סאחים בהייטק ומגניבים בשואוביז

בשנות ה-20 שלי הייתי עובד בעבודות מזדמנות ומופיע בלילות. לאט לאט התחלתי לעבוד בעבודות ״אמיתיות״ ולזנוח את הפעילות בחיי הלילה, והיום בשנות ה-30 לחיי אני בעיקר מעצב גרפי במשרה מלאה ולעתים רחוקות מופיע או מתקלט. לפני כמה שנים, כשעבדתי בחברת הייטק (או שזה היה סטארט אפ?), פגשתי מכר מעסקי המוזיקה שהתקיל אותי עם שאלה מדהימה. הוא שאל אותי איך בהייטק, ועניתי לו שאחלה, ואז הוא משום מקום השיב ב״אבל לא מפריע לך כל הסאחים שם?״.

dodעכשיו, אם זה היה איזה דוד רחוק שחושב שאני רוקסטאר כי הופעתי בבארבי וברשימות של טיים אאוט אז זו הערה לגיטימית לחלוטין. אנחנו אמנם בעידן המידע נטול אחורי הקלעים, אבל יש כאלה שעדיין בטוחים שאלוהים הוא תקליטן ושאנשים שוברים גיטרות על במות בספונטאניות ומשם ממשיכים למסיבות ג׳קוזי. אז כשהערה כזו באה ממישהו מתוך ה״תעשייה״, ועוד כזה שמארגן ערבי קאברים ומייצג כמה מהמוזיקאים הכי פחות מקוריים שאי פעם החזיקו גיטרה- לא ידעתי אם אוכל לענות לו בכנות כי חששתי שהוא ייפגע (אולי הוא נמצא בעסקי המוזיקה מתוך רגשי נחיתות ורצון להתערבב באנשים מגניבים, ומגניבות היא נושא מהותי עבורו). התשובה הכי נחמדה שלי היתה ״לגבי סאחים אין כמעט הבדל״, או ״וואללה אחי יש כאלה שמעדיפים שגרה ומשכורת בזמן, ויש כאלה שיתאבדו רק מהמחשבה על קיוביקל, רמת החייל ושעות עבודה קבועות, אבל זה די דומה״, ויכול להיות שאפילו את זה לא אמרתי לו ופשוט המשכתי הלאה. כאילו, בכל מקום יש בערך אותו ריכוז של קונפורמיסטים לא מקוריים שפועלים על אוטומט עם חשיבה ביקורתית מינימלית, בין אם אלה עסקי המוזיקה, המשחקים, הטכנולוגיה, המסעדנות, הספורט, הקרקס הנודד או הטלוויזיה.

ההיסוס שלי מלפתח איתו את הנושא הזה גרם לי קצת להתקע על השאלה הזאת ויצא שהשתעשעתי בה תכופות, מופתע כמה מעט הבדלים קיימים לכאורה בין התחומים. למשל- שני התחומים מתנהלים און ליין.  95% מההתנהלות היא מול מסך. באמת יש הבדל גדול בין לכתוב קוד על נוטפד ללכתוב פקודות מידי על אבלטון? נסו להכנס לשיחה של מוזיקאים שמדברים על פלאגינים, שרשור אפקטים או מידי ותספרו לי כמה רוקאנרול זה היה. תארו לעצמכם את הפתעתי כשחברה שלי אמרה לי שאני חופר כשבסך הכל ניסיתי להסביר לה למה אני מעדיף סמפלרים של קורג על אקאי (או שזה היה על האבולוציה של המוג?). הרשתות החברתיות אולי שונות, אבל בסופו של דבר הכל מתנקז לאיזה קידום בפייסבוק, בין אם זה איוונט או תיוג מאירוע חברה. אפילו ראפרים כבר לא קשוחים ומגניבים כמו פעם, ומרפרפים על בעיות נפשיות ודכאון, או על זה שמתי כבר יגישו להם את הפאקינג קוראסון. מכירים את ״דיג׳יים מתלוננים״ בטוויטר?

 

 

אנשים שאינם צינים בהכרח יכולים להבדיל בין מנכ״ל שמכריז שהאפליקציה שלו תעשה עולם טוב יותר לבין פסטיבל מוזיקה שמכריז שהמטרה שלו היא לקרב לבבות. אני קצת מקנא בהם. כאילו אוקיי, ברור שהפוסט הזה הומוריסטי ושההשוואה הזאת היא בין קלישאות ומלכתחילה ניסיון להגחיך את ההכללות המקובלות (שהייטק זה סאחי ועסקי המוזיקה זה מגניב), אבל זה מצחיק, ואני משעשע את עצמי כבר כמה שנים עם המחשבה הזאת וזה עדיין מצחיק אותי. ומה שיפה בבדיחה הזאת היא שככל שהזמן עובר הקצוות רק התקרבו- וזה לא לגמרי מופרך להגיד שהרבה מוזיקאים באים בגישה של סטארט אפיסטים שרוצים לעשות אקזיט (להיט). לא מעט מהם עושים סיבובי גיוס הון (הד סטארט). סתם חבר׳ה שנפגשים ומנגנים בסבבה שלהם, בלי סטורי, בלי להשיק משהו, בלי שזה חלק ממערך מתוכנן, ממותג ומטורגט? היה פעם משהו כזה נראה לי. אני גם די בטוח שפעם היו יותר כנסים של הייטק מאשר כנסים של מוזיקה.

rockstarגם למוזיקאי וגם להיי-טקיסט (כמו לכל יצור בעולם) יש דבר אחד בראש בזמן המו״מ על תנאי ההעסקה (אבל אסור לדבר עליו)- מזון בחינם. יוקרתו של המוזיקאי נמדדת בכמות תלושי השתיה שהוא מקבל, אצל ההייטקיסט זו ההקצבה של התן ביס. למוזיקאי המצליח יש בקסטייג׳ ואפילו דרישות, להייטקיסט המצליח יש פאקינג טבח. המוזיקאי טוחן רדבול, ההייטקיסט ביחסים מורכבים עם מכונת האספרסו המשרדית. ההבדלים מזעריים, אבל המשמעותי שביניהם (בעיניי) הוא השכר. לא הגובה שלו, אלא זה שמוזיקאי הוא בעצם עסק עצמאי, וככזה הוא בעצם צריך לרדוף אחרי צ׳קים, בעוד ההייטקיסט בגדול לא צריך לעשות כלום. אתעכב על זה שניה.

ההנחה הרווחת היא שהמוזיקאי הוא רוקסטאר, הוא לא סחי. הוא מעשן, משתכר ועושה שמח. בבוקר הוא קם הפוך ובערך חודש מאוחר יותר (במקרה הטוב) הוא צריך לזכור איפה הוא הופיע, כמה סוכם, עם מי ועם מי מדברים עכשיו כדי לבדוק שהצ׳ק מוכן. ואז לבוא לקחת (שוב, במקרה הטוב). שמעתי שמועה על מקומות שהיום כבר משתמשים בשירות המדהים של הפקדה בנקאית (ממש כמו בהייטק!), וזה משמח. ההייטקיסטים אמנם אפורים ומשעממים כביכול, אבל תרשו לי לנחש שהם רדפו הרבה פחות אחרי כסף שמגיע להם מאשר מוזיקאים. בארים שנסגרים לפני שהספיקו להעביר תשלום של 300 שקל, צ׳קים של 500, 800, 1000 שקל שמחכים להם בין חצי שנה לשנתיים (!)- לא ממש דבר שנפוץ בהייטק. במוזיקה יותר (לצערי חוויתי את כל הוריאציות האלה). ואפילו לא נכנסתי לקטע של תנאים סוציאלים, ימי מחלה, ימי חופש וכו׳. כל אחד והפרשנות שלו למה שמגניב ומה לא (למשל, המילה ״מגניב״). בעיניי לרדוף אחרי כמה מאות שקלים זה ממש לא מגניב.

tj_miller_silicon_valley

מה שכן- גם במוזיקה וגם בהייטק התשלום הוא על הזכות למרוח לבן אדם את הזמן שלו ברמה בלתי הגיונית, כדי להשתמש בו ברגע מאוד ספציפי. בהייטק זה ברור- עובדים שעות ארוכות ארוכות, הרבה מעבר ליכולת האנושית, אבל מפצים על זה בשכר לא פרופורציונלי. אולי לא זקוקים לך ממש ברגע הזה אבל תשאר פה תשע שעות ביום, מוכן לעבודה ברגע ש(אולי) תגיע. צריך רק לברר משהו עם ה-[הכנס שלוש אותיות רנדומליות באנגלית כאן], ותוכל להתחיל. גג מחר. מקסימום בשבוע הבא. מוזיקאי? הוא מופיע בערך שעה, שעה וחצי נטו. ברוטו? תלוי איך מחשבים. נניח ואנחנו מורידים מהמשוואה את כל מה שלא קורה באותו יום (כמו למשל קידום בפייסבוק/ שיחות של סגירת דברים אחרונים לפני, סידור הג׳ט לג וסוגיות תשלום אחרי)-  במקרה כזה יש סאונדצ׳ק, הגיג עצמו והפירוק (אני לארג׳ ולא מחשיב את החזרות והנסיעות)- זה יוצא בערך כמו יום עבודה של הייטקיסט.

אז ברור שזו השוואה מטופשת, והרי אי אפשר להשוות הופעה בפסטיבל בחו״ל להשתתפות בכנס וטיסה על חשבון המעסיק, שלא לדבר על להוסיף איזה פיצ׳ר לאפליקציה שמיליונים משתמשים בה. או שאולי כן? בכל אופן עם סופה של 2017, אני מאחל לכל קוראי הבלוג להיות מרוצים ממשלח ידם, בלי לקנא, להשוות, להנמיך אחרים כדי להרגיש טוב. כאילו אולי קצת, אם זה מצחיק, אבל לא להתבשל בזה. חראם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s