עדיין לגמרי מעדיף את הגלגול הנוכחי שלו, עם ביטים פחות אגרסיביים וצפויים, ועם אישיות הרבה יותר פתוחה ומעניינת. עד לא מזמן רוב ההפקות שבחר לעצמו היו צפויות יחסית, לא משהו שיגרום לו לבלוט. היום כל הפקה היא לגיטמית, כל צליל הוא סוג של ביט. כששומעים כמה זה לקילא פריסט (וכמה רחוק הוא מגיע), זה במובן מסוים הופך אותו לחבר הוו טאנג קלאן הכי רלוונטי היום.

מעט אחרי רוקט, בדצמבר 2020, יצא The Third Eye In Technicolor ביחד עם המפיק ג'ורדן ריוור בנקס (זה מהמיקסטייפ שיצא בתחילת השנה). הקטע השני באלבום, Nag Champa Cones, היה השיר שטחנתי הכי הרבה השנה לפי ספוטיפיי. מזכיר שמדובר באלבום שיצא בדצמבר, ככה שיש שיספרו את הריליס הזה כחלק מהדברים שהוציא ב-2021 (ואז מדובר בשיר השנה שלי, מסתבר). יכול להיות שזה האלבום ה"סטנדרטי" הטוב ביותר של ק"פ בתקופה הזו, עם הפקות מושקעות וקצביות ובלי קטעים ארוכים מדי או סאונדים קשים לעיכול. ג'ורדן ריבר בנקס הוא כנראה המפיק היחיד שקילא עבד איתו שאשכרה יש לו לונג בסטודיו. משתמש המון בסאונדים/ סימפולים של כלי מיתר מיפן והודו וגם ממוזיקת ניו אייג', אבל בקטע טוב. אחלה פרויקט.

במרץ 2021 יצא Lord Sun Heavy Mental 1.1. באלבום הזה קילא מציג את עצמו כאלוהים, וזו נקודת המוצא שממנה הוא מערבב היסטוריה עם מיתולוגיות ותיאוריות מדעיות בשלל צורות מופרכות (וגם מיתולוגיה אישית – זה סוג של אלבום המשך להאבי מנטל שיצא שני עשורים לפני כן). הוא כמובן לא הראפר הראשון שמכריז על עצמו כאל, אבל נראה לי שהוא לקח את זה רחוק יותר, מוזר ומצחיק יותר מאמינם וקנייה ווסט למשל. כאילו, קבלו איך הוא מסיים את הקטע השני:

BIBLE, we all know the acronym
Noah and his three sons were African
They say, “Priest, subscribe, hit the link”
But I’m somewhere high, tryna put the nose back on the Sphinx
They say, “Priest, why didn’t you leave a comment?”
But I came from the universe so I already left the comets

זה לא המקום היחיד בו הוא מערבב מיתולוגיה מצרית עם יהודית (אני די בטוח שהספינקס לא מוזכר בתנ"ך)- קטע אחד נקרא על שם השומר הבכיר מהמיתולוגיה המצרית נינגישזידה, ובקטע שאחריו מתואר הגירוש מגן עדן (דווקא על רקע מה שנשמע כמו סרט קונג פו). הפספוס הגדול הוא בהפקה שעוטפת את הראפ של פריסט ומזכירה יותר מהכל פסקולים של סרטים תקופתיים, סצינות מלחמה הוליוודיות וגם משחק וידיאו מהאייטיז. זה אמנם מרשים טכנית אבל זה גם מאוד לא גרובי וגם די רדוד ברמת הקונספט, בטח ביחס לעומק הידע ההיסטורי/ מיתולוגי שפריסט צולל אליו (ובאופן ביזארי בוחר להכניס פה ושם אלמנטים מוזיקליים נוצרים, למרות שדווקא הנצרות יחסית נעדרת מהטקסטים).

אוקיי, אז קיבלת נקודות על אוונגרד אבל לדמיין לאן אפשר היה לקחת את זה עם הפקה שמתכתבת עם מוזיקה מצרית, ריטואלים שבטיים או ניגונים יהודיים (גיורא פיידמן, אחי!)… הפער בין הפספוס של ההפקה להברקות הטקסטואליות בלתי נתפס. לא מכיר הרבה קטעי ראפ שמחברים בין קורט קוביין, ניו יורק של תקופת הדינוזאורים, קורונה, מגדל בבל ועוד כל כך הרבה דברים, וחבל שזה נשאר מעניין בעיקר על הנייר או כספוקן וורד ככה שחלק גדול מהזמן זה כמעט (לא נעים להגיד) בלתי נסבל. במובן מסוים זה תמרור אזהרה שגם לחיפוף יש גבול, ובעצם מאיר זרקור על ההישג העצום של Rocket To Nebula, שברובו נמנע מהמלכודות האלה.

מעריצי פריסט שנבהלו מהביזאר של לורד סאן לא היו צריכים לחכות יותר מדי בשביל להרגע- חודש עבר והנה יצא אלבום נוסף והרבה יותר קל לעיכול. Divine Intervention הוא פרויקט חמוד וקצרצר עם דה מאסטר, גם הוא ממשפחת וו טאנג המורחבת (הפיק את ברוקלין זו!). זה לגמרי הפרויקט שהכי קרוב לצליל של וו טאנג מכל מה שהוציא בשנתיים האלה (וכנראה יותר). באופן מוזר זה די משעמם, גם בפני עצמו וגם ביחס לדיסקוגרפיה המגוונת שפריסט בונה בנחישות ורגישות. עברו עוד חודשיים ויצא האלבום החלש ביותר שלו השנה, וזה קצת מפתיע וקצת לא, בהתחשב שמדובר באלבום של HRSMN, הסופר גרופ שלו עם הרפארים ראס קאס, קניבוס וקוראפט. פשוט עבר לי ליד האוזן, לא משנה כמה פעמים ניסיתי.

למזלנו קילא החזיק בדיוק שני פרויקטים של היפ הופ "קלאסי" (ולצערינו יחסית משעמם) עד ששוב חתך בחדות אל מחוזות הביזאר עם Summer End Cafe (שיצא באוגוסט 2021, חודשיים אחרי הפרויקט הקודם). זה כנראה האלבום להתחיל איתו את ההיכרות המחודשת עם קילא: 16 קטעים נדחסים ב-40 דקות ובהן תצוגת תכלית של ראפ מופלא. קטעים קצרים ומקפיצים, עם תופים, בלי תופים, עם קצב, בלי קצב, בום באפ, בוסה נובה, אבסטרקט, סיפורים, ממבו ג'מבו רוחני גלקטי, סתם להיות מוזר, קאבר מגוחך לקלאסיקה shadow of your smile, מה שלא תרצו. אם באלבום הסולו הקודם הפלואו שלו הרגיש קונקרטי ואפילו קצת משועמם ועייף, פה קילא במצב רוח זורם של להשוויץ. הפרויקט כל כך טוב שהוא השקיע ואפילו הוציא סינגל לאחד הקטעים הטובים. בעולם המופלא של וולטר ריד ובקצב העבודה המופרע שהוא תפס הסינגל יצא באוגוסט 2020, ככה שעד שהאלבום המלא יצא הוא כבר הספיק לשחרר 4 (!) פרויקטים אחרים (שזה 3 שעות של מוזיקה).

אם בלורד סאן קילא מציג את עצמו כאל כל יכול, בסאמר אנד קפה הוא אשכרה מתנהג ככה. זה מתחיל באחד הקטעים הנגישים והזורמים שהוציא בשנתיים האחרונות, ומשם הוא פשוט מטייל במרחבי הזמן והסאונד, מעקם ומרכיב מחדש. רוקט טו נבולה אולי יותר מרשים מבחינת החזון והעומק, אבל סאמר אנד קפה הרבה יותר כיפי ומזמין לחזור אליו, בלי לוותר על הדאווין, המנעד הרחב ואלמנט ה"וואט דה פאק". אבל יותר מהכל, זה האלבום הכי מצחיק שלו, ובמובן מסוים גם הכי סקסי שלו, עניין שבד"כ פחות מעניין אותי אלא אם מדובר באייזיק הייז, אבל זה לגמרי מרגיש כמו תבלין שמוסיף לא מעט. ועם כל חיביתי לאפוסים הארוכים שלו, הקטעים הקצרים פה עובדים מצוין, גם בנפרד אבל במיוחד בסדר המקורי שלהם, כמו אלבום טוב. אלבום טוב? זה כנראה האלבום האהוב עלי שיצא השנה. מטורף כמה הוא מצד אחד נגיש, ומצד שני מופרע לגמרי.

בין לבין ועד סוף 2021 הוא הספיק להוציא גם אי.פי חביב בשם רגנרוק עם המפיק שאקא אמזולו השביעי (מאיפה הוא מביא אותם?) (10 קטעים פחות מחצי שעה זה אי.פי מבחינתו) ואלבום בן 50 דקות בשם המנטרה עם המפיק שרום. האחרון מוצלח יותר, עם הפקה יותר ישירה ומעניינת, אבל שניהם טובים. שרום שם בהפקות שלו את התופים מקדימה, ועושה את זה מצוין. ביחס לאלבומים שהוציא אם טרו מאסטר והורסמן, שני הפרויקטים האלה מחזירים את האמון ביכולות של קילא פריסט בפורמט ראפ קצת יותר מסורתי ותבניתי. אני חושב שבשלב הזה המאמר כבר באורך של למעלה מאלף מילים, קצת כמו קטע ממוצע של קילא פריסט, וכמו רוב הקטעים שלו – אני מאמין שיש פה מספיק חומר כדי לשלוח אתכם ואתכן לחפור ולחקור באופן עצמאי. כמובן שלא התאפקתי והכנתי איזה פלייליסט צנוע שמתמקד כמובן בתקופה האחרונה בקריירה שלו, אבל גם מהעבר.

קילא פריסט: ננו דירוג של דיסוגקרפיית העשור החדש:
Summer End Cafe – לונה פארק מגוון ויחסית נגיש
Rocket To Nebula – שיא עמוק ויצירתי
The Third Eye In Technicolor – היפ הופ עשיר ומוצלח
The Mantra – חוזרים לבסיס, התופים במרכז. אחלה
Journey To The Planet Of The Gods (mixtape) – לא רע בכלל
Raganrok – סבבה. קצר וסביר
Divine Intervention – קצר ועייף
Lord Sun Heavy Mental 1.1 – שאפתני אבל כמעט בלתי שמיע
The Last Ride (HRSMN) – סופרגרופ מבוזבז ומשעמם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s