שמונה בעשר

ואז אני חושב לעצמי , ספק בצחוק ספק ברצינות, שכל העניין שמטריד אותי הוא שבעצם אין בתעשייה הזאת כסף, אז מה זה בעצם אומר לשרוף את עצמי?

לפני הכל חשובה ההבהרה: אני בטוח במאה אחוז שאף אחד מהרשומים במאמר זה לא עושה דבר מתאוות בצע. אני די בטוח שאם הייתי מעורב יותר בפרטים הייתי מגלה שרוב המפיקים בתחום מרוויחים מעט מאוד ביחס להשקעה שלהם, אם בכלל. וזו, אגב, סיבה נוספת לכתיבת המאמר. חשוב גם להבהיר שברורה לי חשיבותה של כל יזמה שכזו. אני בעצמי ניסיתי להפיק ערבי מוזיקה ספורים בחיי, ובמהלכם ליווה אותי מחנק מלחיץ בדרכי הנשימה ורעד מתגבר בגוף. זה לא פשוט בכלל, ונחיצותם של אנשים כאלה הכרחית בכל סצינה תרבותית.

אבל כמו שאמר ספיידרמן (או שזה היה דוד שלו שאמר לו? מישהו אמר את זה, וסביר להניח שסטן לי יצר אותו): 'עם כח באה אחריות'. משפט טוב. אבל מה היא אותה אחריות? מקובל לחשוב שהאחריות של קודקודי תרבות השוליים היא לחשוף כמה שיותר מוזיקה טובה. זו כמובן מחשבה נכונה, אבל עד לרמה מסוימת.

הנס מהדרום

בקיץ 2007, לפני שלוש שנים, מארגני האינדי נגב פרסמו בפורומים שונים באינטרנט שהם מחפשים אקטים עצמאיים לפסטיבל מוזיקה בנגב. הצעתי את עצמי ואת מופע הסמפלר האלקטרוני ההזוי שלי, הבאתי חברים ושכנעתי חבר נוסף (אנדריי אקיוט) להופיע גם, ונסענו לנגב. השיקולים דאז היו לחלוטין 'האם נראה לי שיהיה כיף?', והתשובה דאז היתה כן. ההופעה ההיא היתה אחת הכייפיות שאני זוכר שיצא לי לבצע, ובזכותה מכרתי קצת דיסקים שכיסו את הוצאות הדלק. עברה שנה, עברה עוד אחת, והפסטיבל הזה גדל וגדל, ותופס מקום חשוב (שלא לומר מרכזי) בעולם המוזיקה העצמאית בארץ. לפי דעתי הוא נהיה כל כך גדול שהוא פשוט לא יכול להישאר ללא מטרות רווח, למרות שזו מטרתו המוצהרת לאורך כל שנות קיומו.

אני לא הולך לקבוע פה עובדה, אלא נושא למחשבה, והמחשבה היא כזו: הפסטיבל הכי גדול וחשוב בתחום הוא זה שקובע סטנדרט, וקיומו כפסטיבל שמחיר הכניסה שלו זול ורוב האמנים בו לא מרוויחים יוצר מצב לא טוב בתחום. למען ההגינות והגילוי הנאות אציין שהשנה אני הולך להופיע באינדי נגב בפעם השלישית (והרביעית), והטענות\ רעיונות שלי נועדו כדי לפתוח דיון בנושא החל מסיומו, ולקראת תכנון הפסטיבל החמישי. אני מצפה לפסטיבל מצוין בו אבלה עם חברים ואהנה ממוזיקה משובחת והרבה קהל. ובכל זאת הנושא בוער בי וחשוב לי להעלות אותו. יש בי המון הערכה ותודה למארגנים, אבל גם הם וגם האמנים וכל המעורבים צריכים לחשוב על זה.

נתחיל ממחיר הכניסה. כשצרכן המוזיקה האלטרנטיבי מתרגל לשלם 150 שקל עבור 70 הופעות, לדוגמא, ברור לאיזה סטנדרט הוא מתרגל. אני זוכר שלפני כמעט עשר שנים היה דיון פופולרי למשך תקופה קצרה על איך ימי הסטודנט למיניהם פוגעים בהופעות המלאות של אותם אמנים שמופיעים שם. לדעתי, כשקיים ביקוש מטורף לפסטיבל שכזה, ונוצרת סיטואציה כמעט חלומית שבה מגיעים אלפי אנשים לפסטיבל וחלק גדול מהם לא זוכה להיכנס פנימה בגלל חוסר מקום (כפי שקרה באינדינגב ב2008), הקונספט צריך לקבל עדכון. ואם אמן יתרגל להופיע בחינם וצרכן יתרגל לשלם כלום כסף על עשרות הופעות – המצב פשוט יהיה הרסני. באיזה שלב הרכב שמופיע תדיר במחיר של שני שקל להופעה יוכל לדרוש שלושים שקלים?

נמשיך עם ההפרש. בחלק מהפסטיבלים הללו ידוע שיש כאלה שמקבלים כסף וכאלה שלא. זו עובדה קיימת ואני מעדיף לא לתת דוגמאות. ברור שיש הפרשי מחירים בין אמנים שונים, אבל כשהסקאלה נעה בין תשלום לבין חוסר תשלום – זה כבר צורם ומביך. והרי יש מה לעשות עם הכסף. גם אם מחליטים לא לשלם לכל האמנים, אפשר לדאוג לאוכל או שתייה עבורם, מה שבאופן הזוי לחלוטין כבר לא נמצא בסטנדרט. מה שאולי הגיוני ומקובל בערבי סולו, יכול להיות מעט מבאס בפסטיבלונים של חמש שעות, או להפוך להפסד כספי בפסטיבלים של ימים שלמים. בטח כשכאמור אין תמורה כספית להופעה.

אז השנה זה כאמור 'אבוד' בכל הנוגע לאינדי נגב ספציפית. המחיר הזול לכרטיס כבר נקבע וסביר להניח שלא נותרו עוד הרבה בקופות, ולכן אני ממליץ לחובבי מוזיקה מרחבי הארץ לחטוף את הכרטיסים שנותרו ולבוא להילולת השוליים הגדולה שבדרום. בשנה הבאה אני מקווה שמחיר הכניסה יהיה טיפה יותר יקר, וכך גם באשר לשאר הפסטיבלים והיוזמות התרבותיות ברחבי הארץ.

סיפוקים מהירים ותמונות בפייסבוק

אבל ממש לא מדובר רק באינדי נגב. כל העניין של קביעת הופעות והתשלום שלהן הוא אישי לחלוטין, ובסופו של דבר זו בחירה של האמן עצמו. יצא לי כבר להופיע בכל מיני פתיחות של תערוכות, ערבי קונספט, פסטיבלים ופסטיבלונים שלא קיבלתי על ההשתתפות בהם שקל. על חלק הודיתי בעצמי מאוחר יותר שזה היה מיותר לחלוטין, וחלק היו לי לעונג וכבוד עצום. כל אמן שיחליט בעצמו (או ישכור מישהו שיעשה את זה בשבילו) עד איזה שלב הוא מוכן להופיע תמורת החזר נסיעות.

באופן אישי אני יכול להעיד שאני עדיין, אחרי שמונה שנים של הופעות לבד או בהרכבים שונים, מוצא הופעות ששווה לי להופיע בהן גם ללא תמורה כספית. בין אם זה כי צפוי לי כיף גדול, חשיפה, הזדמנות יצירתית או סתם יציאה קלה מהשגרה. מתוך שמונה הופעות במסגרות שונות בחודשיים, נניח, להופיע שתיים מהן בחינם זה זניח. והרי יש לפחות עשרה בלוגרים, מועדונים, אושיות תרבות, חברים ומטרות אידיולוגיות\ פילנתרופיות שביום חגם אני אחוש כבוד להופיע גם במחיר הפסד. אגב, לדעתי אמנים צעירים צריכים להיות מוכנים להופיע כשנה-שנתיים ללא רווח, ולהופיע בכל הזדמנות שנותנים להם.

שיתוף פעולה מיותר

אבל כשמתרגלים להופיע בחינם ושיש יותר ויותר הופעות כאלה נוצר מצב טריקי. מצד אחד ברור שרצויים מופעים מוזיקליים דחוסים בכל טוב במחיר טיפשי. מצד שני יורד הערך של הופעות סולו, ואז נוצר מצב כמו זה שמתאר נדב לזר ב'אטמי אזניים', מצב בו כבר אין הופעות רגילות, אלא הופעות השקה\ שיתופי פעולה מיוחדים\ אירועים חד פעמיים. כי מי ישלם 30\40 שקלים להופעה רגילה של "אנאערף", אחרי שראה אותם במשך עשר\ שלושים דקות בהזדמנות ההיא בחצי אוזן? בטח לא כשהאטרקציה שיש במועדון ההופעות הסמוך כוללת חמש הופעות ב10\20 שקלים. כן, האחריות היא קולקטיבית, והדברים האלה שוברים את השוק. וזה בסדר לפעמים לזעזע את השוק, אבל למה בחינם? למה במחירי הפסד? כשהמקום מתפוצץ משש הופעות בעשר שקל, זו הזדמנות טובה לעשות אותו דבר בעשרים. ואח"כ בשלושים. וכדאי לעשות את זה במקום שגם משאיר לאמנים כמה אחוזים נחמדים ממחיר הכניסה. מתי הופעה חינמית אחת או שתיים בהילולה חגיגית הפכה לחסרת רייטינג? כלום נהיינו כמו צופי ערוץ שתיים שזקוקים לספיישלים מבולבלים של אורגיית הופעות צפופה?

לאחרונה המצב קצת התדרדר, והטרנד החדש הוא 'שיתוף פעולה מפתיע'. אמנים כבר הספיקו 'לשרוף לעצמם את השם', ונראה שרק אם יחברו שני שמות שונים יחד אז הקהל ישים לב. זה יכול להיות מגניב, כמובן. מי לא היה רוצה לראות את רייסקינדר עם התזמורת הפילהרמונית, או אביב גדג' עושה סיאנס לזוהר ארגוב? אבל רבאק, הגזמתם. דאבל פיצ'ר או אירוח מפתיע זה אחלה. כשזה הופך לסטנדרט אז התעשייה נהיית תעשיית פורנו. סיפוקים מהירים ותמונות לפייסבוק. קצת חבל לחשוב על הקהל שלך ככזה שסף הגירוי שלו ירד, ואם לא נשפריץ לו מבצע גדול מהחיים הוא בכלל לא יתייחס לעובדה שאתה מציע לו מהאמנות שלך. קצת כמו הביקורת של כל אדם תבונתי על ערוץ 2.

רווח שולי

אף אמן שוליים לא עושה מוזיקה בשביל הכסף. אבל היי – כמה נחמד זה להרוויח קצת כסף מהדבר הנחמד הזה שבאנו לעשות ואנשים אוהבים (מסתבר). וכשאני מדבר על כסף במסגרת פסטיבל או פסטיבלון עצמאי אני בטח לא מדבר על אלפים אלא על מאות בודדות מאוד. זה מאוד כיף שיש את המאה\ מאתיים שקל שאפשר לקנות בהם פיצה וקולה אחרי ההופעה, לכסות את המיתר שנקרע, לפצות במשהו על יום העבודה האבוד (או הקשה) של הימים שלפני ואחרי. היי, כסף זה לא דבר כל כך בזוי. כשהברמן והמאבטח (או זאתי עם הפיתה הדרוזית והלבנה) מרוויחים הרבה הרבה יותר מהאמן שמופיע, ולעתים גם מהמארגן עצמו – זה יוצא די עקום.

חשובה ומרוויחה לפחות כמו האמן

יש לא מעט הרכבים שההוצאות שלהן מגיעות להרבה מאוד כסף. שמעתי לא מזמן מאמן עצמאי מוערך שהאלבום שלו עלה לו בסביבות ה40 אלף שקל, לא כולל הדפסה. פוסטרים, מעצבים גרפיים, יח"צ, חדרי חזרות, נסיעות, כלי נגינה, כאבלים, דיסקים… אתם יכולים לעשות את החשבון לבד. בטח לא כשהופעות הן הדרך האחרונה של האמן ה'לא ממוסחר' לעשות קצת כסף (כלומר לא כולל רינגטונים ופרסומות).

למען הסר ספק – הייתי מייצג פה במאמר גם את נקודת המוצא של המארגנים, אם הייתי מבין בזה קצת יותר. אין לי ספק שחלק מהאנשים שמארגנים אירועים ופסטיבלים כמעט חינמיים משקיעים את מיטב מרצם עבור קיומם, וזה ללא תמורה כספית נאותה. בסופו של דבר השורה התחתונה זהה– מספיק לעבוד בחינם. השוליים הישראלים לא נאבקים על חייהם, ואין סיבה שהם ירגישו ככה.

הרעיון למאמר הזה נהגה מתחושות אישיות, ומשיחות שהיו לי עם אנשים שונים שקשורים לקצוות כמעט מנוגדים בתרבות המוזיקה העצמאית שלנו. עם כל שיחה הקריזה שלי רק גברה, והבנתי כמה הבעיה רחבה. יותר מאוחר גיליתי שורת טוקבקיסטים עצבניים שהגיבו בחריפות באתר "וואללה" בכל פעם שהתפרסמה כתבה על האינדינגב, מה שעורר בי תחושות ומחשבות שאני חולק איתכם כאן.

הקש האחרון מבחינתי היה הופעת דאבל פיצ'ר שקבעתי יחד עם רייסקינדר בלבונטין 7 בספטמבר. המזל המטופש שלי הרים ראשו ויצא שביום האירוע נאלצנו ללכת ראש בראש עם שני אירועים שאין לנו סיכוי מולם – פצ'ה קוצ'ה (שהכיל עשרה ספוטים אמנותיים קצרצרים) ויומולדת לאוזןבר (מזל טוב!) שהכילה שמונה הופעות כפולות (!). הכניסה לשני האירועים, ובעצם שלושתם – כולל האירוע שלנו – עלתה באזור ה30\40 שקלים.

אני יכול להסתכל על הצד החיובי שבדבר (מלבד קיומו של ערב אטרקטיבי לתל אביבים), שהרי נראה שמכל שלל המופיעים והמציגים באירועים הנ"ל, כנראה שאני ורייסקינדר הרווחנו הכי הרבה כסף באותו ערב למרות העשרות הבודדות של ברי המזל שהגיעו להופעה הכפולה שלנו, אבל זה כמובן לא באמת מנחם. האמת היא שאני ניזון משמועות לגבי חלוקת ההכנסות באירועים הנ"ל. ובכל זאת – במבט מהיר על התכניה של האוזן בר לחודש ספטמבר – מתקיימים שם לפחות עוד שני אירועים שבהם מספר האמנים המשתתף לא משפיע על מחיר הכרטיס האפסי – מופע ה'טרום אינדינגב' עם ארבע הופעות בעשרה שקלים, וה'שואוקייס' שמכיל שבע הופעות (לא מוכרות בעליל יש לציין) בעשרים שקלים. החשיפה המטורפת של הפצ'ה קוצ'ה, המחווה לבית ההופעות החשוב 'אוזןבר' או המאמץ הקולקטיבי לחשיפה שבערבי ה'שואוקייס' – כולם לגיטימיים, מובנים ואפילו חשובים. אבל זה מצב בעייתי.

זווית היא שיט

אני חושב שאדם שרוצה להתפרנס ממוזיקה בארץ צריך להיות מוכן לעבוד קשה. למוזיקאי בישראל יש המוווווווון פוטנציאל עבודה. בין אם ללוות מספר מופעים, לנגן באולפני טלוויזיה, לנגן באלבומים של אחרים, לנגן או לכתוב לפרסומות, לסרטוני תדמית, לפסקולים. כמו שאינסטלטור לא שואל את עצמו פעמיים אם הוא מוכן לתקן הצנרת של [זמרת מצליחה ומבאסת], כך גם מוזיקאי שרוצה להתפרנס צריך לקפוץ על הצעת עבודה מ[זמרת מצליחה ומבאסת] .
אבל רוב המוזיקאים שנאבקים בחוסר הממון הם כאלה שמתעקשים לבצע חומרים מקוריים, ולא מוכנים לעגל פינות ולבגוד ב'אמת הפנימית שלהם' (שלעתים היא עצלנות). זה ברור ולגיטימי. אבל צריך להבין שהם מציעים מוצר (או יצירה) ועליו תו מחיר שלרוב לא יהיה גבוה מדי. זו אחת הסיבות שהתעצבנתי בזמנו על השיר 'הכאפה המצלצלת' של הדג נחש, שמתעלם מהעניין הזה לגמרי, וההבדל בין 'אמן' ל'מוזיקאי' הוא יותר גדול משנרצה להודות. בסופו של דבר זה שילוב של כישרון ובחירה, שתלוי בכמה אספקטים האמן מוכן לקחת חלק כדי להתפרנס כמוזיקאי. לבכות על חוסר היכולת לעשות כסף במה שאתה עוסק בו נשמע לי לא לעניין, בטח לא כשאתה מכוון לתחום מאוד ספציפי (יצירה עצמאית), בז'אנר ספציפי במקום ספציפי כמו ישראל.

אמן אינדי מצליח יחסית

באופן אישי עשיתי את החישוב הזה לפני שנים, והיה לי ברור שאני לא מתכנן להתפרנס ממוזיקה. זה בטח יותר קשה כשהמוזיקה שאני יוצר נשענת בחלק גדול ממנה על הקלטות של אחרים, בטח כשמדובר ביצירה עצמאית אלטרנטיבית והזויה כמו שאני אוהב ליצור. אני לא מתבכיין על הקהל שאין לי. מראש אני לא תולה את עתידי הכלכלי ישירות במוזיקה שאני עושה, מסיבות כאלה ואחרות. לשמחתי יש ביקוש מסוים למוזיקה שאני עושה, ואני מקבל עליה תשלום שאמנם לא מספיק ל'פרנסה', אבל מעולם לא ציפיתי להתפרנס אך ורק מהיפ הופ אינסטרומנטלי אפל והזוי בישראל. כך שתחסכו ממני את הטוקבקים הארסיים שמכוונים כלפיי אישית, או כלפי המוזיקה שלי. המקרים שאני מעלה בפוסט הזה הם מקרים שבהם יש ביקוש ועדיין אין תמורה כספית, וזה דבר שצריך להשתנות.

אני לא הולך לעבוד עם [זמרת מצליחה ומבאסת] אם זה לא מעניין אותי מוזיקלית, אבל גם לא הולך להתבכיין שאני לא גומר את החודש כאמן או מוזיקאי ישראלי. ברור לי שאני יכול לעשות יותר כסף אם אתחיל ליזום באחד האפיקים שציינתי, או עשרות אחרים שייחודיים לסגנון המוזיקה שלי. ובאמת אני מרוויח כסף גם מעיסוק במוזיקה שלא קשור לכישורי התכנות וזריזות הידיים שלי (תקלוט וכתיבה). זה לא אומר שהמוזיקה, ההופעה, הזמן והמאמץ שלי ושל אחרים לא שווים כסף, ובטח לא אומר שהם צריכים להיות אחרונים בשיקולי ההפקה, וכך של כל מי שנותן יד ומפרט להרמה של אירוע מוזיקלי בארץ ישראל 2010.

חברים – מוזיקאים, מפיקי אירועים ובעלי מקומות – אנחנו בשעה יפה של מוזיקת שוליים. יש לנו במה להתגאות – בואו נגרום לזה להרגיש ככה.