יש דשא בפארק, ובפארק יש מוזיקה

בתחילת החודש הייתי בהופעת סולו של ג'ואנה ניוסם, רק היא והנבל או הפסנתר, וזאת היתה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיים שלי. בהופעה המדהימה שלה בארץ לפני שנה, כשהיא מלווה בלהקה, היא ביצעה הרבה שירים שאני אוהב עם נאמנות גבוהה למקור והייתי מבסוט ומוקסם. בהופעה באנגליה, בפסטיבל 'אנד אוף דה רואד' היא ביצעה בעיקר שירים מהאלבום האחרון והפחות מומלץ שלה. ההופעה של ג'ואנה סגרה את הפסטיבל בן שלושת הימים, ובשיאו כארבעת אלפים איש הצטופפו בשקט מופתי והקשיבו לבחורה הקטנה מפליאה בניגוני נבל וצווחות מעוקמות פרצוף.

כמו שכתבתי כאן לפני שנה, מהאלבום האחרון והמשולש שלה אהבתי רק שלושה שירים, ובהופעה היא לא ביצעה אף אחד מהם. השירים שכן בוצעו ממנו, ובראשם In California המרטיט, כאילו נחשפו בפניי לראשונה באותה הופעה. פתאום הבנתי אותם, וזה דבר שלא קרה לי בחיים. קרה שהייתי בהופעה שגרמה לי לחזור ולהקשיב לאלבום שזנחתי, אבל אף הופעה לא החזירה אותי לגלות דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. עד אז.

בשלב מוקדם של ההופעה היא התנצלה שהיא לא מגיעה עם הרגל לפדל של הנבל שלה, ושאם אנחנו שמים לב שהיא מפספסת אותו אז שנצעק לה משהו. אח"כ היא ניסתה לכוון את הנבל וויתרה די במהירות, מובכת מהשקט ששרר. זאת היתה הופעת סולו ראשונה שלה בשנתיים האחרונות, וברגעים כאלה היא בדרך כלל סומכת על הלהקה שלה שתגבה אותה. על כל התנצלות כזו חייכתי לעצמי. אני מחשיב את ג'ואנה לגאונה מוזיקלית, וככזו היא אמורה לדעת להתמודד עם כל בעיה ולאלתר את דרכה לרגעים עוצמתיים. הרי מהו גאון מוזיקלי? היום יש אלגוריתמים שמבשלים את שיר הפופ המושלם, ווירטואוזים אף פעם לא היה חסר. אז בשבילי גאון מוזיקלי הוא זה שיכול, בין השאר, לצאת מכל פדיחה מוזיקלית וכשל הפקתי כשידו על העליונה (בביצוע הזה למשל, כשהיא טיפה יצאה מהסולם וניסתה לאלתר עד שויתרה, הייתי מוקסם לגמרי).

אפילו שכחתי להביא מצלמה, והייתי צריך להוריד תמונות מהאינטרנט

אבל זה היה הסוף המופלא של חוויותיי מהפסטיבל. החלק הפחות כיפי היה ביומו הראשון: בשבע בבוקר גיליתי שהטרמפ הבריז לי בדקה התשעים, ובמקום נסיעה קלה של שעתיים מלונדון לגן לארמר טריז, החל מרדף מטורף של 12 שעות בתחבורה הציבורית. כל טעות אפשרית קרתה בדרך: התבלבלנו ברציפים, אוטובוס סגר לנו את הדלת בפנים, רכבות תחתיות היו מפוצצות באנשים, איחרו והתעכבו. ההסעה הבין עירונית הראשונה לא אפשרה לנו לקנות כרטיס למרות שהגענו שלוש דקות שלמות לפני היציאה שלה, והיינו צריכים לחכות עד ארבע, במקום לצאת בשתיים עשרה וחצי. כשהגענו לעיירה הסמוכה בשבע ורבע פספסנו את ההסעה האחרונה לפסטיבל, ואז סידרנו לנו מונית עם מאחרים נוספים. כשכבר הגענו, סידרנו את האוהל (שקנינו במיוחד) ויצאנו להסתובב ולבדוק מה הפסדנו ומה נשאר (ביירות מתחילים עוד חצי שעה, אבל הפסדנו את דה ווקמן, טיון יארדס ובסט קואסט). איך שהוא חטפתי מכה שעיקמה לי את המשקפיים, ולא הבאתי איתי עדשות. לא היה לי נעים באותו רגע.

זה בקלות היה יכול להיות אחד הימים הגרועים בחיים שלי, אבל מהרגע שזאק קונדון וחבורתו עלו וניגנו השתפר לי מצב הרוח. זו לא היתה הופעה מדהימה כמו שציפיתי, הם בסך הכל ניגנו הרבה שירים בואריאציות לא יותר מדי מפתיעות, ובכל זאת נהניתי עד טירוף קל. חוץ מהפרס האדיר הזה עבור כל התלאות של אותו יום, הלהקה דאגה לורסטיליות מרשימה, ועיטרה את השירים המוכרים והאהובים בשינויים קלים. באותו לילה, להקה בשם 'סקיני ליסטר' נינגה בכניסה לאחד אוהלי ההופעות. ההרכב כלל שני אקורדיוניסטים, קונטרה בסיסט וגיטריסט, וליד מדורה וערימת עצים הם ניגנו שירי שיכורים שמחים. רקדתי איתם וצעקתי איתם והייתי כל כך מאושר, וזו תחושה שלעולם לא אצליח לשחזר באמת, אבל גם סתם להיזכר בה ולספר עליה זה מספיק.

ביירות היתה הסיבה העיקרית שבגללה רציתי ללכת לפסטיבל הזה, ויש פה סוג של אבסורד. לא מזמן הגעתי למסקנה שזה טיפשי ללכת להופעות של הרכבים שאני אוהב את האלבומים שלהם, ולצפות שהם ינגנו את השירים האלה בהופעה. אולי יש כמות מסוימת של הופעות שחובב מוזיקה צריך לעבור כדי להגיע למקום הזה? ברור לי שגם לציניות ולסנוביות שלי יש תפקיד בתחושה הזאת. כשהייתי בן 17 לא היה אכפת לי באיזו צורה אקבל את 'אין קץ לילדות' – שזה יהיה ברי סחרוף סולו, רמי פורטיס סולו, פורטיסחרוף, פורטיסברכה או סחרופרסקו. העיקר תנו לי רחבה צפופה לקפוץ בה לצלילים של השיר שאני אוהב בווליום מוגזם, ואם הקהל יקפוץ בקצב שלי זה בכלל יהיה מדהים. לעומת זאת, אני זוכר חבר שאמר לי אחרי שהתאכזב מהופעה בין לאומית, ש'הם רק ניגנו שירים בשביל שמעריצים ישירו איתם את המילים ויגעו בעצמם', והסכמתי איתו לגמרי.

אני אוהב להיות בהופעה שאני יכול לסמוך על המוזיקאים שיתנו לי משהו מיוחד שיעניין אותי. הג'ירפות ידועים בג'אמים המוזיקליים והורבליים שמרכיבים חצי מההופעות שלהם. מרייסקינדר אני יכול ליהנות כמעט בכל מצב, ובכל מצב רוח שלו ההופעה תשמע אחרת לגמרי. כאילו, אני עדיין מצפה שינגנו את השירים שאני אוהב, אבל אני רוצה שיעשו משהו טוב ומעניין, לאו דווקא משהו שאוכל להצטרף אליו. חלאס, יש לי אייפוד, יש לי סולסיק ויוטיוב. אני לא צריך שהלהקה שאני כל כך אוהב ושבמקרה הטוב והמוגזם אראה פעם בשנה, תנגן לי העתק מדויק של אותו שיר. כשאני שואל חבר איך היה בהופעה שפספסתי, זה לא באמת מעניין איזה שירים הם עשו. אני רוצה לדעת איך זה הרגיש לראות ולשמוע אותם מנגנים. כן, נו, זה מבולבל ומשתנה מהרכב להרכב. אני כבר לא לגמרי יודע בשביל מה אני הולך להופעות חיות.

יש עלים על חתול, וחתול בכניסה לבית

היום השני של הפסטיבל היה היום היחיד שבו לא היתה אפילו הופעה אחת שחיכינו לה באופן מיוחד, ולא באמת היה אכפת לנו. מזג האוויר היה מעולה, היו ארבע במות שונות, קולנוע, במת סטנד-אפ ואזורי גנים מלאים בקיפולי נייר, משחקים (פינג-פונג, בדמינגטון ושטויות) … והנה, אני מוצא את עצמי שוכב על הגב ומקשיב לדן מנגן (שאין לי מושג מי הוא) שר את אחד הפזמונים הדביליים ששמעתי בחיים שלי: 'יש עלים על העצים\ ויש עצים ביער', ואני מבסוט באופן קיצוני. לא משנה כמה שהשיר הזה לא מתוחכם, ושבכל הזדמנות אחרת הייתי שוחט אותו, באותה דקה זה היה מושלם. הוא הודה שזו היתה הפעם הראשונה שהוא ניגן עם ההרכב הזה, עם שני נשפנים ושתי כנריות, וזה היה יותר טוב מכל ביצוע שמצאתי ביו טיוב.

באותו יום הסתובבנו בין הבמות ונתנו צ'אנסים להרכבים. טימבר טימבר היו אחלה אחלה אבל אחרי כמה שירים הרגשנו שזה בסדר להמשיך הלאה. כל מיני הרכבים שנשמעו כמו משהו שהמליצו לי: וודן שיפס, טווין שאדווז, אוקרביל ריבר, בלאק אנג'לס, אם ווארד… כמה הופעות תפסו אותי ליותר מחצי שעה, הרוב לא. שום דבר לא הדהים אותי, וזה בכלל לא עצבן אותי, ודברים כאלה מעצבנים אותי ממש. לפעמים דברים כאלה יכולים לייאש אותי ולהכניס אותי לתוגה קלה ולמחשבות רעות. הוצאתי על הפסטיבל הזה כל כך הרבה כסף (כל הנסיעות, האוכל, הכרטיס שעלה 900 שקל), פספסתי כמעט שליש ממנו, עד ההופעה של ג'ואנה ניוסם לא קיבלתי את הבומבה שקיבלתי בפסטיבלים אחרים שהייתי בהם – ווואללה אני מבסוט. אולי זה מזג האוויר, אולי זה הלוקיישן המדהים, הדשא, הסאונד. אולי זה הפסטיבל עצמו, עם טווח גילאים שנע בין תינוקות קטנטנים לכאלה שאולי הכירו בוודסטוק הראשון.

זה מוזר. יש פה לינקים לקטעי וידיאו להמחשה, אבל הם אפילו לא קרובים לזה. גם אם תורידו את המוזיקה (אם אתם מוצאים איזה בוטלג, נא לעדכן בתגובות בבקשה), זה לא לגמרי יהיה זה. כמה שאנסה לפרט במילים לא אצליח לחזור אל התחושה העילאית ההיא, אל הכיף האדיר ההוא. וזה בסדר גמור. זו כנראה הסיבה שאני עדיין הולך להופעות חיות.