סיכומי 2016 במוזיקה התרכזו ובצדק בחלליה ומספידיה: ניק קייב הוציא אלבום ממוטט בעקבות מותו הטראגי של בנו, דייויד בואי ולאונרד כהן הוציאו אלבומים אפלים וכבדים בסמוך ובקשר ישיר למותם, האחרון של רדיוהד הושפע מסוף מערכת היחסים של ת'ום יורק, וקיבל טוויסט טראגי עם מותה של אותה אקסית/ מוזה. גם בהיפ הופ התעסקו במוות: קומון עשה דואט מצמרר…

קוראות "הלא קריטי" הנכבדות: יש כמה דרכים ליהנות מהסיכום הנ"ל. בעדיפות ראשונה- תקשיבו למיקסים המושקעים שבסוף הפוסט (כמעט שלוש וחצי שעות מחולקות לשתיים). בעדיפות שניה- תקראו את החפירות שלי. בעדיפות אחרונה- פשוט תעברו על הפלייליסט. הכי טוב? לעשות הכל ביחד וגם לבדוק את כל הלינקים. שנת 2016 היתה מדהימה אלי, לפחות בכל מה שקשור למוזיקה…

בשורה התחתונה: תקשיבו לאלבום האחרון של בון איוור. הוא אולי אניגמטי ולכאורה לא קומוניקטיבי, בטח ביחס לשאר הקטלוג של ההרכב, אבל זה הרבה פחות מאיים ממה שנדמה ומאוד מאוד משתלם. בפופ המיינסטרימי מאוד אוהבים כשאמנים מאבדים את זה, אבל כשזה מגיע לפולק הרגיש/ אינדי/ אלטרנטיב פתאום מתגלה שמרנות מפתיעה, ובאמת רבים התקשו לקבל את בון…

פאבלו הקדוש קנייה ווסט הוא דביל וגאון, ואני אוהב ולא סובל אותו באותו זמן. קצת מוזר להכניס אותו למשבצת ה"היפ הופ שנותן לי השראה"– קנייה הוא ראפר בינוני מינוס והקטעים המוצלחים ביותר באלבום האחרון שלו, "החיים של פאבלו" בו נתרכז היום, לא לגמרי היפ הופ. יש פה גוספל, אר אן בי, אלקטרוניקה פופית שאלוהים יודע…

גם אם אתם לא מכירים או אוהבים במיוחד את רויס דה 9"5, אני ממליץ לכם להקדיש כמה דקות לוידאו של "טברניקל". אמנות הראפ בין השאר כוללת את הכשרון לספר סיפור, ואין ספק שבשיר הזה (שתוסרט לא רע בכלל בקליפ) מקבלים אחלה סיפור על יום גורלי בחייו של רויס. גם אם זה גולש לקיטש והאכלת המאזין…

היום לפני 21 שנה, ב-15 לאוגוסט 1995, יצא הפסקול לסרט הראשון של מורטל קומבט. למי שלא מכיר, מורטל קומבט זו סדרת משחקי מחשב אלימה של קרבות אחד על אחד. היא פרצה דרך ושינתה את הסטנדרט בכל מה שקשור לקווים אדומים ואלימות גרפית במשחקי מחשב, עם הרבה דם, אש, דמויות איקוניות ומיתות משונות. כשמורטל קומבט יצא…