כתבתי על הקטע הכי מורכב ומעולה של מוס דף

יש מיליון דרכים לדרג ראפר: פלואו, טקסט, יכולת לספר סיפור, השפעה, איכות ההפקות שהוא בוחר, להיטים, המשכיות, וכו'. יש גם מרכיב חמקמק שאני קורא לו "יציאות", או "הברקות". רגעים או יצירות שמתחו את הז'אנר ועוררו את הדמיון, תצוגות תכלית יוצאות דופן. מוס דף הוא אחד הראפרים האהובים הראשונים שממש אהבתי – גם "מיס פאט בוטי" המושלם וגם "וויילין אאוט" עם פרפיוז 73 נחרשו בלופים אינסופיים כשהייתי טינאייג'ר, ואני עדיין סקרן לשמוע אותו כשהוא צץ פה ושם, אבל למעמד על של כבוד נצחי הוא זכה אצלי רק אחרי שהכרתי את "מודרן מארוול". וואו.

דנטה טרל סמית' נולד בסוף שנת 1973 בברוקלין, ניו יורק. את רוב קריירת הראפ שלו הוא העביר תחת הכינוי מוס דף. הוא היה בין הראפרים הראשונים ששמעתי כשהתחלתי להתעניין בהיפ הופ בזמן אמת. אני אשכרה זוכר את השידורים הראשונים של מיס פאט בוטי" באם טי וי, ואני זוכר שאהבתי את ההפקה, הפלואו שלו הרשים אותי ושהסיפור (שלא הצלחתי להבין עד הסוף כי לא הספקתי לעקוב אחרי המילים) ממש סיקרן אותי. הייתי בטוח ש"מוס דף" אומר "הכי חירש" וזה היה נשמע לי מטומטם ומגניב. מאוחר יותר בקריירה הוא שינה את הכינוי ליאסין ביי, אבל עוד לא הוציא אלבום סולו תחת הכינוי. הוא זכה לתהילת אנדרגראונד כחלק מהצמד "בלאקסטאר" יחד עם טאליב קוואלי, איתו הוציא אלבום אחד לפני שפצח בקריירת הסולו ועוד אלבום קאמבק לפני שנתיים. 

מודרן מארוול הוא קטע ארוך, תשע דקות שדורשות סבלנות, והוא מופיע לקראת סוף אלבום הסולו השני של מוס דף. לא ברור לי איך הקטע הזה לא סוגר את האלבום אבל אולי ירגיע אתכם לדעת שבגרסת התקליט השיר סוגר את הצד השלישי. בניגוד למה שניתן לצפות מקטעי היפ הופ ארוכים, לא מדובר בקטע מונוטוני מדי, וגם לא בחגיגת ביטים מגוונת ואין אפילו אורח אחד. פייר לא בטוח כמה זה בכלל נחשב "ראפ". זה שיר אחד שלם שמתפתח לאט לאט בהפקה המדויקת של מינסוטה (מי?) אבל נשען כמעט כולו על ההגשה הורסטילית של מוס דף. יש למוס דף נטייה לפלואו מלודי יחסית, אבל במודרן מארוול הוא מתעלה על עצמו ועל הדמיון (!).

בדקות הראשונות הוא שר בלחישה, כמעט ללא שום ליווי. מלבד הקול של מוס יש שקט כמעט מוחלט, רמזים מקצב חלוש וזנב של איזה סימפול ווקאלי שבהתחלה זה נשמע כאילו זה מגיע מהאזניות שלו באולפן. ככה 3 דקות. בערך בדקה השניה השכבות של הלחישות והשירה החרישית של מוס מתחילות להערם אחת על השניה, ולקראת הדקה השלישית מוזיקת הרקע מתחילה להתגבר (או בעצם להתחיל להשמע), וב-3:10 סוף סוף נכנס ביט. אבל זה לא באמת "סוף סוף", זה הרי כל כך עצל ובאיזי ואף אחד לא ממהר. זה לא שמוס חס וחלילה מתחיל ממש לעשות ראפ כמו שהוא פשוט זורק מנטרות או מילים כלליות ושר לעצמו הרמוניות יחד עם הלופ הווקאלי של מארווין גיי שרץ מהשניה הראשונה. איפהשהוא סביב דקה ארבע וחצי בתוך הלופ הזה מוס דף נפתח וממש מרים את הקול, ובעצם סוגר את החלק הווקאלי הראשון של השיר. הראפ של מוס בשלוש ומשהו הדקות האחרונות סוחף ומופלא, וכששומעים אותו אחרי 6 דקות של בנייה איטית ומחושבת זה כבר ברמות הגבוהות ביותר של אמנות ההיפ הופ, לא פחות. 

"מודרן מארוול" סיקרן אותי מההאזנה הראשונה, אבל לקח זמן עד שכל החלקים התחברו לי. זה היה יכול להיות קל יותר אם הייתי בעניין של מארווין גיי, ואם הייתי ממש בקטע של אלבומו האגדי What's Going On. מארווין גיי הוא בפירוש דמות חשובה בהיסטוריה של המוזיקה השחורה, וגם אם הוא מעולם לא הרעיד את עולמי, הוא הרעיד עולמות של לא מעט אמנים שאני אוהב, רובם ראפרים או מפיקים. בשבילם מארווין גיי זה לא רק סימפול שיושב טוב. זה זכרון של הורים שמקשיבים למוזיקה שלו בסלון או איך שהם חוו את הדמות והמסרים שלו. שלא תבינו לא נכון – אני לגמרי בעד מארווין, פשוט כשבא לי בלדת סול אני מוצא יותר עניין/ אדג'/ שירים טובים אצל אל גרין או אייזיק הייז, נגיד. היי, אפילו בארי גורדון, מנהל מוטאון, אמר על האלבום הזה שזה הדבר הכי גרוע שהוא שמע בחיים שלו. 

לאהוב היפ הופ בלי להכיר את What's Going On זה כמו לראות פאמילי גאי בלי להכיר את סטאר וורז. איכשהו זה קורה מעצמו בלי ששמים לב. הקלאסיקה הזאת סומפלה ורופררה במאות אם לא אלפי קטעי היפ הופ. הרבה פעמים המסמפלים והראפרים הסתפקו בשימוש טכני בהפקה הנעימה או בקולו הרך של מארווין (דוגמאות בסוף כמובן), אבל ברוב המקרים שבהם סומפל שיר הנושא, יצא שגם השיר המסמפל התעסק בנושאים חברתיים. מוס עושה גם את זה תוך שהוא זורק כל מיני רפרנסים מאוד ברורים לאלבום, ליצירה ולביוגרפיה של מארווין, ולקראת סוף השיר הוא כבר מדבר עליו באופן ישיר, תוהה רטורית מה הוא היה אומר אם הוא היה חי (ולא פאקינג נרצח ע"י אבא שלו, פרט טריוויה פיקנטי שדווקא לא מופיע בשיר). השיר מסתיים בקולז'ר הראוי "זה מה שהולך" (This is how it goes on).

ההפקה מבוססת על שני שירים מ What's Going On אבל אני די בטוח שמשולבים אלמנטים משירים נוספים מהאלבום, מה ששם אותה ללא ספק בטופ המחוות למארווין גיי, אם לא בטופ המחוות המוזיקליות למוזיקאים בכלל (?!). אבל עם כל החפירה המתבקשת על מארווין גיי, היצירה הזאת לגמרי עובדת גם בלי להתעמק במקור ובקונספט שלה. ההגשה של מוס כל כך מרהיבה וממגנטת ומתמזגת עם הזרימה המוזיקלית ההדרגתית שזה באמת מאסטרפיס שמומלץ לכל מי שחובבת מוזיקה. לא תשמעו אותו בפאב או מועדון וסיכוי קלוש שהוא יצוץ ברדיו. לא הייתי ממליץ להקשיב לו בפעם הראשונה ברכב, ואולי גם לא בסלון. ההאזנות הרציניות הראשונות צריכות להיות דרך אזניות טובות, עדיף בהליכה או בנסיעה בתחבורה ציבורית (רכבת לילה!), ומי שמספיק מיומנת אז גם אופניים זו אופציה. מה שהולך.

Mos Def – Modern Marvel

. . . . . . . . . . .

עוד קצת סימפולי What's Going On:

הגיוני מאוד שהסימפול שמרכיב את הסינגל האחרון של CL Smooth מתחילת העשור, שיצא בערך 30 שנה אחרי הסינגל הראשון שלו (1991), מבוסס על סימפול מוואטס גוינג און. סוג של גשר על זמני לראפר הותיק.

אני חייב להתחכם ולהכניס גם את הרמיקס של פיט רוק (שותפו המיתולוגי של סי אל) לבלאק סטאר. אמנם הוא משתמש בסימפול מאותו שיר כמו סי אל, אבל אצלו זה מופיע רק לרגע קטן בהתחלה. אבל בכל זאת זה אחלה רמיקס, וזה שוב מוס דף, וזו הזדמנות להזכיר את הגרסה המקורית המעולה שבה השתתף קומון, עוד רגע שיא של מייטי מוס.

קומון הוא כידוע מיקירי הבלוג ואפשר למתוח קווים מטאפורים בין האווירה של המאסטרפיס שלו "בי" לבין וואטס גוינג און. רק אזכיר שבזמן העבודה על האלבום קנייה ווסט (שסימפל את גיי מדהים ל"ספייסשיפ" באלבומו הראשון, אבל לא מתוך וואטס גוינג און) קרא לקומון "המארווין גיי של הראפ". אבל מי שהכניס את קולו הרך כחמאה של מארווין ל"בי" והפיק את הקטע הנהדר הזה היה דווקא ג'יי דילה.

את פלונטר הסימפולים הזה נפרום ונסכם עם ביט פשוט וכל כך טבעי של נולדג' שזה כמעט גנרי אבל כמו שמארווין גיי לימד אותנו לא פעם – גם כמעט גנרי זה אחלה לפעמים.