זוכרים את ההיא שפרסמה בטיק טוק איזה גאון טונה שמשתמש בסימפולים בקטע אמנותי, ושהוא מהיחידים שעושים את זה באופן לא גימיקי? זוכרים כמה הסתלבטו עליה? הסאבטקסט היה כמובן "איך זה שהיא לא מכירה סימפולים מתוחכמים?", אבל זו לא באמת שאלה רטורית. תשובה אפשרית היא שהאשמה היא בין השאר על ערוצי התרבות של המיינסטרים/ עיתונות המוזיקה, שמזמן נטשו את התפקיד לחנך, לגרות או לתווך מוזיקה חדשה. אני מנחש שאותה בחורה השלימה לפחות חלק מהפערים בעזרת כל מיני פלייליסטים ששלחו לה, או בצפייה באיזה דוקו בנטפליקס או סרטונים ביוטיוב. אני מנחש שבאותו זמן בטח התפרסמה במדורי המוזיקה עוד שערוריה של רוג'ר ווטרס, או ראיון עם תופעת רשת שהתפוצצה, והביטלס עדיין היו הלהקה הכי מושמעת ברדיו.
לעיתונות המוזיקה המבוססת הישנה (נגיד עיתונים, אתרים גדולים ורדיו) יש תפקיד חשוב שהיא הפסיקה לבצע. יש שיגידו שביקורת מוזיקה כשלעצמה היא משהו ארכאי, וקצת מוזר לדבר על קובעי טעם מלפני 30 או 50 שנה בעולם עם טיקטוק, ספוטיפיי ויוטיוב. ולמי בכלל אכפת מדירוג השיר הישראלי האהוב במוסף החג של העיתון של המדינה כשיש את מצעד בלדות הכח בסטורי של גיאחה? יכול להיות שאני סתם מתגעגע למקומונים ולקול הקמפוס? אני לא יודע לענות על זה בקצרה. בואו נתחיל.
ב-2010 היה לי טור קצרצר של כ-300 מילה במוסף תרבות של אחד העיתונים המובילים של התקופה, שהוקדש לביקורת הופעות. מצד אחד התרגשתי והתייחסתי מאוד ברצינות לג'וב הזה, והשתדלתי לפרגן או לפחות לתת ערך מוסף ולהרחיב את ההקשר של הדברים שכתבתי עליהם. מצד שני באופן קבוע וללא יוצא מן הכלל, לפני ולאורך כל תקופת הכתיבה שלי שם, הכתבה הראשית במדור הוקדשה לאותו טעם מובחן ובומרי- הוצאות מחודשות וקאמבקים של רוקרים מזדקנים, פה ושם קצת ניו-ווייב או בריט פופ, העיקר שתהיה בזה גיטרה (או אלטון ג'ון, נו אתם יודעים למה אני מתכוון). אפשר ורצוי להסתלבט על הקהל של זה ולסכם את זה בהתנשאות מגוחכת של חברי "משמר 88", אבל זו רק דוגמא אחת לאופן השימוש בנדל"ן האקסלוסיבי, כפולה במוסף תרבות נפוץ שהיה על השולחן במאות אלפי בתים ובתי קפה מדי שבוע. אני עד היום בשוק שיום אחרי ההופעה המדהימה של ג'ואנה ניוסם באופרה שלחו אותי לסקר את הפיל הכחול בבארבי, פשוט כי זו להקת "רוק" עם גיטרה. על 2010 כתבתי פה בבלוג, וכמובן שקרו בה עוד המון דברים שגם אני גיליתי באיחור (רוק מרסיאנו!), ועדיין באותו מוסף תרבות נפוץ שהופץ במאות אלפי עותקים למעט מאוד מוזיקאים היה סיכוי מול אוסף דלוקס של קינג קרימזון. את אלה שזכו לסיקור אתם יכולים לנחש.
משהו קטן ומבאס
משינה היא דוגמא מצוינת. זה לא שהיא לא קיבלה חשיפה, היא הרי אחת הלהקות האהובות בארץ. אבל היא גם, אתם יודעים, חיקוי של מדנס ופיקסיז, או ככה לפחות זה השתרש. אנחנו עדיין ב-2010, אז פורסמה בוואלה כתבה כיפית וחמודה על "העתקות" לא מוכרות במוזיקה הישראלית. משינה היא כמובן הראשונה להיות מוזכרת (גם בכותרת המשנה וגם בפסקה הראשונה), ונחמד לקרוא שהכתב לא שוכח לעקוץ גם את אביב גפן ושלומי שבן. מצד שני, לא תמצאו שם אזכורים יוונים (שיר השיירה, כפיים, אלינור) או איטלקיים (אמרו לו, חד גדיא, שושנה שושנה, אני חוזר הביתה)- כל הדוגמאות בכתבה הן ממחוזות הרוק-פופ ששואבים מהמיינסטרים והאינדי האמריקאי/ אנגלי. במסגור הנכון זו אחלה רשימה, אבל האמת היא שככה נראו מדורי המוזיקה לאורך הרבה מאוד זמן. תחשבו למשל על ההתעלמות הגורפת של המדיה מפסטיבלים של רגאיי, טראנס, אלקטרוניקה, שאנטי ואחרים, והתמקדות בפסטיבלי האינדי. זה קצת השתנה מאז, אבל לא לגמרי.
13 שנה מאוחר יותר וואלה פרסמו מצעד "גניבות/ קאברים" מפואר עם אזכורים לעשרות רבות של שירים בפריזמה מאוד רחבה. נדב מנוחין כתב ש"אלפי להיטים בינלאומיים – לא פחות – קיבלו לאורך השנים גרסאות עבריות, מצליחות בפני עצמן. לפעמים, הן הצליחו עד כדי כך, שמי בכלל ידע שאלו גרסאות כיסוי ולא שירים ישראליים במקור", מתוכם כמה שירים שאפילו זכו במצעדים שנתיים. משינה בכלל לא מופיעים שם, אבל אם תקלעו לאזכור שלהם בטוויטר- לא משנה כמה מוכשרים או חלוצים הם היו – תמיד מישהו יכתוב שהם חיקוי של מדנס (או פיקסיז).
אריק איינשטיין "גנב" לא פחות ממשינה אבל הוא כנראה איקוני וחמוד מדי מכדי לזכות בגורל דומה. איל גולן מוזכר בהקשרים אחרים לגמרי. ואני טוען שמשינה פשוט שאבה השראה/ גנבה מתוך אותו מדף תקליטים שמבקרי המוזיקה בארץ הקשיבו לו (ולא, נגיד, מהמדפים שחיים משה וחווה אלברשטיין לקחו מהם). לזהר ארגוב ("המלך") ולמתי כספי ("הגאון") היה מזל שהם פשפשו במדפים היוונים והברזילאים. אפשר להגיד שבשנות השמונים היה קשה יותר להכיר את קזנגי'דיס ואת קרלוס ג'ובים מאשר את מדנס ובוב דילן (בהנחה שפספסתם את האוספים של שמעון פרנס או סתם לא עברתם על רשימת הקרדיטים), אבל הקו הזה עיצב את עיתונות המוזיקה עשורים קדימה, ולא רק אותו.
אותו קו ביקורתי דומיננטי תרם במידה מסוימת לגיבוש הזהות שנקראת "מוזיקה מזרחית". זה הרי לא באמת עניין עדתי אם כולם לוקחים מיוון (או הבלקן, או ארצות ערב). ברי סחרוף, מיכה שטרית, כנסיית השכל, אהוד בנאי ואפילו מיקי גבריאלוב ויהודה פוליקר יכולים להתפאר בשורשרים טורקיים, מרוקאיים, פרסיים או יווניים ולשלב במוזיקה שלהם מוטיבים מהתרבויות האלה (או ממש לעברת שירים, חלקם נחשבים לקלאסיקות), אבל הם לא נחשבים "מוזיקה מזרחית". זה לא רק עניין של שורשים או אפילו סגנון מוזיקלי, זה בעיקר מי קיבל זמן אוויר או כפולה במוסף התרבות ומי לא.
ברי סחרוף אמנם חיבר אלמנטים של מוזיקה ערבית עם אלקטרונית עוד מתחילת הקריירה שלו בפוריין אפייר ועד הפריצה עם נגיעות עשור מאוחר יותר וגם אחרי (אשכרה הכניס סימפול של פאריד אל אטרש לפלייליסט!), הוציא אלבום פיוטים משירי אבן גבירול (ופאקינג נולד באיזמיר), אבל בגלל שהוא נסיך הרוק ויקיר המבקרים הוא לא יכול להיות "מוזיקאי מזרחי". כשנגיעות יצא ברי היה הזמר האהוב עלי בארץ ועברתי על כל מדור מוזיקה בהישג יד באופן קבוע. בזכות אחי כבר הכרתי את די ג'יי שאדוו וכימיקל ברדרז וידעתי להבדיל בין ג'אנגל לדראם אן בייס, אבל עדיין לא ידעתי איך לאכול את האלבום שהיה נשמע לי "ערבי מדי" (!). מיכה שטרית כתב את השיר הכי טוב של רון שובל והפיק את שני האלבומים הראשונים של עמיר בניון, הכניס שיר בשם אינתי עמרי לפלייליסט, הוציא פרויקט עם הפייטן ליאור אלמליח ואפילו שיתף פעולה עם רועי חסן (!), אבל איפה הוא ואיפה כשמדברים על "מוזיקה מזרחית".
זה פסיכי בעיניי שההגדרות האלה עדיין קיימות בעידן הרב-ערוצי, הגלובאלי של היום. הרי ב-2023 הסגידה להעתקות ולרפרנסים היא הסטנדרט – בין אם זו תרבות הממים/ מימז ובין אם אלה עבודות ויזואליות מבוססות AI ופרומפטים שמכוונים להעתיק סגנונות ספציפיים ומורכבים ממאגר אינסופי של יצירות של אחרים. בהקשר של פופ או היפ הופ או מוזיקה אלקטרונית זה כבר מזמן נון-אישו. בהקשר קולינרי זה הרי ברור שהמטבח הישראלי הוא בין פיוז'ן לסיפוח. בהקשר של ישראל כמדינה, יכול להיות שכור ההיתוך נכשל בגלל שלא היה מי שיסביר לאחראים איך אמור להשמע מאש אפ טוב.
יש מקום אחר
אני קורא אדוק של הנאמבר וואנז, המדור בסטריאוגם שמסקר את תולדות השירים שהגיעו למקום הראשון במצעד הפופ האמריקאי מאז הקמתו. המדור עצמו התחיל כחיקוי נישתי למדור דומה שהוקדש למצעד האנגלי, ולאט לאט צבר נפח והפך לטור קבוע מפואר ומקיף, מסוג הדברים שקשה למצוא בכלל, ובעברית בפרט. הוא כמובן מתמקד בפופ, אבל בעצם נוגע באספקטים נרחבים של התעשייה, התרבות, עלייתם ונפילתם של כוכבים, ז'אנרים, אמנים, יוצרים בשוליים ועסקנים. אחד הדברים הבולטים ששמתי אליהם לב זה שרק לקראת אמצע שנות האלפיים הטעם המוזיקלי הישראלי הראה סימני סנכרון עם הטעם האמריקאי, שהושלם בתחילת העשור הקודם (לדוגמא, מריה קארי וג'נט ג'קסון ששלטו ברדיו האמריקאי בשנות התשעים זכו לאחוז מהפופולאריות שביונסה, ריאהנה וטיילור סוויפט נהנות מהן כאן בעשור האחרון). סטריאוגם עברו לאחרונה למודל עסקי של מנויים, ובפוסט שקוף ומפורט הזכירו שהזמנים משתנים ושהרבה אתרים נסגרים, ושזה לא מובן מאליו ליצור תוכן תרבותי טוב ועקבי לטווח ארוך וליצור קהילה סביבו.
אפשר להתווכח מה בכלל תפקיד ביקורת המוזיקה או המדיה הישנה בתרבות שלנו, ואם היא חשובה או נייס טו האב. נקודת המוצא שלי סובייקטיבית לגמרי. עשיתי מוזיקה נישתית מחוץ לראדר ואני עדיין צורך מוזיקה כזאת, מאוד סקרן לשמוע דברים שיעיפו לי את המוח, ומבואס שיש ערוצים שפעם סיפקו את זה ואז נסגרו או הפסיקו. עבדתי בדוכן מגזינים במשך שנים, ואני עוקב באדיקות ומתעניין בהקשרים התרבותיים והכלכליים של התעשייה. זה אולי יתפוס אתכם לא מוכנים אבל יש לי אפילו בלוג. זה כמובן מתסכל שכל פיפס של רוג'ר ווטרס מקבל אייטם באתרים הגדולים, שכבר מזמן לא גיליתי במדורים האלה שום דבר חדש רלוונטי שלא ידעתי עליו קודם, ושהביטלס הם הלהקה המואזנת ביותר ברדיו כבר כמה עשורים רצוף (שגם זו כבר קלישאה בפני עצמה). אני באמת משתדל להפסיק לבקר את עיתונות המוזיקה המקומית, זה כואב לי ופותח פצעים ואני מאמין שסה"כ מרכיבים אותה אנשים נחמדים ומקצועיים, אבל עדיין מתפלק לי מדי פעם.
ואולי זה לא באמת כל כך נורא. זה בעיקר חבל. לחובב המוזיקה הצעיר יש היום כנראה הכי הרבה כלים וגישה למוזיקה ביחס לכל זמן אחר בהיסטוריה, ואולי זה לא הוגן לשפוט אתרים שסופרים קליקים ובסה"כ רוצים לתת קצת תוכן סביר, בלי יותר מדי תחושות של שליחות או אחריות, ובלי לקחת יותר מדי סיכונים. מי שיש לו מספיק זמן וסבלנות יכול להאזין לכמות מוזיקה שפעם היה צריך הרבה מאוד כסף וידע כדי לדעת שהיא בכלל קיימת, שלא לדבר על להשיג אותה באיכות נורמלית. אני מאמין שאת מה שאני קיבלתי ממגזיני מוזיקה, מדורים במקומונים ומוספים, אנשים מקבלים בפודקאסטים, ביוטיוב, בסטוריז, בטוויטר, באתרים נישתיים, בקבוצות פייסבוק. המצב לא גרוע כמו שאולי קצת נסחפתי לתאר אותו ואפשר למצוא תוכן איכותי גם בעברית, פשוט צריך סבלנות לחפש אותו, ובאסה שהוא כנראה לא מגיע לבחורות עם התלהבות ורצון ללמוד על סימפולים. אפשר להתווכח איפה למקם במשוואה את המפעל התרבותי המפואר של קוואמי, מרדיו הקצה ועד "תולדות האינדי" בגל"צ, למשל. אבל כמו שכתב מתן שרון, בלוגר היפ הופ נמרץ בעבר ומשנה לעורך טיימאאוט היום, מדורי המוזיקה "צריכים את חובבי ההיפ הופ יותר משחובבי ההיפ הופ צריכים אותם".
קישורים מתבקשים:
פוסטים בבלוג הזה שקשורים לסימפולים
אתר שמרכז מלא גרסאות ישראליות לשירים מהניכר
הכל זה רמיקס (על גניבה/ השאלה/ השראה/ מחווה/ סימפול)
מתן שרון מצייץ אמת (ובמידה מסוימת פה נולד הפוסט הזה. סליחה! הפוסט הזה נגנב ממתן שרון):
הלא קריטי 