למה אנחנו בכלל מקשיבים למוזיקה?

בשבוע שעבר היתה איזו סערה קטנה כשבלר הופיעו בפסטיבל קוצ'לה והקהל היה אדיש אליהם. דיימון אלברן התעצבן ואמר שלא יחזור לשם, והאינטרנט הכתיר את באי קוצ'לה כקהל הגרוע בעולם. בערך 5 דקות אח"כ התגלה לעולם החידוש האחרון בתחום ה-AI המוזיקלי – Udio, שפולט פחות או יותר איזו מוזיקה שתרצו אם רק תצליחו לתאר אותה במילים והתוצאות מטורפות. האינטרנט מיהר להזדעזע ולהיות מוקסם בו זמנית ממותה של המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה.

החדשות הרעות הן שבאמת המוזיקה היא כבר לא כפי שאנחנו מכירים אותה, החדשות הטובות הן שזה ככה כבר זמן מה, אנחנו פשוט תקועים בתפיסות מיושנות (בומרים?) אבל זה לא נורא כי יש מספיק לכולן (גם דעות וגם מוזיקה). לפני 3 שנים פרסמתי פוסט על אובדן הערך של מוזיקה, ושעם כל הביקורת על שברירי האגורות שספוטיפיי משלמת למוזיקאים אלה סכומים שדי נאמנים לערך שלהם בשוק. Udio (וסונו, ובטח יש עוד מלא שאני בכלל לא מכיר) מפוררת את הערך המשפיל הזה לכדי אבק, ודי ברור שזה הולך לכיוון של רדיו אלגוריתמי שממציא מוזיקה חדשה ולגיטימית לפי בקשה על המקום. עניין של כמה שנים ואנחנו שם, או חודשים, או שעות.

אלה חדשות מדהימות או מזעזעות, תלוי מהי מוזיקה בשבילכם. "למה אנחנו בכלל מקשיבים למוזיקה" זו שאלה שלא נשאלת מספיק, והתשובה רחוקה מלהיות חד משמעית גם למאזינות הכבדות (ולא, התשובה "כי מוזיקה זה החיים" לא נחשבת). אפילו בתור בלוגר/ חפרן/ אספן תקליטים/ מוזיקאי-לשעבר התשובה לשאלה הזאת לא לגמרי ברורה לי. זה מסתבך כשמנסים לנסח דעה ברורה לגבי מוזיקה שנוצרת ע"י בינה מלאכותית, עם כל המשקל התרבותי/ כלכלי/ קונספטואלי שנלווה לזה. אז במקום להסתבך נעשה את זה בנקודות:

1. שאלתי בינה מלאכותית למה אנחנו מקשיבים למוזיקה והיא ענתה לי באופן די בלתי נסבל אז אני אתן פה גרסה מקוצרת: הבעת רגשות, בידור, הורדת לחץ, הקשרים תרבותיים וסוציאליים, הבעה אישית, שיפורים קוגניטיביים, שליטה במצב הרוח, השראה. תשובה יפה בגדול, שנחתמה בדגש על זה שמדובר בחוויה סובייקטיבית לחלוטין שמשתנה מאדם לאדם. ואני מוסיף שהיא משתנה מקהל לקהל, מדור לדור, סיטואציות שונות וכו'. דמיינו למשל כמה סוגי חתונות יש, ואז דמיינו כמה אפשרויות למוזיקה בחתונה יש.

2. מאוד אהבתי את לימודי חווית המשתמש ו- Design Thinking, במיוחד את האזורים הפלצניים שבהם. נדרשנו לפרק סיטואציות, או יותר נכון דרישות של לקוחות פוטנציאליים ולרדת לשורש הבקשה שלהם, לוודא שהיא עומדת בקו ישיר עם הצורך. בחלק מהמקומות שעבדתי בהם הגעתי לא פעם לתוצאות מתסכלות, גיליתי שכמות עצומה של בקשות נובעות מהרגל, מניסיון תחרות מגושם שמוביל להעתקה, לחץ. בסושיאל לדוגמא, כולם ידעו להגיד שהם רוצים הרבה לייקים והרבה מעורבות, אבל לא ידעו להגיד למה (לחזק את המותג/ לגייס לקוחות/ למכור מוצר ספציפי/ להביא טראפיק לעמוד מסוים וכו'). האזנה למוזיקה משתנה מאדם לאדם אבל כשמישהו שם מוזיקה אף אחד לא שואל אותו למה הוא שם מוזיקה.

3. בלי להסביר למה אנחנו מקשיבים למוזיקה קשה להחליט אם קהל הוא טוב או לא. אני חולה על פסטיבלי מוזיקה, מבחינתי זה אקס טריטוריה למציאות שבה אני לא בן אדם אלא בהמה שניזונה ממוזיקה ואוכל זול. זו אחת הדרכים האולטימטיביות מבחינתי לצרוך מוזיקה. כמה מוזר היה לי להיות בן 20 עם חברה שאני אוהב בפסטיבל מוזיקה מעולה במזג אוויר מצוין ושפתאום ביום השלישי או הרביעי היא פנתה אלי בעדינות ושאלה אם לא נמאס לי כבר. עשור מאוחר יותר, כבר הייתי מצקצק באופן קבוע על קהל של הופעות שלא מסוגל להתמסר למה שעל הבמה ולהשאיר את הסמארטפון בכיס. עוד עשר שנים עברו, ואני לגמרי מבין את אלה שבאו לקוצ'לה סתם בשביל הכיף, ושלא מרגישים שום חיבור עם הפופ-אייקון הבריטי שדורש שיצטרפו אליו כשהוא שר שיר טפשי וחמוד על בנים ועל בנות ועוד מצפה למחיאות כפיים. איזה בומר.

4. קיים סיכוי לא רע שפסטיבלי מוזיקה עוברים אבולוציה למצב שההופעות הן לא האטרקציה המרכזית בהן, אלא פשוט משהו שקורה. להקות מופיעות ואנשים מסתובבים וזורמים בין הבמות, אם בא להם הם רוקדים ושרים את המילים ואם בא להם הם מעלים סטורי או סתם עושים דברים בטלפון תוך כדי, מתכתבים עם חברים או לא יודע מה. מה שזורם להם. זה לא רוק וכטר 2004 כשלא היו סמארטפונים ואין סיבה שישתעממו. וגם לפני הסמארטפונים היו פסטיבלים שמושכים אליהם מבקרים פשוט כי זה כיף, ופוגשים שם חברים, ויש עניינים. כן טוב, מה אני מבלבל את המוח – זה תמיד היה ככה באחוז מסוים, ונראה לי שהאחוז הזה גדל מאוד.

5. בתור טינאייג'ר המוזיקה שהקשבתי לה היתה חלק מהזהות שלי, חלק מהקהילה שבניתי סביבי, ובמידה מסוימת זה נכון גם לא מעט שנים קדימה. מוזר לדמיין מצב מקביל עם מוזיקה מלאכותית. מצד שני אני זוכר כמה אהבות סודיות היו לי שהתביישתי לחשוף, כמו למשל שהיו שירים ספציפיים של בלינק 182 או ווסטלייף שאהבתי והתפדחתי כשגילו את זה. שנים מאוחר יותר אהבתי לשלב מוזיקה "לא קשורה" כשהופעתי, וככה יצא שאנשים רקדו במועדון לשיר עצוב ויפה של אביתר בנאי/ שרון ליפשיץ, או שנינט ושלמה ארצי נוגנו בתחנות רדיו אלטרנטיביות (לפני שזה היה מגניב). באמנות לקונטקסט יש משמעות, וסיקרן אותי לשחק על המתח הזה. מוזיקה היא לפעמים אמנות. לא תמיד.

6. שנים טסתי לחו"ל והעברתי אחוזים נכבדים מהחופשה בחנויות תקליטים. מאז שהפסקתי לפקוד חנויות תקליטים אני קצת מתבלבל בחופשות, תוהה מה אני אמור לעשות עם הזמן הזה. אני פאקינג בן 40, מספיק זקן כדי לזכור למה התחלתי לעשות מוזיקה, לזכור כמה מזמן פרשתי וכמה העולם השתנה מאז. אותו דבר גם לגבי צריכת תקליטים ובעצם כל כך הרבה דברים אחרים. אני מאוד מבין את מי שחושש שמוזיקה אוטומטית לפי בקשה תחליף או תשנה את הרגלי ההאזנה שלנו. לשמוע מוזיקה שהיא תוצר אלגוריתמי, לאהוב ולהתרגש ממנה, זה רעיון שלא מחליק חלק בגרון.

7. ברור שיש סגנונות "קלישאתיים" שיותר קל לעכל תוצרים אלגוריתמיים שלהם, כמו אמביינט או לואו-פיי היפ הופ, אבל כבר יצא לי לשמוע מוזיקה אלגוריתמית אוטומטית שנשמעת יותר טוב מלהקות שאני אוהב, ממש עם הפקה טובה וקול שנשמע טבעי. הלב שלי גם ככה שבור כי הלהקה האהובה עלי כבר לא מצליחה להוציא אלבום סביר, אז איך אני אתמודד עם זה שכל כך קל לקבל מוזיקה טובה יותר? ומצד שני, מה, עדיף שלא תצא מוזיקה שאני אוהב? מה ההגיון? ואולי בעתיד הלהקה הזו תקבל השראה מ-AI? אולי הם יוכלו להוציא רישיון מיוחד שיאפשר להם למקסם את הקטלוג שלהם? והאם אפשר לסמפל מוזיקה שבעצם לא שייכת לאף אחד?

8. הייתי מוכר בדוכן המגזינים המיתולוגי בדיזנגוף סנטר, ואחד הדברים שלמדתי זה שלא קיים תחום עניין שאי אפשר לחפור עליו ב64 עמודי כרומו. מוזיקה, משחקי מחשב, קולנוע, ספורט, אופנה, תפירה, מכוניות, שזירת פרחים, ירי בחץ וקשת, קומיקס, כלכלה, אפייה, בעלי חיים, גננות, יין וכו' וכו' וכו'. זה בעצם אומר שאין תחום שאי אפשר לתפוס בו תחת ולהתנשא על אחרים שמבינים בו פחות, להעמיק ולהתאבסס עליו, בזמן שאחרים חווים אותו באופן הפונקציונלי ביותר. יש אנשים עם מרתפי יין, שמתאימים בציר ספציפי לגבינה ספציפית באירוע ספציפי ומשלמים על זה יפה, ואיכשהו זה שמוכרים יין ב-8 שקל לא שבר את התעשייה הזאת. לא שתיתי קפה עד ששילה נולדה (לא אוהב את הטעם), והיום אני שותה כוס קפה נמס וניל אחד ביום. איכשהו עדיין קיימים מלא בתי קפה, ואנשים משלמים מלא כסף על מכונות משוכללות.

9. הולך להיות מטורף ומזעזע וסתמי ומעניין, ילדים יוכלו לעשות דברים שרק מיליונרים עם תקציב אינסופי יכלו לעשות, או שלא. אני הולך לפרסם את הפוסט הזה עכשיו בסושיאל ואקווה שהאלגוריתם לא יעניש אותי על זה שאני עושה את זה בסופ"ש/ חג. אולי אקבל חשיפה יפה ואולי אזכה להתעלמות.